פרקי אבות פרק ה משנה כב

יש גורסין משנת הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא וכו' אחר מאמר בן הא הא וכו', והגירסא האחרת נ"ל יותר נכונה כי אין לומר שסיום המסכת יהיה כמת ובטל מן העולם כי מצינו בהרבה מקומות שמקפיד התנא בענין זה וכמו שאמרו אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה:

ובאור דברי בן בג בג לפי שלמעלה סידר ימי שני חיי האדם כולם מסודרים בענין הלימוד וכמו שאמר בן חמש שנים למקרא וכו' אמר עתה שאם קרא מקרא משנה וגמרא לא יחשוב כי כבר השיג את התורה ובא עד תכליתה כי התורה איו לה קץ ותכלית, והטעם כי כל הדברים שבעולם הם חלק מאתו ית' ובו הם חיים וקיימים והוא יתברך פעל הכל וע"כ כל ברואי מעלה ומטה הם מוגבלים בגבול לא כן תורתנו הקדושה שאין לה קץ ותכלית וכמו שאמר דוד המלך ע"ה לכל תכלה ראיתי קץ אבל מצותך היא רחבה מאד, וע"כ אמר הפך בה והפך בה כלומר לא תחשוב שהגעת עד תכליתה רק והפך בה פעמים הרבה לפי שהתורה אינה חלק מאתו ית' כדי שתחשוב שיש לה קץ, דכולא בה כלומר הכל הוא בה לא החלק וזה כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה והוא ושמו ותורתו אחד וכמו שהוא יתב' בלתי בעל תכלית כן התורה היא בלתי בעלת תכלית. וסיב ובלה בה יש גרסא שכתוב אחר דכולא בה והכוונה שאף אם תראה שהתורה מתשת כחו של אדם ובסבתה תקפוץ עליך הזקנה קודם זמנה הטבעי לא תחוש אל זה כלל, וז"ש וסיב ובלה בה כלומר אף אם אתה נעשה סב וישיש בהתעסקך בתורה לא תחוש לזה כי בענין עבודת ה' ולימוד תורתו כל מה שהאדם מתיש כחו בהם תמונות תארו נמחות והם על כס מפותחות:

ואמר עוד ובה תחזי הוסיף להזהיר לאדם בהתמדת לימוד התורה על האופן שאמר שהמע"ה בני אל ילוזו מעיניך כלומר לא תחוש ולא תשתמש מחוש ראות העין אלא להסתכל בתורה לבד ולא בדבר אחר, וז"ש ובה תחזי כלומר לא תחזה אלא בה כי לכך נוצר העין ואמר ומינה לא תזוע כלומר לא תזוז. ואית דגרסי לא תזוז והכוונה שאם לפעמים ראות העין יעף ויגע וירצה לנוח מעט עם כל זה עין השכל אשר אינו דבר גשמי לא יסור ממנה, וז"ש בדרך שלילה ומינה לא תזוז כלומר לפחות בעין שכלך חשוב והתבודד בעניני התורה. ואמר שאין לך מדה טובה הימנה כלומר בכל המדות הטובות אשר יעצו לך החכמים שתקנה ותשתלם בהם אין לך מדה טובה מזאת אשר יעצתי לך שמינה לא תזוז כי זאת היא עולה על גביהן, ואומרו מלת לך כלומר להנאתך ולטובתך אין לך מדה טובה הימנה:

ואפשר עוד לפרש הפך בה והפך בה ולא ימושו מפיך דכולא בה כלומר להיות אוכל העולם הזה ונוחל העוה"ב הכל יושג בה כי אורך ימים בימינה וגו'. אי נמי הפך בה ואחר שבאותו הפעם הבנת הבנה אחת חזור והפך בה פעם אחרת ותבין בו הבנה אחרת יותר עמוקה וכן בכל פעם ופעם שתהפוך בה מרישיה דקרא לסיפיה מדריש וכן מסיפיה לרישיה ולעולם תבין בו חידוש אחר לפי דכולא בה ודבריה סובלים פירושים רבים כי שבעים פנים לתורה. וסמך ובה תחזי כלומר בה בעצמה תראה שכן הוא דכולא בה כמו שאמר:

ואפשר עוד שאמר הפך בה והפך בה לפי שמצינו באותו השלם שהיה דורש מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור ואפי' שהיו אלו הפך אלו ולכאורה היה נראה כי הפירוש הראשון הוא הצודק לכן אמר השלם הזה אל תשגה בני בסברא זרה כזאת רק הפך בה והפך בה ודרוש דברים הפכיים זה מזה פנים לטהר ופנים לטמא דכולא בה ואלו ואלו דברי אלהים חיים כמאמרם ז"ל:

ואפשר עוד לומר הכפל אשר כפל שני פעמים הפך בה והפך בה הכוונה כי דברי תורה לא יובנו אמיתתן ותוכיותן עד שבתחלה יעורר המעיין בה הקושיות שבענין ההוא שיורה בקושיותיו כי כל דבריה הפוכים מן האמת וזהו הפך בה דקאמר ואחר אשר הקשית לשאול עד שנראים דבריה הפוכים לא תניח הדבר כך הפוך בצריך עיון רק חזור והפך בה היפך מן ההפך הראשון ותרץ כל הדברים על מתכונתם וישארו הדברים אמתיים כאשר הם. ואמר דכולא בה כלומר אף אם לפעמים יש קושיות עצומות יתבהל האדם ולא ימצא ידיו ורגליו לתרצם הענין הוא מצד קוצר המשיג אמנם אם ישתדל לעיין ולבא עד תכליתה ימצא תירוצים נפלאים דכולא בה וכולם אמרות טהורות וכסף צרוף:

ואפשר שרמז בכפל תעלה ומרפא למי שיקשה לו שום קושיא חזקה בתורה ולא ידע לה שום תירוץ יעץ התנא לזה האיש שיהפך כל הספרים וכל המקומות אשר הוא חושש שמדבר על אותו הענין ויהפך ויחזור עליהם אחת לאחת למצוא חשבון ובהכרח ימצא התירוץ מבואר כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואל זה אמר הפך בה והפך בה דכולא בה הכל גלוי ומבואר בה ואם לא נתפרש הדבר בעצם במקום הזה ממקום אחר יתבאר:

ואמר וסיב ובלה בה הודיענו כי תורת ה' תוסיף ימים ואורך ימים בימינה, וז"ש וסיב ובלה בה כלומר בה תזכה להיות סיב ובלה זקן ושבע ימים:

גם אפשר שהשמיענו גודל ההתמדה בתורה כי אפי' אם הוא זקן מופלג עד שהוא כבגד הבלוי וכמעט אין בו כח לדבר עם כל זה אל ימושו מפיו. ואמר ובה תחזי כלומר התורה תהיה לך הכנה וסולם לעלות אל מעלת הנבואה. ויהיה פירוש תחזי מלשון חזון כי ע"י התורה יושג החזון וכן אמרו ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו':

אי נמי ובה תחזי כלומר אם תעסוק בתורה אז יש לך עין רואה ואם לאו אין עור כמותך ועליהם נאמר והעורים הביטו לראות, אח"כ מצאתי בלב אבות שפירש כן:

ואית דגרסי ובה תהוי והכוונה יהיה גם כן בה יש לך הויה ומבלתה הוה לך כמאן דליתך כי לכך נוצרת לעסוק בתורה. ומנה לא תזוע כלומר מהתורה יסתבב שלא תזוע ולא תפחד משום דבר בעולם שאין לך מדה טובה הימנה כלומר טובה מזו להיותך שקט ושאנן ושליו ולא תזוע כלל ועיקר:

ואפשר עוד שאמר ומנה לא תזוע כלומר לא תזוז ולא תסור מלימוד התורה ולא תאמר אחר אשר למדתי בתורה זה לי עשרים שנה אלך ואלמוד בחכמות חיצוניות כי בהכרח אלמוד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות ע"כ אמר ומנה לא תזוז כלל לפי שכל המדות אשר בשאר החכמות מפורשות הם רמוזות בתורה דכלא בה שאין לך מדה טובה הימנה ואם תעיין ותסתכל בתורה ממנה תלמוד ותסתכל כל המדות הטובות שבעולם לא תחסר כל בה:

בן הא הא אומר וכו' לפי שלמעלה הרבה להזהיר על לימוד התורה וגם עד זקנה ושיבה ואפי' שיצטער הרבה והיא מתשת כחו של אדם מנה לא יזוז בא בן הא הא לנחם את האדם ולדבר על לבו כי לא יחוש על רוב צערו שיצטער כי לפום צערא אגרא:

ואפשר עוד שבא לדבר על לב הטפשים לתת לפתאים עצה ולנחם אותם כי לפעמים הפתי כאשר יראה כי טרח ומצטער הרבה עד אשר השיג הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפשר שיחשוב כי ההוצאה והצער והטורח יתרים על השבח ולסיבה זו יפרוש מלימוד התורה ע"כ בא והודיעם כי אין השכר ניתן לפי ההשגה אלא לפי הצער והטורח ולפעמים הפתי אשר עמל בתורה ויגע ולא מצא כי אם מעט מזער שכרו יהיה שוה אל השכר מהחכם הגדול שבדור כי לפום צערא אגרא:

ואפשר עוד שבא לדבר על לב התמהים על הדבר הזה אשר מכל השכר והטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא אשר הבטיחונו בו רז"ל במקומות רבים ובתורה אין שום דבר מפורש לא הבטחה ולא יעוד ולפעמים לסיבה זו יתרפה לבבם מעבודת ה' ומעסק התורה ע"כ בא ודבר על לבם ואמר שהשכר מפורש הוא בתורה. וזה כי ידוע הוא כי מכלל הן אתה שומע לאו ומכל התוכחות והקללות והצער המפורש בתורה שמוכן לבא על עוברי רצונו יתב' ממנו משתמע השכר המוכן ומזומן לעושי רצונו, וז"ש לפום צערא אגרא כלומר לפי הצער המפורש על עוברי רצונו ממנו תכיר ותדע האגר והשכר כי ידיעת ההפכים אחת כ"ש שמדה טובה מרובה ממדת פורענות:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בן בג בג ובן הא הא כך שמות אבותיהם. וי"א שאיש אחד הוא בן בג בג ובן הא הא וגר היה ופירושו כן נוטריקון בג בג בן גר בן גיורת ובן הא הא בן שרה ואברהם שהוסיף ה"א בשמותם שכל הגרים נקראו על שמו שנאמר והיית לאב המון גוים עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב בן בג בג וכו' שמעתי מדודי הר"י בן הרא"ש ז"ל הענין כי גרים היו ולהסתירם מן המלשינים נקראו כך והם בן אברהם ושרה שנתוספו ה"א על שמותם והם היו תחלה לגרים ולפיכך נקראים כל הגרים בניהם בג בג בגימטריא ה' ה' ושניהם אחד אלא שבג בג יותר נסתר ונעלם וקראום זה משונה מזה כדי להכיר ולידע בין זה לזה עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב כי בן בג בג כלל במאמרו זה שלשה למודים. הא' כנגד הנערים והבחורים הפך בה והפך בה דכולא בה שיתעסקו תמיד בעיון התורה מבחרותם. השני כנגד הזקנים וסיב ובלה בה רוצה לומר שיזקין בעיונה כי אז בימי הזקנה ישיג הידיעות האלהיות מעשה בראשית ומעשה מרכבה וזהו ובה תחזי כלומר יראה מראות אלהים וישיג האמת בדברים הנעלמים מאד שלא תספיק בהם החקירה. הג' בענין הספקות המחקריות שלא תעזוב הדרך התורני מפני חקירות אחרות שכליות, וז"ש ומנה לא תזוז וגו' עכ"ל. ואית דגרסי ובה תהגה מלשון והגית בו יומם ולילה וגו':

והחסיד ז"ל כתב אמר בתחלה ובה תחזי ואחר כך וסיב ובלה בה כפי גרסת הרמב"ם ז"ל להורות כי אפי' בבחרותו יזכה למחזה שדי. ואמר הפך בה כי כל מה שיקשה לך כהצלחת אחאב וכדומה במיתתו יתבאר לך פירושו כי עמד על המרכבה בכח אדם מוכה כל היום למען לא ינוסו ישראל ויפלו על כן שמהו ה' לנגיד על עמו. וסמך זה למשנה בן חמש שנים למקרא וכו' כלומר אע"פ שנתן זמן קצוב חמש שנים למקרא וכו' זהו סדר הלימוד הנכון כדי שיהיה לו חלק בכל, אבל אחר גמרו הסדר הנזכר יחזור כל ימיו ויהפך בה כי הכל כולל בה וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות כי דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק מוצץ מוצא טעם אף דברי תורה כן. ואפי' שתחשוב על קצת החכמות שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות אין לך מדה טובה הימנה כי מי יחוש לפנותיה ויסודותיה חוץ ממנה. וכוון במה שאמר מלת מדה כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או פילוסוף או תוכן והודיעך התנא שאין לך מדה ושלימות שתשוה עמה ומה שתחדש בחזרתה הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כלם המבדיל בין קדש לחול ובאמת כן הוא כי מכח קדושה נותנת לעוסקים בה לשמה כח וגבורה לעמוד כנגד כל החולקים עליה כמו שנמצא בגמרא הרבה מחכמים יתווכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות ולכן הזהיר הפך בה שתחזור תחלאה על סופה וסופה על תחלתה ואז תחזה ותשכיל תעלומות חכמה כפלים לתושיה ואף תטרח ותצטער הרבה בה כי היא תושיה מתשת כחו של אדם. לפום צערא אגרא ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיעסוק בה בכל כחו לא כן שאר החכמות כי לא יתן שכר על העסק בהם והלואי תהיה יציאה כביאה, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו' עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב והנה כוונתו במה שכפל גזרת הפך בה לחזק הענין ולהפליג אזהרת השקידה בלימוד פעם אחר פעם כי בא הכפל על ריבוי הפעמים כמשפטו ולא על שני פעמים בלבד ונתן טעם על ההיפוך באמרו דכולא בה וכאשר יפליג השקידה יחזה ויראה בה נפלאות האמיתיות וכמו שפירש הרמב"ם ובה תחזי ותראה האמת בעין השכל ע"כ:

עוד כתב כי אפשר שרמז הכפל לרמוז לשני הזמנים ימי הנערות וימי הבחרות והטעם כי הכל בה, וכן עד"ז אמר וסיב ובלה בה כי גם עד זקנה ושיבה אל תעזבה, וביאר הטעם לזה באמרו שאין לך מדה טובה הימנה כלומר שאין לך מדה אחרת למדוד בה מעשיך כי המדה היא כמו האמה שמודדין בה הדבר לראות אם הוא ישר יען האמה תשוה ביותר ובפרט אמת הבנין וכן התורה היא כמו אמה ומדה למדוד בה הכל כי אם יסכים הדבר עם מה שכתוב בתורה אז יהיה הדבר ההוא ישר וע"כ נקראת התורה והדת מדה והיא השוואה נכונה באמת. ואמר כי להיות שאין לך מדה טובה הימנה על כן ראוי שלא תזוז ממנה כל ימי חייך כי בה תמדוד כל פעולותיך וכל השגותיך לדעת האמיתות בהם:

ולהיות מלת בה כפולה ללא צורך שיהיה מספיק שיאמר הפך והפך בה כמו שאמר וסיב ובלה בה חד בה לשניהם על כן אפשר לומר כי הפך בה הראשון רוצה לומר שיעסוק בתורה ויהפוך בה תמיד מצד אל צד מראשה לסופה ומסופה לראשה. והפך בה השני רוצה לומר שיהפוך עמה שאר הדברים ותהיה מלת בה כמו עמה כי הראשון הוא ההיפוך בה בעצמה והשני הוא שיהפוך על ידה כל הדברים כלומר שכאשר ילמוד שאר החכמות יהפכם עמה שישים מגמת פניו שיסכים מה שילמוד עם הכתוב בתורה. וזהו המכוון באמרו הפך בה והפך בה כאלו אמר בכל עת אשר תהפך יהיה עמה כי אי אפשר שתאמר ששאר החכמות לחוד ותורה לחוד שהרי הכל בה ואין שום חכמה שלא תמצא הכל בה ועל כן כל מה שתלמוד יהיה בחברותה שיסכים עמה כיון שהכל בה וזהו אומרו דכולא בה עכ"ל:

ולב אבות כתב הפך בה והפך בה, רוצה לומר הפך בה מן הצד הנגלה והפך בה מן הצד הנסתר דכולא בה בין נגלה ובין נסתר. ואמר וסיב ובלה בה ירצה לדעתי שעם התורה תקרא זקן וסב כי והדרת פני זקן נאמר על מי שקנה חכמה. ואומרו ומנה לא תזוז רמז אל דרוש אמתי ונכון כי הנה עם שמירת התורה יוכל האדם להשלים עצמו בכל מעשיו בין נפשיים בין גופיים כי לא די שבעת עיונו ופועלו המצות הוא שומר התורה אלא גם בעת האכילה והמשתה והמשגל, ולז"א ומנה לא תזוז רוצה לומר לא תוכל לזוז ממנה בשום עת מן העתים כי אפי' בעת השינה תהיה שומר התורה ולא כמאמר הפילוסוף שאמר שבחנו חיינו ואין הפרש מן המאושר והבלתי מאושר שהוא כזמן השינה עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הפך בה וכו' שלא יספיק לו בתורה הקריאה הגסה לבד אלא יהא מהפך בה כמה פעמים וימצא כל מה שלבו מפקפק עליו, וז"ש דכולא בה וגם שלא יבטח בזכרונו אלא שיחזור בה תמיד ויזקין בה שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד:

לפום צערא אגרא הוא הפרי כי לפי מה שיתעמל האדם בתורה ימשך ממנה פרי נבחר שהוא השגת האמת כי הקריאה במנוחה והתענוג בלא יגיעה לא תרד חדרי בטן ואמרו ז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי עד כאן לשונו:

וכן כתב הר"מ לפום צערא אגרא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ולא הלמד מתוך התענוג כענין לא תמצא בארץ החיים עכ"ל:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב לפום צערא אגרא לפי הצער שתצטער בעסק התורה מקבל שכר. ולפי שדברי תורה הן צורך גדול לבני אדם היה אומר בלשון ארמי שהכל היו מכירין בו משעלו מבבל וכן שנינו לעיל ודלא יליף קטלא חייב ודאשתמש בתגא חלף. ומינה לא תזוע תזוז, לזעוה מתרגמינן לזוע. הפך בה וכו' חזור על דברי תורה שכל חכמת העולם כלולה בה:

בן בג בג אומר. זהו סוף הפ' החמישי ובסדורי תפלות עשאוהו ראש פ' ששי והכניסו בו ברייתא. לפי שבספרד ובצרפת נוהגים לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת והם שש שבתות ועשו מזה הסוף פרק אחד עם הברייתא שקורין בשבת ששית והוא פר' שלו חכמים. ובמקומות אלו נהגו לקרות מסכ' זו אחר עצרת עד אב וקורין וחוזרין אחר שמשלימין וזאת המשנ' שהיא בלשון ארמי' לא ידענו למה כי על דאטפת אטפוך הם דברי הלל שהיה בבלי ולשונם ארמי' ובנן דוכרין ובנן נוקבין ושאר תנאי כתוב' שהם בפ' נערה שנתפתתה ואם אוביר ולא אעביד שהוא בפרק המקבל שהוא במשנה הם לשון השטרות שהיו כותבין בלשון ארמ יתכמו שמוכיח בהרבה מקומות בתלמוד אבל משנה זו לא ידענו למה נכתבה בלשון ארמית. ושמא בן בג בג ובן הא הא היו מבבל כהלל. ובמסכת עדיות יש משנה בלשון ארמית העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן וכו' והביאוה בראשון מפסחים ובשני מע"ז ולא מצינו אלו התנאים בשום מקום אלא בן בג בג בבבא קמא פרק המניח ובערכין פרק אין בערכין ובפרק בכל מערבין ובפרק התכלת ובפסחים פרק מי שהיה טמא ובבכורות פרק ראשון והיה שמו יוחנן בן בג בג כמו שנזכר בראשון מקדושין והיה אומר הפוך בתורה והפוך בה שזה הוא פירוש סלסליה כמו שאמרו בראש השנה פרק ראוהו בית דין ובמגילה פרק שני לא הוו ידעי רבנן מאי סלסליה ותרוממך. שמעוה לאמתיה דרבי דאמרה לההוא גברא דהוה מהפך בחזייה עד מתי אתה מסלסל בשערך וכו':

דכולה בה. שהכל תמצא בה ובכל שעה תמצא בה חדושים וכמו שאמרו פרק כיצד מעברין למה נמשלה תורה לתאנה מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים כך התורה וכן אמרו שם למה נמשלה התורה לדד מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כן התורה כמו שנזכר שם:

סיב ובלה בה. גם עד זקנה ושיבה לה תעזבנה. סיב לשון זקנה תרגום זקן סיב. ובלה לשון יבלו בחירי בישעיה:

ומינה לא תזוע. אפילו למדת כל התורה כולה אל תאמר כמו שאמר בן דמא לרבי ישמעאל אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמד חכמה יונית אמר לו צא ובדוק שעה שאינה מן היום ומן הלילה כלומר שאין שם שעה מותרת לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה שנא' והגית בו יומם ולילה זהו כל הזמן ולא התירו לעסוק באותה חכמה אלא בבית הכסא או בבית המרחץ שאסור להרהר בתורה כמו שנזכר בפ' שתי הלחם במנחו'. ומה שנהגו היתר בזה הוא לענין להשיב את אפיקורוס כמו שהארכתי למעלה בפרק שני. ויש ספרים שכתוב בהם סיב ובלה בה ובה תחזי ומינה לא תזוע שאין לך טובה הימנה וכתבו זה במשנה מברייתא דאבות דרבי נתן:

בן בג בג. המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ"ש תי"ט משמם. וי"א בג בג ר"ת בן גר בן גיורת. א"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ"ק דקדושין (ד' י"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד"ח הוסיף טלאי ע"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב"ג ב"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר"ה. בבן זכאי. דהוא ריב"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול:

הפוך בה מ"ש בד"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון:

והפוך בה. מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס"ט) ומצינו בריב"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי:

ובה תהוי. ה"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ"ש תי"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו:

וסיב ובלה בה. ר"ל אע"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע"ד שאמר הר"מ אצל ראב"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ"ש שם במקומו בס"ד) מ"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי:

ומנה לא תזוע פרע"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ"ש בס"ד חי"ד פ"ב דמכלתין:

שאין לך מדה טובה הימנה. כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ"ש שם בס"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא"כ בס' היוני הנ"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד"ש. וראיתי להציג פה מ"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר"י יעבץ זצ"ל. ז"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע"פ דרכו ז"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר"מ הי"ל התנצלות הצ"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה: