משנה תורה · ספר משפטים · הלכות שאלה ופיקדון

רמב״ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ו

5 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁאָמַר הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם וְאֵינִי נִשְׁבָּע אִם הַפִּקָּדוֹן דָּבָר שֶׁכָּל מִינוֹ שָׁוֶה וּמָצוּי בַּשּׁוּק לִקְנוֹת כְּמוֹתוֹ כְּגוֹן פֵּרוֹת אוֹ יְרִיעוֹת שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל פִּשְׁתָּן הַשָּׁווֹת בְּכָל עִנְיָנָם אוֹ קוֹרוֹת שֶׁאֵינָן מְצֻיָּרוֹת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע. אֲבָל אִם הָיָה פִּקְדוֹן בְּהֵמָה אוֹ בֶּגֶד מְצֻיָּר אוֹ כְּלִי מְתֻקָּן אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקְנוֹת כְּמוֹתוֹ בַּשּׁוּק חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בּוֹ וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַשּׁוֹמְרִין כְּגוֹן הַשּׁוֹאֵל שֶׁאָמַר מֵתָה אוֹ נִגְנְבָה וְשׁוֹמֵר שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר נִגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתָן וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הַחֵפֶץ שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִם אָמְרוּ הַבְּעָלִים יֶתֶר עַל זֶה הָיָה שָׁוֶה כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. נִמְצָא כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין כּוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים. שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין. וְשֶׁאֵרְעוֹ כָּךְ וְכָךְ וְאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְשֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד קֹדֶם שֶׁאֵרְעוֹ הַמְאֹרָע הַפּוֹטֵר אוֹתוֹ. וְאִם רָצָה לְשַׁלֵּם נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁכָּךְ וְכָךְ הָיָה שָׁוֶה:

   מגיד משנה (5)

   שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע וכו'. החילוק הזה שכתב רבינו אף על פי שלא נתבאר בגמרא נראה נכון דודאי כל זמן שהדבר מינו שוה למה יחשד הלה שיתן דמיו ויקח הדבר שלא ברשות בעליו ובגמרא לא אמרו אלא שמא עיניו נתן בה ובכל כיוצא בזה ודאי אין לחוש:

   אבל אם היה הפקדון בהמה או בגד מצוייר או כלי וכו'. מימרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד ע"ב):

   והוא הדין לשאר השומרין כגון השואל שאמר מתה או נגנבה וכו'. זה פשוט הוא ונתבאר בגמרא שם:

   ואם אמרו הבעלים יתר על זה היה שוה כולל וכו'. מפורש בסוגיית הגמרא שם:

   נמצא כל שומר שנשבע וכו'. בהגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ז ע"ב) שלש שבועות משביעין אותו וכו':

2. הלכה ב׳

   יֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַתְנוֹת שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין אֶלָּא מָעוֹת אֵלּוּ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלִי בְּזָוִית בֵּיתִי אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. טָעַן הַשּׁוֹמֵר שֶׁתְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ בְּעֵדִים מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שָׁמַרְתִּי כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְנֶאֱנַסְתִּי נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן תְּנַאי לְפִיכָךְ יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא שָׁלַח יָד בּוֹ וְשֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן תְּנַאי:

   השגת הראב״ד

   טען השומר שתנאי וכו' עד ושהיה ביניהם תנאי. א"א זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי ואיך נאמן לומר תנאי היה בינינו וכיון שהפקיד סתם בפניהם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   יש לשומר להתנות שאינו שומר וכו'. זה פשוט וכל שכן הוא ממה שנתבאר פרק שני מהלכות שכירות שמתנה שואל להיות פטור מלשלם:

   טען השומר שתנאי היה בינינו ובעל הפקדון וכו' אף על פי שהפקיד אצלו בעדים וכו'. פירוש עדים הללו אין כוונת הרב ז"ל שיעידו שבלא תנאי בא לידו שאם כן איך יהיה נאמן השומר שהרי מיגו במקום עדים היא וכבר כתב הרב פרק רביעי מהלכות שכירות שאין אומרים מה לי לשקר במקום עדים אלא אין עדים הללו מעידין אלא שהדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי אם שלא בתנאי ולפיכך הוא נאמן ומדין מיגו ובזה נסתלקה ההשגה אבל יש קצת תימה בעיני בדברי רבינו שהרי כבר כתב פרק שני מהלכות שכירות דין זה טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך נשבע היסת וכו' וכאן הדברים מראין שהיא שבועת התורה שהרי כתב שמדין מיגו היא ובודאי אם היה טוען נאנסו היה לו לישבע שבועת התורה ואפשר שיהיה הדין כאן מפני שיש שם עדים ואינו יכול לומר לא היו דברים מעולם ומכל מקום הרי יכול לומר החזרתי אף על פי שיש שם עדים וכמו שכתבתי פרק שני מהלכות שכירות ונשבע היסת ונפטר ואם דבריו ז"ל כגון שלא זזה יד העדים מידו היה לו לבאר:

3. הלכה ג׳

   שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע בָּהּ פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא שָׁלַח בּוֹ יָד קֹדֶם שֶׁיֹּאבַד. וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁפָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר מְשַׁלֵּם. וְאִם טָעַן וְאָמַר תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהֲרֵי יֵשׁ עֵדִים שֶׁפָּשַׁע:

   השגת הראב״ד

   שומר חנם שהביא ראייה וכו' ואם טען ואמר תנאי היה בינינו וכו'. א"א תימה גדול יש בזה ואם טען ואמר לא הייתי שומר אלא הא ביתא קמך אמרתי כי יש עדים שפשע מאי הוי אלא נשבע היסת שלא היה שומר ואם בשהפקיד אצלו בעדים קאמר דאינו יכול לומר תנאי היה קשיא רישא דמה לו לשקר במקום עדים כמו שכתבתי עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   שומר חנם וכו'. אחר שנתבאר למעלה פ"ד שעיקר השבועה היא שנגנב וזה הביא ראיה שנגנב שלא בפשיעה ופטור מן השבועה בדין הוא שיפטר אף משבועת שליחות יד וזה נראה גם כן ממה שאמרו פרק האומנין (בבא מציעא דף פ"ג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופירוש יביא ראיה שלא פשע ונפטר בכך:

   ובעל הפקדון וכו'. זה נכון וכגון שיש עדים שהדבר ההוא פקדון שאם לא היה כן נאמן במיגו דלא הפקדת לי אבל בשיש עדים שהופקד בידו ופשע בו אף על פי שאין יודעים אם היה שם תנאי אם לא כיון שאין כאן שום מיגו ודאי אינו נאמן זו היא שיטת רבינו ובהשגות שיטה אחרת:

4. הלכה ד׳

   הִפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ בְּפָנֵינוּ הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ אֵין הַשּׁוֹמֵר יָכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ אוֹ נְתָנוֹ לִי בְּמַתָּנָה. לְפִיכָךְ אִם מֵת הַשּׁוֹמֵר מוֹצִיאִין הַפִּקָּדוֹן עַצְמוֹ מִן הַיְתוֹמִים בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִי שֶׁבָּא וְאָמַר כָּךְ וְכָךְ הִפְקַדְתִּי אֵצֶל אֲבִיכֶם וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין וְנִמְצָא הַפִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר וְהָיָה יוֹדֵעַ הַדַּיָּן שֶׁלֹּא הָיָה הַמֵּת אָמוּד שֶׁזֶּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ. יֵשׁ לוֹ לַדַּיָּן הַזֶּה לָתֵת הַפִּקָּדוֹן לְזֶה שֶׁנָּתַן סִימָנָיו. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמַּפְקִיד רָגִיל לְהִכָּנֵס אֵצֶל זֶה שֶׁמֵּת אֲבָל אִם הָיָה רָגִיל לִכָּנֵס אֶצְלוֹ שֶׁמָּא שֶׁל אַחֵר הוּא וְהִכִּיר הַסִּימָנִין שֶׁלּוֹ. בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ לַדַּיָּן שֶׁאֵין זֶה אָמוּד אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיְתוֹמִים בְּעֵדוּתָן שֶׁאֵין זֶה רְאָיָה בְּרוּרָה וְאֻמְדַּן דַּעְתָּן אֵינוֹ אֹמֶד דַּעְתּוֹ וְאֵין לוֹ לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד שֻׁמְשְׁמִין אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וּבָא לְתָבְעוֹ וְאָמַר לוֹ הֶחְזַרְתִּים. אָמַר לוֹ הַמַּפְקִיד וַהֲלֹא כָּךְ וְכָךְ הִיא מִדָּתָם וַהֲרֵי הֵם מֻנָּחִים אֶצְלְךָ בְּחָבִיתְךָ. אָמַר לוֹ שֶׁלְּךָ הֶחְזַרְתִּי לְךָ וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵן. וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁמָּא אֵלּוּ הַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁל שׁוֹמֵר הֵן אֶלָּא יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁהֶחְזִיר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

   השגת הראב״ד

   מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' עד כמו שביארנו. א"א למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים עכ"ל:

   מגיד משנה (5)

   הפקיד אצל חבירו וכו'. דין זה כתוב בהלכות סוף המפקיד וראיה מבוארת מפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ה) וביאור הדבר כגון שיש כאן ראיה כלומר שעתה נראה זה החפץ אצל הנפקד בעדים שאם לא כן מתוך שיכול לומר החזרתי נאמן לומר לקחתי כן כתב הרשב״א בחידושיו פרק חזקת וזו היא כוונת רבינו באמרו שזה החפץ וכו' שעתה ראו החפץ ההוא:

   ולא עוד אלא מי שבא וכו'. מעשים בכתובות פרק הכותב (כתובות דף פ"ה) והם בהלכות בהמפקיד וביאורם לדעת רבינו שלא היו שם עדי פקדון כלל אלא שנתן סימנין מובהקין והאב ידוע לדיין שלא היה אמוד וזה התובע לא היה רגיל ליכנס בבית המת ובהתחבר שלשת עניינים אלו אמר שינתנו לו ואפשר לדעתו ז״ל שאילו היה האב קיים והיה טוען לקחתי כיון שאין שם עדי פקדון וראה אין מוציאין מידו אבל אין אנו טוענין ליתומים כיון שיש כאן כל הצדדין הללו וזה צריך עיון. אבל שיטה אחרת יש להרמב״ן ולרשב״א ז״ל בזה והוא שעדי פקדון היו שם אבל לא היו מכירין אם היו אותם בעצמם וסימנין מובהקין שנתן הם כראה וטענת אמוד אינה מעלה ולא מורידה בדין דודאי אפילו אמוד כיון שיש כאן עדי פקדון וסימנין מובהקין נותנין לו ולא נאמרה אלא לסעד בעלמא זו היא שיטתם ז״ל:

   באו עדים והעידו וכו'. זה יצא לו מלשון הגמרא (דף פ"ה ע"א) שאמרו אמר רב נחמן ידענא בחסא דלא אמוד נראה שהדיין צריך לידע וכל זה לפי שיטתו שהוא סובר שלא היו שם עדי פקדון ואין זה הדין אלא מאומדן הדעת כמו שכתב פרק י"ד מהלכות סנהדרין:

   מעשה באחד שהפקיד וכו'. מעשה ביבמות פרק האשה שלום (דף ק"ט ע"ב) ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאף על פי שהיו לתובע עדים שיש עתה לזה שומשמין כך וכך בחבית אין מוציאין מתחת ידו והטעם לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אף על פי שאין העדים מעידין שהן הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל:

   אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. בהשגות א"א למה בנקיטת חפץ וכו', ובודאי כן הוא וכבר כתבתי כן פרק שני מהלכות שכירות ואולי מפני שנתן כאן סימנין אמר רבינו שישבע בנקיטת חפץ וצריך עיון:

5. הלכה ה׳

   בַּעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁתָּבַע פִּקְדּוֹנוֹ וְנָתַן לוֹ הַשּׁוֹמֵר וְאָמַר הַמַּפְקִיד אֵין זֶה פִּקְדוֹנִי אֶלָּא אַחֵר הוּא אוֹ שָׁלֵם הָיָה וְאַתָּה שְׁבַרְתּוֹ אוֹ חָדָשׁ הָיָה וְנִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בּוֹ. מֵאָה סְאִין הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ וְאֵין אֵלּוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר זֶהוּ שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּעַצְמְךָ וּמַה שֶּׁנָּתַתָּ אַתָּה נוֹטֵל. הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁאֵין כָּל שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁמּוֹדֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁל פִּקָּדוֹן כְּמוֹ שֶׁהַמַּפְקִיד אוֹמֵר וְטוֹעֵן שֶׁנִּגְנַב אוֹ מֵת אוֹ נִשְׁבָּה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר טוֹעֵן לִפְטֹר עַצְמוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין [נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין]. אֲבָל אִם אָמַר זֶהוּ שֶׁהִשְׁאַלְתַּנִי אוֹ שֶׁהִשְׂכַּרְתָּ לִי אוֹ שֶׁנָּטַלְתִּי שָׂכָר עַל שְׁמִירָתִי וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים אֵינוֹ זֶה אֶלָּא אַחֵר אוֹ נִשְׁתַּנָּה מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה הַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּע הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת. כֵּיצַד. מֵאָה סְאָה הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת לֹא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין. מֵאָה כּוֹר שֶׁל חִטִּים הִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אֶלָּא מֵאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים נִשְׁבָּע הֶסֵּת כִּשְׁאָר כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנָה כָּזוֹ:

   מגיד משנה (2)

   בעל הפקדון שתבע פקדונו וכו' הרי השומר נשבע היסת. זו משנה וגמרא בשבועות פרק שבועת הדיינין ולשון המשנה פטור אבל ודאי שיש שם היסת מתקנת חכמים כדין כל הנתבעין:

   או שבועת התורה אם הודה במקצת כיצד מאה סאה וכו'. גם זה שם מבואר בברייתא ומכל מקום דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וקצת המפרשים שאין זה חייב שבועת התורה אלא בשהפירות שהוא מודה בהן אינן בעין ונפסדו או נאבדו בפשיעה והוא חייב לשלם דמיהן אבל אם הן בעין כמות שהיו אף על פי שהנפקד אינו טוען הא לך כל פקדון הוא ברשות בעליו והרי זה כאומר הא לך ונתבאר פרק ראשון מהלכות טוען ונטען שמודה מקצת שאמר הא לך המקצת הזה שאני מודה לך שהוא פטור משבועת תורה זה דעתם ז"ל ומתוך כך פירשו שם שזה דוקא כשאינו בעין ולא כן דעת רבינו ודעת הראב"ד ז"ל ועוד יתבאר זה בהלכות טוען ונטען:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות שאלה ופיקדון אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר משפטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי