פרקי אבות פרק ה משנה טו

מה שאמר ביושבים לפני חכמים ולא אמר בתלמידים מילתא אגב אורחיה קמ"ל כי עיקר הלימוד לא יעלה ביד התלמידים רק כאשר יהיו קבועים יושבים לפני חכמים יומם ולילה לא ישבותו:

ורבינו יונה ז"ל כתב ספוג משל לתלמיד שאינו מבחין בין סברא נכונה ללא נכונה כדמיון הספוג שקולט וסופג את המים בין עכורים בין צלולין. משפך שמקבל את כל הסברות ומאבד אותם מיד. משמרת התלמיד שקולט בשכלו הסברא שאינה נכונה והנכונה מאבד וע"ז אמר שהמע"ה לפי שכלי יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז שאין ראוי לאדם לבזות את חבירו מפני שאינו חכם כמוהו אלא הוא יודע פחות ממנו, וז"ש לפי שכלו אם רב ואם מעט יהולל איש ראוי להללו ולא לבזותו לבד זה ראוי לבזותו מי שהוא נעוה לב שלבו מעוות שקולט הדבר שאינו נכון שהוא הנמשל למשמרת כאמור. נפה שמוציאה את הקמח שהיא הסברא שאינה נכונה ואינו קולט אותה וקולטת את הסולת כלומר הסברא הנכונה קולט אותה ואינו מאבדה עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ספוג נקרא גמיר ולא סביר משפך לא גמיר ולא סביר דכל עומת שבא כן ילך. משמרת הם התלמידים שמקבלים את הפסולת כגון פשטים וקצת אגדות דרך שעשוע ושוכחים את העיקר וזהו רוב המון העם. וחכמי המוסר אמרו על זה אמר החכם לתלמידיו אני הקצב והחכמה הצאן ואתם הקונים וההמון הכלבים כלומר שלא יבא לחלקם רק עצמות וקליפות והדברים המושלכים אבל התלמידים שייחס עליהם שהם הקונים יקנה כל אחד מהם כפי עשרו רוצה לומר שיקבל כל אחד מהם מדבריו כפי שכלו ואף זה בכלל לא גמיר ולא סביר. נפה במקום הזה לא נאמר על נפה סתם כי אף היא מוציאה הקמח הטוב וקולטת המורסן כמו המשמרת ולא נאמר אלא על המיוחדת וקרויה נפת הסולת שהסולת הוא גם יותר מן הקמח ועושין מן הסולת פת יפה יותר מן הקמח וכן יש תלמידים שבוררים לעצמם את העיקר ומשכחים את הפסולת והוא הנקרא גמיר וסביר והוא הראוי להוראה בכל מקום עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב נפה לאחר שמוציאין הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב מעבירין אותו בנפה דקה מאד ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק שהוא כענין עפרורית לבנה ונשאר הסולת הגס החשוב וכן היו עושים למנחות כך מי שיש בידו כח לברר וללבן שמועותיו וקולט האמת מן השקר והבטל עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב ארבע מדות וכו'. הועילנו תועלת נפלא כי לא נאמין דרך כלל מה שאמרו החכמים כי אם הבקיאים והמבינים כי יש אנשים לא יוכלו לברור הצודק מהבלתי צודק ואף מהמחברים יש ליזהר כי לא רבים יחכמו וכבר באה מזה אזהרת מהר"ם ז"ל עכ"ל:

ומאי דתני והדר מפרש בהיות כי כל מדה ומדה מאלו יש לה חדא לטיבותא וחדא לריעותא לזה תני והדר מפרש אחד כנגד השבח ואחד כנגד הגנאי. וזה כי הספוג שסופג את הכל יש בו אחד לשבח שהוא מקבל הכל וממהר לשמוע ולהבין, אמנם יש בו בחינה אחת לגנאי כי הספוג סופג ואינו שופך אלא ע"י שמעצרים אותו בין הידים כן יש מי שלומד לעצמו ואינו רוצה ללמד לאחרים אם לא אחר עמל וטורח שדוחקים אותו הרבה ומפצירים בו עד שמוציא מן המים שבו ללמדם לאחרים וזו מדה מגונה עד מאד כי מונע בר יקבוהו לאום. והמשפך יש בו שתי בחינות אחד לשבח ואחד לגנאי והוא הפכיי לספוג כי מה שהוא בספוג לשבח הוא במשפך לגנאי ומה שהוא בספוג לגנאי הוא במשפך לשבח כי בחינת השבח שבספוג שסופג את הכל וזוכרו לעולם והמשפך הוא להפך בבחינה זו כי ממהר לאבד והוא שכחן מכניס בזו ומוציא בזו כבולעו כך פולטו. והבחינה האחרת !שבסכוג כי שואבת המים לעצמה ואין לזרים אתה אם לא ע"י שדוחקים אותה כנגד ההוא לשבח במשפך כי המשפך לעולם הוא שופך למקום אחר מבלי קמצנות כלל כן ימצא תלמיד שכמו שמכניס בזו כן מוציא בזו ומשפיע לאחרים מכל אשר חננו ה'. ומה שדמה ענין גנות השכחה למשפך אשר הוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה הלא הוא התלמיד הממהר לשמוע וממהר לאבד ולשכוח כי אין מהירות השכחה כמהירות השמיעה כי כאשר שומע ומבין מקבל כל הדברים בבת אחת, אמנם מהירות השכחה אינה בבת אחת לגמרי כמהירות השמיעה רק היום שוכח חציו ולמחר חציו כי אי אפשר לשכחו בפעם אחת והוא דמיון המשפך אשר הוא רחב למעלה ומקבל את כל המשקה בבת אחת וכאשר הוא מוציא מלמטה הוא מקום קצר ומוציא מעט מעט. משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים גם בזו אחד לשבח ואחד לגנאי, הגנאי הוא בענין השכחה שהדברים האמתיים הנמשלים ליין שוכחן ופולטן והדברים הרעים אשר הם דמיון השמרים זוכרן וקולטן כדמיון המשמרת שקולטת את השמרים. והבחינה שיש בה לשבח היא בבחינת היותו חפץ לעולם לספר בשבחן של בריות וכאשר הוא שומע חדושים מרבו ויש בהם דהבא ומעורב בחסף טינא וזה התלמיד הדברים האמתיים הדומים ליין המשומר בענביו את זה מוציא לחוץ לשבחו ולרוממו והדברים אשר נראו בעיניו שלא היו אמתיים והם כדמיון השמרים קלט אותה בתוכו ולא הוציאם לחוץ כי אם היה מוציאם כל רואיו ילעיגו לו. נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת גם בזו אחד לשבח ואחד לגנאי והיא חלוקה הפכיית למשמרת כי מה שבמשמרת לשבח בנפה לגנאי ומה שבמשמרת לגנאי בנפה לשבח, והענין כי מה שהוא לגנות במשמרת בענין השכחה בנפה הוא לשבח כי מוציא את הקמח ושוכח את הפסולת והדברים האמתיים שהם כדמיון הסולת קולט אותם וזוכרן. ומה שהוא במשמרת לשבח כי להיותו חפץ בשבח רבו מוציא לחוץ את היין ואת הדברים המחודשים ואת השמרים קולט אותם בתוכו ואינו מוציאן לחוץ, והנפה בזה הענין הוא לגנאי כי יש אדם דומה לנפה בזה כי טבעו להתכבד בקלון חברו ולכן בוחר כל הדברים הרעים והפסולת שבדברי חבירו ומוציא אותן לחוץ משמו כדי לספר בגנותו והסולת שהיו בדבריו קולט אותם בתוכו כדי שלא לספר בשבחו כדמיון הנפה שמוציאה את הקמח שהוא הפסולת וקולטת את השבח שהוא הסולת:

ואפשר עוד לומר כי כל אלו הדברים הם מדות משובחות ביושבים לפני חכמים. ראשונה הוא היותו כדמיון הספוג שסופג את הכל ושכלו כפתחו של אולם לא נפל דבר אחד מכל דברי רבותיו ארצה. וגם הוא כמשפך כי המשפך הוא עיקר שימושו למלאות בכל אשר פיו צר כן לפעמים ימצאו תלמידים אשר שמעו את הדברים מפי רבים וקצר שכלם מלקבל דבריו ע"כ צריך שזה התלמיד הותיק שהוא כספוג שיעשה כמשפך ללמד הדברים למי שלא הבינם ומכניס בזו כי הוא מקבל את הכל בבת אחת כמו צד הרחב של המשפך ומוציא בזו מעט מעט כמו צד הקצר של המשפך כדי שיוכל להבין הדברים לאדם אשר בו קוצר המשיג וכאשר בא להוציא את הדברים לאחרים אז יעשה עצמו כמשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים כלומר כי לפעמים ימצאו בדברי תורה או בדברי רז"ל דברים אשר הם זרים לקבלם כי לכאורה נראים חס ושלום כשמרים ואם זה יוציאם לחוץ וילמדם אולי יבאו לידי כפירה בצד מה ולכן עושה זה האיש את עצמו כמשמרת ומוציא ומלמד לאחרים את היין וקולטת את השמרים כלומר את הנראה בעיניהם כשמרים כדי שלא יבאו לידי כפירה אינו מוציאם לחוץ כדי שלא תבא תקלה על ידו. וכן ג"כ בענין הסולת הלא הם סודות התורה כי לאו כל מוחא ומוחא סביל להו ואם יגלה אותם לאחרים אפשר יבאו לידי כפירה ע"כ עושה עצמו כנפה שמוציאה את הקמח אשר הם דמיון ללימוד התורה על דרך הפשט כי אלו הם דברים ראוים לכל אדם כי כל מוחא ומוחא סביל להו והסולת והוא רמז לסודות התורה קולט אותה לעצמו. וגם אפשר לומר כי שני הדברים רמוזים בנפה כי הנפה כאשר מוציאה את הקמח אז היא קולטת למעלה הסולת והסובין והמורסן ואינה מוציאה רק את הקמח בלבד. באופן כי כאשר אמר וקולטת את הסולת הזכיר הסולת שהוא העיקר ולעולם הסובין מעורב בתוך הסולת ולא הזכירו כי לא יתחשב והניחו בנודע, ועם זה ב' הדברים רמוזים בנפה כי בין הדברים הזרים אפשר שיבאו השומעים לידי כפירה והם בערך המורסן להסובין והדברים החשובים אשר הם סודות התורה והם כדמיון הסולת את כולה קולט אותם לעצמם כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו כמו שאמר ואינו מוציא רק את הקמח:

ארבע מדות ביושבים לפני חכמים. אלו המדות אין ראוי להקרא בהם האדם חסיד ורשע כי אין בידו להיות לו מדה יותר טובה ממה שיש בו וכבר זכר זה בתלמידים ארבע מדות שהן לענין הזכרנות והשכחה וזאת המשנה לא באה לפרש ענין הזכרן והשכחן אלא לפרש מי שיש כח בידו לברור הדעת הנכון ולהניח את שאינו נכון וזאת המדה היא מתת אלהים שהיא טובה ואינה ביד האדם ואין בזה חסיד ורשע וארבע מדות יש בהם:

האחד דומה לספוג הוא ספוג הים שהוא מוצץ המים בין עכורים בין צלולים והכל נשאר בו ואינו פולט מהם כלום כן יש ביושבים לפני חכמים מי שהוא לבו רחב ומקבל כל מה ששומע ואין בו כח להבחין איזה לשון הוא עיקר וזה אע"פי שהוא אפשר שיהיה מהר לשמוע ואינו מאבד כלום אינו חכם אחר שהוא סופג את הכל טוב ורע:

והשני דומה למשפך שמשימין על פי החביות למלאתם מהיין היוצא מהגת או על פי הנוד למלאת אותו שמן שהוא מקבל הכל ומכניס בזה ומוציא מזה כן זה האיש מקבל כל מה ששומע במהרה בין נכון בין איננו נכון ובזה דומה לספוג אבל הוא מוציא הכל ולא נשאר בו כלום כן זה שומע ושוכח וזה הוא מהר לשמוע ומהר לאבד ויותר טוב הראשון בענין למוד ההלכה אבל זה האחרון יותר טוב בענין דעות האמונה מוטב שישכח הכל ולא ישאר בידו דעות האמונה מעורבות עם דעות הכפירה כן נראה לי:

והשלישי דומה למשמרת שנותנים על פי החבית שיכנס בה היין צלול וישארו השמרים במשמרת. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי זה טוב ממשפך שזה לא קלט כלום וזה קלט קצת פסולת. ורבינו משה ז"ל כתב בהפך. ואני אומר שדברי רבי' שלמה ז"ל הם אמת בלימוד ההלכה שישאר בידו קצת לשונות יותר טוב משלא ישאר בידו כלום. ודברי רבינו משה ז"ל הם אמת בענין דעות האמונה שיותר טוב שלא ישאר בידו כלום ולא שישכח הדעות האמיתיות וישאר בידו דעות הכפירה והנה הם הולכים בזה לפי שטתם כי רבינו שלמה ז"ל מפרש כל זה בענין למוד ההלכה ורבינו משה ז"ל בענין למוד החכמה:

והרביעי דומה לנפה שמרקדין בה החטה הנטחנת ויצאו ממנו הסובין שהן קליפות החטה כמו שעושין לחטה הנלתתת במים והמורסן שמאכילין לתרנגולין ונשאר בה הקמח הלבן הדק מעורב עם הסלת הגס והוא החשוב ומעבירין אותו קמח בנפה דקה עד שלא ישאר בסלת כלום מהקמח כמו שהיו עושין במנחות שמכניס הגזבר ידו ואם נדבק בידו מהלבן היה פסול למנחות כמו שנזכר במנחות פרק כל קרבנות צבור כן התלמיד שמקבל הכל ואחר כך בורר הנכון משאינו נכון דומה לנפה המוציאה את הקמח וקולטת את הסלת. וזו המדה היא היותר טובה שבכולן ואם הוא מהר לשמוע וקשה לאבד אין למעלה מזה ואשרי מי שזוכה לזאת המדה. ואלו המדות הם כמו שאומרי' הפילוסופים כל חלקי הסותר שהמקבלים החכמה יש מהם מקבלים הכל ונשאר בהם הגון ושאינו הגון ומניח הכל אחר שמקבלו. ויש שמניח ההגון ונשאר בו שאינו הגון ויש שמניח שאינו הגון ונשאר בו ההגון. עוד יש מדה אחרת לא זכרה התנא והיא שאינו מקבל כלום ולא דבר בזאת המשנה אלא ביושבים לפני חכמים ואי אפשר במי שיושב לפניהם שלא יקבל כלום. ובאבות דרבי נתן שנו ספוג מדרש הלכות ואגדות כשהוא מוציאן מוציאן מעורבבין. משפך כבולעו כך פולטו. משמרת מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של הבטלה. נפה קולט הכל מורסן סובין סולת קמח כן קולט הלכו' מדרש אגדות ומוציא כל אחד בפני עצמו. ולפי הברייתא הזו משפך יותר טוב ממשמרת כדברי רבינו משה ז"ל ולא לענין דבריו. עוד אמרו ספוג תלמיד ותיק. משפך תלמיד טפש. משמרת תלמיד רשע. נפה תלמיד פקח: