משנה תורה · ספר עבודה · הלכות איסורי המזבח

רמב״ם הלכות איסורי המזבח פרק ג

15 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   אֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִין בָּעוֹף וְכֵן אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בָּעוֹף שֶׁלֹּא נֶאֱמַר (ויקרא כב-יט) "תָמִים זָכָר" אֶלָּא בִּבְהֵמָה בִּלְבַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּמִין קְטַנִּים. אֲבָל עוֹף שֶׁיָּבַשׁ גַּפּוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ אוֹ נִקְטְעָה רַגְלוֹ אָסוּר לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל. וְכֵן אִם נוֹלַד בּוֹ אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת שֶׁאוֹסְרִין אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה הֲרֵי זֶה נִפְסָל לְקָרְבָּן:

   כסף משנה (3)

   אין המומין פוסלין בעוף וכו'. בריש פרק ב' דתמורה (דף י"ד) ופ"ג דמנחות (דף כ"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.

   ומ״ש בד״א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) ובת״כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף.

   ומ"ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף:

2. הלכה ב׳

   תּוֹרִים קְטַנִּים פְּסוּלִין וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א׳:י״ד) "מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה". תְּחִלַּת הַצִּהוּב בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל. וְעַד מָתַי יִהְיוּ בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹקֵר כָּנָף וּמִתְמַלֵּא מְקוֹם עִקָּרוֹ דָּם. וְהַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים מִשֶּׁיִּזְהֲבוּ:

   כסף משנה (3)

   תורים קטנים פסולים וכו'. משנה בפ"ק דחולין (דף כ"ב) ופירש"י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו.

   ומ"ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם. שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש"י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה.

   ומ"ש והתורים כשרים משיזהבו. שם ופירש"י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב:

3. הלכה ג׳

   הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מֵהֶן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ מִדֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְפִי שֶׁהֵן סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵבָה הֲרֵי הֵן כְּמִין אַחֵר. וּבַקָּרְבָּנוֹת נֶאֱמַר (ויקרא א-ג) (ויקרא א-י) (ויקרא ד-כג) "זָכָר תָּמִים" וּ (ויקרא ד-לב) "נְקֵבָה תְּמִימָה" עַד שֶׁיִּהְיֶה זָכָר וַדַּאי אוֹ נְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ אַף הָעוֹף שֶׁהוּא טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ:

   כסף משנה (2)

   הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. בסוף פרק על אלו מומין (בכורות דף מ״א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה.

   ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש״י אע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ״ל. ואע״ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע״ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס״ל דרבי אליעזר היא ולא קי״ל כוותיה. ומ״מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה״ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א״כ בעוף ג״כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה:

4. הלכה ד׳

   וְכֵן הַכִּלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן וּמְחֻסַּר זְמַן פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ב:כ״ז) "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז" עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ לֹא שֶׁיִּהְיֶה מְעֹרָב מִכֶּבֶשׂ וְעֵז. (ויקרא כ״ב:כ״ז) "כִּי יִוָּלֵד" פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן. (ויקרא כ״ב:כ״ז) "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים" פְּרָט לִמְחֻסַּר זְמַן. (ויקרא כ״ב:כ״ז) "תַּחַת אִמּוֹ" פְּרָט לְיָתוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ:

   כסף משנה (2)

   וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום. בת"כ.

   ומ"ש שנולד אחר שנשחטה אמו. משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו:

5. הלכה ה׳

   הַנִּדְמֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם הֲרֵי הוּא פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. כֵּיצַד. רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין כֶּבֶשׂ. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין הוֹאִיל וְהוּא דּוֹמֶה לְמִין אַחֵר פָּסוּל כְּבַעַל מוּם קָבוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מוּם קָבוּעַ גָּדוֹל מִן הַשִּׁנּוּי:

   כסף משנה (2)

   הנדמה אע״פ שאינו כלאים וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״א) ופרק שני דבכורות (דף י״ז).

   ומ"ש אע"פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי. אע"ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש"י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה:

6. הלכה ו׳

   וְכֵן הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְהַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַנֶּעֱבָד אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ב:כ״ה) "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם" כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה פָּסוּל. וּבַעֲבֵרָה הוּא אוֹמֵר (בראשית ו׳:י״ב) "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר". וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב (שמות לב-ז) (דברים ט׳:י״ב) "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". וְכֵן בְּהֵמָה וְעוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם הֲרֵי הֵן כְּרוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע וּפְסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ:

   כסף משנה (2)

   וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'. משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ״ח).

   ומ"ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח. במשנה ריש פרק התערובות (דף ע"א:):

7. הלכה ז׳

   וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל הַפְּסוּלִין הָאֵלּוּ רְאוּיִין לַמִּזְבֵּחַ לְקָרְבָּן אִם עָבַר וְהִקְרִיבָן אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה אַזְהָרָתָן. (דברים כג-יט) "אֲבָל אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר" כֶּלֶב אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהַמַּקְרִיב אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד לוֹקֶה אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יט) "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב". וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אַחַת עַל שְׁנֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד:

   כסף משנה (2)

   ויראה לי שאע״פ שאין כל הפסולים האלו וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ״ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי״ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי״ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר״ש לקי מש״ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה״מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס״ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את״ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה:

   אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'. זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע"פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע"א:

8. הלכה ח׳

   מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ב:כ״ז) "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה". וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים נִקְרָא מְחֻסַּר זְמַן. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻסַּר זְמַן פָּסוּל אִם עָבַר וְהִקְרִיבוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה וְלֹא נִרְצָה הַקָּרְבָּן:

   כסף משנה

   מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע"פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'. נתבאר בסמוך:

9. הלכה ט׳

   תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁהֵן כִּמְחֻסַּר זְמַן בִּבְהֵמָה וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן הַכּל כְּבַעַל מוּם וְהַמַּקְרִיבָן אֵינוֹ לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּרְבָּן פָּסוּל וְלֹא נִרְצָה:

   כסף משנה

   תורים שלא הגיע זמנן וכו'. מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה:

10. הלכה י׳

    הַמַּקְדִּישׁ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וּטְרֵפָה וְכִלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים. לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם כָּל קָרְבָּן שֶׁיִּרְצֶה. וְאֵינָן כְּבַעַל מוּם שֶׁבַּעַל מוּם יֵשׁ בְּמִינוֹ קָרְבָּן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבָד וְאֶתְנָן וּמְחִיר הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. וְיִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדוּ עָלָיו. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מְחֻסַּר זְמַן הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר וְאֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

    השגת הראב״ד

    כל קרבן שירצה. א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא"כ בעל מום נמי כי האי גונא הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות:

    כסף משנה (7)

    המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן. בסוף פרק שני דתמורה (דף י"ז ע"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר"א אין עליהן חולק עכ"ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע"ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ"ש אתיא וכן פירש"י וז"ל לא קדושים בתמורה ואע"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ"ל.

    ועל מ"ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה כתב הראב"ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי"ל שמ"ש

    רבינו ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין

    מ"ש ה"ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא:

    אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'. בר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם:

    וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'. פשוט הוא:

    כתב הראב"ד ונרבע א"א מ"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ"ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר"י קורקוס ז"ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי"ל דא"א לצמצם השמיטו רבינו:

11. הלכה י״א

    נִמְצְאוּ כָּל הָאִסּוּרִין לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הֵן י"ד וְאֵלּוּ הֵן. בַּעַל מוּם. וְשֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּבְחָר. וּמְחֻסַּר אֵיבָר מִבִּפְנִים. וּטְרֵפָה. וְכִלְאַיִם. וְיוֹצֵא דֹּפֶן. וְרוֹבֵעַ. וְנִרְבָּע. וְשֶׁהֵמִית הָאָדָם. הַנֶּעֱבָד. הַמֻּקְצֶה. הָאֶתְנָן. הַמְּחִיר. מְחֻסַּר זְמַן:

    השגת הראב״ד

    ונרבע. א"א מאי טעמא לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו:

12. הלכה י״ב

    כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן אֲפִלּוּ נִתְעָרֵב אֶחָד בְּרִבּוֹא נִפְסַד הַכּל וְנִפְסַל לַמִּזְבֵּחַ. וְכֻלָּן וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין לַמִּזְבֵּחַ חוּץ מִוְּלַד נִרְבַּעַת וְנֶעֱבֶדֶת וּמֻקְצֵית וְשֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם שֶׁוְּלָדָן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹתָן:

    כסף משנה (3)

    כל האסורים לגבי המזבח וכו'. משנה בר״פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח).

    ומ״ש וכולם ולדותיהן מותרים. משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף ל':):

    ומ"ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם. בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ"ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ"ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא:

13. הלכה י״ג

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ שֶׁהֵמִיתָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֵבֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד מָצוּי עִמָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּפְסְלָה וְהָיָה כְּאֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ. אֲבָל אִם נִתְעַבְּרָה אַחַר שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ אַחַר שֶׁהֵמִיתָה הֲרֵי וְלָדָהּ כָּשֵׁר לַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ נִרְבְּעָה כְּשֶׁהִיא מֻקְדֶּשֶׁת וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִרְבְּעָה וְהִיא חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ וְנִתְעַבְּרָה שֶׁוְּלָדָהּ מֻתָּר. וְכֵן אֶפְרוֹחַ בֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ:

    כסף משנה (3)

    ומ"ש בד"א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי.

    ומ"ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'. שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר"י קורקוס ז"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ"ל.

    ומ"ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח. ברייתא שם:

14. הלכה י״ד

    הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַקָּמָה חִטֶּיהָ מֻתָּרִין לִמְנָחוֹת שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וְנִדְמוּ לִוְלָדוֹת שֶׁל אִסּוּר מִזְבֵּחַ שֶׁהֵן מֻתָּרִין. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה מֻתֶּרֶת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ:

    כסף משנה (2)

    המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'. בעיא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע״ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד״ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא:

    וכן בהמה שפטמה וכו'. ס״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ט):

15. הלכה ט״ו

    לוֹקְחִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִן הָעַכּוּ"ם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם לֹא מִשּׁוּם רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וְלֹא מִשּׁוּם מֻקְצֶה וְנֶעֱבָד. עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה נִפְסָל. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל א טו-טו) "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ":

    כסף משנה

    לוקחין כל הקרבנות מהעכו"ם וכו'. ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ"ב:):

לחם משנה על הלכות איסורי המזבח אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר עבודה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי