פרקי אבות פרק ד משנה א

בן זומא אומר וכו'. הרב רבי אפרים ז"ל כתב בן זומא וכו' ארבעה חברים היו שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון בן ננס ושמעון התימני וכדי שלא יתחלפו זה בזה קורין אותם בלשון אביהם בלשון קצרה ותימני על שם מקומו תמנת: אשריך בעוה"ז שלא נצרכת לבריות וטוב לך לעוה"ב שלא רדפת אחר הגזל והחמס לאסוף חיל עכ"ל:

ואפשר הכוונה לפי שאמרו ז"ל כי הקב"ה גוזר על הטפה מה תהא עליה חכם או טפש וכו'. ואפשר שיאמר האדם כי אותו שנגזר עליו שיהיה חכם ישיג החכמה ולא אחר, לזה אמר התנא איזהו חכם הלומד מכל אדם ואף אם נגזר עליו בעת יצירתו שיהיה טפש אם הוא יגע בתורה ולמד מכל אדם יהיה חכם כי יגעת ולא מצאת אל תאמן שנא' מכל מלמדי השכלתי כלומר מסיבת כל מלמדי ורבותי שלמדתי מהם השכלתי ונתחכמתי לפי שיגעתי תמיד בתורה. וז"ש כי עדותיך שיחה לי. ויש ספרים שכתוב במשנה כי עדותיך שיחה לי.

איזהו גבור וכו' לפי שגוזרים ג"כ על הטפה גבור או חלש ואפשר שיאמר האדם כי הגבור הוא מי שנגזר עליו להיות גבור לז"א התנא איזהו גבור הכובש את יצרו כי אף אם נגזר עליו להיות חלש בהיותו כובש את יצרו יהיו אויביו נגפים לפניו כי רבים אשר אתו מאשר אתם ושלא כדרך הטבע יפלו תחת רגליו, והביא ראיה מן הכתוב שאמר טוב ארך אפים וגו' מי שהוא ארך אפים ויש לו גבירה לכבוש את יצרו הוא גבור יותר טוב מן הגבור שנגזר עליו שיהיה גבור וגם המושל ברוחו הוא גבור ליתן את אויביו נגפים לפניו יותר ממי שהוא בעל כח ובכחו הגדול הוא לוכד עיר כי זה נוצח בעזרתו ית' וזה בכח ידו שהוא כח בשר ודם וז"ש המשורר חגור חרבך על ירך גבור על ירך שלך השתדל להיות גבור, אבל צריך שהגבורה ההיא תהיה הודך והדרך וכדמפרש ואזיל והדרך צלח רכב וגו' כלומר תדע איזו היא הגבורה שהוא הדרך שתצלח ותרכב על דבר אמת ותמיד תהיה הודך והדרך בדרכי השלמות ובעבודת שמים, ואמר וענוה צדק לפי שיש מי שמראה טלפים כחזיר כאלו הוא עניו ואין תוכו כברו לז"א רכב על דבר אמת, וענוה צדק שענותנותך שאתה מראה תהיה אמתית והיא ענוה של צדק, וא"ת מה אעשה כי שאור שבעיסה מעכב ויצרי הרע מתגבר עלי לז"א ותורך נוראות ימינך לומר המורה שלך שהוא יצרך הטוב ימינך שהוא סטרא דימינא יורה לך נוראות ונפלאות כי כיון שאתה באת ליטהר מן השמים יסייעוך וכיון שיצרך הטוב יתגבר הוא יורה לך נוראות ממה שיקרב אותך לעבודתו ית' וממה שיכין רעיוניך לאהבה וליראה את ה' אלהיך ואז יהיו חציך שנונים וגו', כלומר אם תעשה כן שתרכב על דבר אמת יהיו חציך שנונים ועמים תחתיך יפלו ובפרט אותם שבלבם הם אויבי המלך מלכו של עולם כלם תחתיך יפלו כי מי שיש לו גבורה זו הכובש את יצרו יש לו ג"כ הגבורה האחרת שהיא גבורת נצחון האויבים:

ואפשר עוד לפרשו כשנדייק אמאי נקט אלו הארבע מעלות לבד ולא זכר אחרות ואם כוון אל התנאים שזכרו בפרק המדיר בהשראת השכינה בנביא שיהיה חכם גבור ועשיר ועניו. הנה אין עניו המכבד שנזכר פה גם כי הגבור שנזכר שם אינו הכובש את יצרו כ"א חזק הכח ואמיץ האברים ועשיר הנזכר שם אינו השמח בחלקו אם רב ואם מעט יאכל כ"א עשיר כמשמעו כמו שהוכיחו הגבורה משברון הלוחות והעושר מפסל לך הפסולת יהיה שלך וכן החכם לא נגדר שמה וזאת הקושיא הביאה הרי"א ז"ל ואפשר שרצה להשמיענו באלו הפך מה ששכל האנושי מורה וקורא להם שם חדש אשר אין פה יקבנו כי אף אם השכל אנושי יחשוב שהלמד מכל אדם יקרא תלמיד לא חכם השמיענו כי אין הדבר כן אלא איזהו חכם שיצדק עליו שם זה הלמד מכל אדם. וכן בענין הגבורה אף אם כפי השכל גבור יקרא האיש כי רב חילו וכי כביר מצאה ידו להלחם עם אויבו עד כלותו אותו לכן אמר שאין הדבר כן רק איזהו גבור הכובש את יצרו וכן בענין העושר היה נראה כי עשיר יקרא כי יעשיר איש וכי ירבה כבוד ביתי בכלי זהב וכסף כלים מכלים שונים. אמנם מי שנהנה מיגיעו עני יקרא כי חייו תלואים לו מנגד, והשמיענו שהענין הוא להפך כי איזהו עשיר השמח בחלקו ונהנה מיגיעו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו', וכן בענין מי שיקרא מכובד היה נראה כי מי שמכבדים אותו העולם וראוהו גדולים ונחבאו וישישים קמו עמדו ומדי עוברו לפניהם אפים ארץ ישתחוו לו זה נקרא מכובד בודאי. אמנם המכבד את אחרים יקרא מכבד לא מכובד, לכן השמיענו התנא כי הדבר הוא להפך כי איזהו מכובד המכבד את הבריות ולפיכך נקט אלו לפי שהשמיענו בהם שמות מחודשים הפך ממה שיגזור השכל, ואמר איזהו חכם הלמד מכל אדם שלפי שאין קץ ותכלית לעבודה האלהית ולחכמה ואפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים אין לגדור גדר ולומר כי כבר השיג התורה ונקרא חכם רק איזהו חכם מי שחושב לעולם כי הוא חסר ממנה והוא למד מבני אדם בהכירו כי הוא צריך למודעי זה חכם האמתי לפי שלעולם ישתדל להשלים חסרונו וכל מה שיוסיף דעת יוסיף תאוה וחשק עד שישיג החכמה, אמנם מי שחושב שכבר השיג מעלת החכמה ובא עד תכונתה לא ישתדל להשיג יותר בחשבו כי כביר מצאה ידו ויהיה לאחור ולא לפנים, ועוד שנית שאין לו גאוה ובוז רק משפיל עצמו להיות למד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך ומה מתוק מדרש מה שמצינו בדברי רז"ל שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים להודיענו הענין הנפלא הזה כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד כ"א אינו חושב שהוא תלמיד אינו חכם כי אי אפשר להפריד שם חכם משם תלמיד ואף אם שם תלמיד יפרד משם חכם כי יש תלמיד שאינו חכם והוא בתחלת למודו כי אז לא יצדק עליו שם חכם עם כל זה שם חכם א"א שיפרד משם תלמיד כי מי שהוא חכם אם יחשוב שאינו תלמיד לא יצדק עליו שם חכם והביא ראיה מדהמע"ה שאומר מכל מלמדי השכלתי ואף אם לא מצינו בפסוק שם חכם רק שם משכיל אפשר שסמך התנא לפסוק שלמעלה ממנו שאמר מאויבי תחכמני מצותיך כלומר כי ממצותיך ניכר שאני חכם יותר מאויבי לפי שלעולם היא לי כלומ' לעולם ההלכה כמותי ולא כמותם וסבת זאת החכמה היתה לפי שמכל מלמדי השכלתי ולעולם חשבתי שאני צריך ללמוד מאחרים וגם לא הייתי מתגאה שלא ללמוד ממי שהוא קטן הערך ממני רק מכל מלמדי השכלתי, והרי ראיה ברורה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, וכוונת אומרו מאויבי הכוונה על דואג ואחיתופל שהיו ראשי הסנהדרין ועם כל זה סברת דוד צדקה מסברתם והיה ההלכה כמותו בכל מקום וכן דרשו רז"ל בזה הפסוק עצמו.

אמר עוד איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' וגו' להבין מה שנראה שמביא ראיה הפך מה שהקדים איזהו גבור הכובש את יצרו וגם הרי"א ז"ל נתעורר ע"ז. אמנם כוונת שהמע"ה במה שאמר טוב ארך אפים מגבור הכוונה כי בודאי ששניהם יקראו גבורים כי שניהם נלחמים זה ביצרו וזה באויבו וכיון ששניהם מסוג אחד יצדק אומרו עליהם זה טוב מזה, הכובש את כעסו ומאריך אפו אפי' שלעתיד גבי דיליה הוא טוב מהגבור הכובש את אויבו והמושל ברוחו ושומע חרפתו ואינו משיב ומוחל לו מחילה גמורה זה יש לו יותר מעלה כי הוא טוב מלוכד עיר וכיון שהם קרובים זל"ז בפחות ויתר יצדק בהם שם גבורה, ואף אם מדברי שהמע"ה נראה ששניהם נקראים גבורים הפך מאמר בן זומא שאמר איזהו גבור הכובש את יצרו שנראה כי זה נקרא גבור ותו לא, אפשר דמינה שמעינן בק"ו שאם זה שכבש את כעסו לבד הוא גבור טוב יותר מגבור דעלמא א"כ מי שכבש את יצרו בכל הדברים לקיים רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת על אחת כמה וכמה שגבורתו כפולה ומכופלת מהגבור באופן כי בערך הכובש את יצרו יחשב הגבור דעלמא לחלש כי אין ההפרש ביניהם בפחות ויתר כדי שיצדק על שניהם שם גבורה ויכנסו שניהם בסוג שם אחד באופן שנוכל לומר איזהו גבור הכובש את יצרו כי כל השאר בערכו הם חלשים ואמר איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שהוא שמח בחלקו הצריך אליו בהכרח ולא יבקש מותרות רק יגע וטרח כדי אוכלו לבד כי זהו חלקו הצריך בהכרח אליו שמבלתו לא יוכל להתקיים, וז"ש שהמע"ה אל תיגע להעשיר רק אחר שטרח שיעור הצריך לצורך אכילתו לבד הולך ללמוד בתורת ה', ואמר שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כלומר כשאתה לא תיגע להעשיר רק שיעור אכילתך לבד וזהו כי תאכל דקאמר עליך נאמר אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז שאינו נצרך לבריות רק נהנה מיגיעו וטוב לך לעוה"ב לפי שאחר שיגע שיעור אכילתו את כל העודף מן היום יניח לו למשמרת לעסוק בתורה. ואמר איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו' לפי שהמכבד את הבריות מעלה עליו הכתוב כאלו מכבד לשם ית' וזהו שהביא ראיה מבני עלי שנאמר בהם כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו והכוונה שהיו מבזים לבני ישראל שהיו מביאין שלמים וסומכין עליהן לאכול לשבעה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם ולא היו מחשיבים את ישראל לכלום והיו חוטפים מהם בחזקה כל אשר יעלה המזלג וגם היו משהים קניהם של בנות ישראל ולפי שהיו מבזים את ישראל קראם ה' בוזיו כי כן אמר עליהם ובוזי יקלו. והטעם כי עם ב"י הם חבל נחלתו ית' והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו וכן בענין הכבוד המכבד אותם כאלו כבדו לשי"ת כמו שכתוב כי מכבדי אכבד כלומר אלו בני עלי היו מכבדים הבריות היו נקראים מכבדי וגם אני הייתי מכבד אותם וז"ש כי מכבדי אכבד, אמנם בוזי יקלו וכיון שבזו לישראל מעלה אני עליהם כאלו בזו אותי ולכן יקלו, הרי נראה ברור מן הפסוק כי המכבד את הבריות כאלו מכבד את המקום והשי"ת הבטיחו כי הוא יכבדהו א"כ נמצא שהמכבד את הבריות הוא מכובד מאתו ית' אשר הוא מקור הכבוד:

ואפשר שאמר איזהו גבור הכובש את יצרו והטעם הוא לפי שמלחמת יצרו היא תמידית לא כן מלחמת האויב כי אחר שנצחו נתפרדה חבילת המלחמה. ועוד שהנלחם עם האויב הוא להציל את גופו והנלחם עם יצרו הוא מציל את נשמתו. ועוד שהנלחם עם אויבו יודע שהאויב בא להרגו ודאי ולכן מתגבר עליו בכל כחו בעוז ותעצומות להציל את עצמו, אמנם היצה"ר אינו מראה לו לאדם כאלו הוא צופה לו ומבקש להמיתו אלא אדרבה מראה לו סימני טהרה כחזיר כאלו הוא דורש שלומו ולא מבקש רעתו וצריך נגר ובר נגר שיכיר וידע מועצותיו כדי שלא יפול במכמוריו וינצל כצבי מיד. ומפני כל אלו הטענות אמר שלמה המע"ה טוב ארך אפים מגבור כי זאת היא הגבורה האמתית. ואמר עוד איזהו עשיר השמח בחלקו שאם האדם לא יהיה נהנה מיגיעו רק נהנה מבני האדם אוהב מתנות ועוסק בתורה אותו העשיר אשר העניק לו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה ובמצות בודאי שיקח ויהנה מחלקו של הצדיק בג"ע תמורת מה שההנהו בזה העולם ואין לך עוני גדול מזה שיחסר מחלקו הצפון אליו לתת אותו לאיש נכרי, ולכן אמר איזהו עשיר השמח בחלקו ואינו נהנה משום אדם ושונא מתנות שעליו נאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כלומר אם אתה תהיה נהנה מיגיע כפיך ולא מאחרים אז אשריך וטוב לך כלומר אשריך בעוה"ז כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה, וגם חלק הטוב הצפון לך יהיה כולו שלך ולא עבר זר בתוכו וז"ש וטוב לך לעוה"ב כלומר לך לבדך. ואמר עוד איזהו מכובד המכבד את הבריות כוונתו היא לשלול שלא לכל מי שמכבדין אותו הוא מכובד כי אפשר שמכבדין אותו מפני היראה לא מפני הכבוד ואיש זה לא יקרא מכובד כי מצויין בעלי זרוע ליפול וזרועות רשעים תשברנה ואז כבודם בקלון הומר, אמנם איזה הוא שמכבדין אותו האנשים ראוי שיקרא מכובד הלא הוא המכבד את הבריות כי זה האיש הכבוד שמכבדין אותו הוא קנוי לו קנין עולם לפי שגם הוא מכבד את הבריות ולכן זהו המכובד האמתי, וזה שאמר כי מכבדי אכבד כלומר כיון שהם מכבדים אותי הם ראויים לכבוד מצד עצמן ולכן אכבדם, ובוזי יקלו אמר יקלו כלומר הם יקלו מעצמם כי אין רע יורד מלמעלה רק שכר העבירה היא העבירה עצמה והיא הנפרעת מן האדם וכן אמר שהמע"ה מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, כלומר אותו שהוא סוג לב עם השי"ת ולבו לא נכון עמו זה האיש מדרכיו עצמם ישבע כי הם הגבאין הנפרעין ממנו, ומעליו איש טוב כלומר אמנם האיש טוב לא ישבע רק ממי שהוא עליו שהיא השכינה שהיא למעלה מראשו ולזה אז"ל אסור לאדם לילך בקומה זקופה שנראה כאלו דוחק רגלי השכינה כי ה' לצל על ראשו והוא המשפיע לו שכר על היותו איש טוב:

והרב רבי יהודה לירמא ז"ל פי' איזהו חכם מי שיוכל לקבל ולהבין הכל אדם ואפי' ממי שאינו יודע ללמדו כי יש חכמים רבים שעם כל חכמתם אינם יודעים ללמד לאחרים בין מצד שאינם יודעים לסדר דבורם בענין שיובנו ובין מצד שמאריכין בהצעות ובהקדמות שאין יוכל התלמיד לקבל כל הדברים ההם ואיזהו חכם הלומד ומקבל ומבין מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי ואפי' ממי שאינו יודע ללמדני השכלתי וקבלתי דבריו, והסיבה היא כי עדותיך שיחה לי ואהגה בה תמיד ואני זוכר מה שהגיתי בעדותיך מענין החכמה ההיא שלמד אותי ולכן אני מקבל דבריו במהרה ואפי' שדבריו יהיו ארוכים או בלתי מסודרים עכ"ל:

ולב אבות כתב כי ראה מי שפי' על זה הדרך ויחכם מכל האדם שלמד מכל איש ואיש מה שהיה יודע כל אחד ביחוד:

והרי"א ז"ל פירש בהיות שהחכמות כלם נמצאו בלי ספק בכללות האנשים כי זה ידע קצת וזה ידע קצת ובדרך זרות ימצאו כלם באדם אחד ולכך אמר בן זומא איזהו חכם הלמד מכל אדם כי בהמצא החכמות והידיעות כולם בכללות האנשים הנה כשילמד מכל אדם ישתלם ויהיה חכם. עוד כתב בשם המפרשים שכוונת איזהו עשיר השמח בחלקו הוא לפי שהתאוות הגשמיות כבר ימצא לכל אחד מהם גבול ותכלית וכאשר תשלם התכלית תשבות התאוה כי המאכל והמשתה כשיתאוה האדם אליו ויתמלא ממנו בשיעור מוגבל תפסק תאותו וגם שיושם לפניו לאכול לא יקחהו. וכן בענין המשגל שבמלאות האדם תאותו יקוץ בו, אבל חמדת הממון לא יקוץ בו כי אין לה תכלית וגבול שתשבות בו כי כשיגיע ממונו של אדם לשיעור מוגבל גדול יכסוף יותר וכן לאין תכלית ולכן היטיבו האנשים הממשילים שדמו את חמדת הממונות לצמא שירגיש בה האדם וישתה מהמים המלוחים כי כל עוד שישתה יוסיף צמא ולפי שאין דבר שלא ימצא לו תכלית ראוי לאדם שבבא העושר אשר בקש ינוח על משכבותיו מכל תנועותיו וכיון שאין גבול לעושר מפאת עצמו לא ימצא לו גבול אחר כי אם שמחת האדם ומנוחת נפשו בו אם מעט ואם הרבה ולכן גדר העשיר כשהוא שמח בחלקו כי כשישמח בו הרי הוא עשיר לפי דעתו ודמיונו ואם אינו שמח בחלקו לא יקרא עשיר כי תמיד הוא נבהל להון, ועל זה אמר שהמע"ה יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, והביא ראיה מיגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ר"ל שאע"פ שהאדם יאכל מיגיע כפיו כבר יתיישב דעתו ויהיה מאושר בעוה"ז ובעוה"ב לפי שאין העשיר בעל ריבוי הממונות אבל השמח בחלקו, וכבר אז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' עכ"ל:

עוד כתב במה שאמר איזהו מכובד המכבד את הבריות ענין זה המאמר הוא הענותנות כי מי שמשפיל עצמו הוא מחשב שחבירו הוא יותר טוב ממנו ומכבד אותו, וכבר אמרו במוסרי הפילוסופים שחסיד אחד היה מכבד את כל הבריות ושאלוהו על זה ואמר שהיה עושה כן בשביל שלא היה רואה איש שלא היה לו יתרון עליו אם חכם אם טפש אם גבור אם חלש אם עשיר אם עני, והטענות מבוארות קל להבינם אין צורך להאריך בהם, עוד כתב הרי"א ז"ל ויש מפרשים איזהו מכובד המכבד את הבריות שהכלי לא יוציא אלא מה שיש בו ועץ השדה לא יתן פריו כי אם כפי לחות שרשו וכן האדם לא יתן אלא מה שיש בידו ולא יחלוק כבוד לזולתו כי אם מה שיש בידו לעצמו והותר כי כמו שיש אנשים ישתדלו להפחית את השלמים ולהטיל בהם מום להיותם הם בעצמם בעלי ממון כמו שאז"ל כל הפוסל במומו פוסל כך המכובד בעצמו ראוי הוא שיהיה המכבד את הבריות. עוד כתב הר"י ז"ל ולדבריו הסכים ה"ר משה אלשקר ז"ל. איזהו גבור אותו שהוא צריך להלחם ולכבוש את יצרו כי זהו בזמן הבחרות לא כשהוא זקן כי כבר תשש כחו כנקבה, וכן פי' רשב"י ז"ל פסוק מפני שיבה תקום כלומר קודם שיבא זמן השיבה ומביא ראיה מפסוק טוב ארך אפים מגבור כלומר אימתי היא טובה אריכות האף והיא כבישת היצה"ר כשתבא מגבורה שהוא כשהוא בחור בבחרותו ובגבורתו וזהו מגבור דקאמר, ואין מ"ם מגבור מ"ם היתרון, וגם אימתי היא טובה כשתהיה מלוכד עיר שיש בידו למחות ואינו מוחה, עוד כתב הרי"א ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו שאמר חלקו על שלמות הנפש כמו חלקי ה' אמרתי חלקי ה' אמרה נפשי, ואמר שאין ראוי שיקרא האדם עשיר להיותו רב הנכסים והממונות כי אם בהיותו שמח בחלקו כי הוא המביאו לעבוד את האלהים כי זהו עושרו האמיתי לא יפרד ממנו, והראיה שהביא תורה עליו שאמר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ר"ל שהאיש הירא את ה' והולך בדרכיו ועל זה ישים מחשבתו ומאויו הוא המאושר באמת אע"פ שמממונות יהיה עני וחסר לחם והוא אומרו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ר"ל אע"פ שלא יהיה לך לאכול כי אם באומנות ידיך הנה עם כל זה אשריך וטוב לך יש לך עושר ויש לך טובות בעוה"ז ובעוה"ב כי זהו הטוב והעושר האמתי ויקרא הוא מאושר עם חסרון הכיס אשר לו ולכן אמר הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ר"ל שהעושר שנאמר בלשון ברכה הוא היותו ירא ה' כי הוא חלקו מכל עמלו לא זולת זה עכ"ל:

וה"ר משה אלשקר ז"ל כתב כי אמר איזהו עשיר אותו האיש שיביא שמחה לעצמו בחלקו כלומר באותו החלק שנתן לו השי"ת והוא שיהנה ממנו בזה העולם ויעשה בו במה שישיג העוה"ב ולא ישתדל במה שיניח אחריו והביא ראיה יגיע כפיך וגו' כלומר אתה האדם כשתהנה מיגיע כפיך כי תאכל אותו לעצמך ולא תניחנו לאחרים אז אשריך בעוה"ז וטוב לך שלא חסרת נפשך מכל טובה ואשריך בעוה"ב שסגלת לעצמך מממונך מצות ומעשים טובים ומי שלא עשה צדקה בממונו רק כוונתו להניח לבניו אחריו נמצא שהוא לא שמח בחלקו של הממון אשר חלק לו ה' רק עזב לאחרים חילם וישיג האדם לזה כשינצל מן הקנאה החמדה מלחמוד ומלהביט במעלת העושר במי שגדול ממנו שכך אמרו במעלת העושר הבט במטה ממך ותודה על חלקך. אבל במעלת החכמה הבט למעלה ממך ותכיר חסרונך כי זה יהיה סיבה שתלמוד יותר. ועוד אמרו איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שלמות גופו ואבריו שהוא בריא אולם ושמח בזה החלק אשר חננו ה' יותר מאדם אחר זולתו אשר הוא נגוע מוכה ביסורין כי אותו החולה אפי' שיהיה עשיר נקרא עני כמו שאמר הכתוב מדוע אתה ככה דל בן המלך. ואמרו על דרך הלצה עשיר ר"ת עינים שינים ידים רגלים ובבריאות אלו הדברים יקרא עשיר. וכתב עוד איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר למי שראוי שיקרא בריה וחלף עליו הצלם האלהי אשר בעבורו נאמרו ויברא אלהים את האדם דהיינו האדם החשוב אשר הוא ראוי לכבוד. אמנם מי שנותן כבוד לכסילים בודאי יביא לעצמו קלון יותר ומאמר שהמע"ה יוכיח כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד והוא האדם שיקח אבן ויצרור אותה בבגד ארגמן של משי לא די שאינו עושה כבוד לאבן אלא הוא מפסיד הבגד שנתן בו האבן ויתלכלך או יקרע והנה זה דומה למי שנותן לכסיל כבוד שלא די שהכסיל לא יקבל כבוד אלא שיבזה למי שעושה לו הכבוד וכמאמרם ז"ל כל המחניף את הרשע סופו ליפול בידו. ועוד כשיראו האנשים שנותן כבוד למי שאינו ראוי יבזוהו וכמו שאמר שהמע"ה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים. וע"כ הביא ראיה הקב"ה מעצמו כי מכבדי אכבד שאני בעל הכבוד וראוי לי והמכבד אותי אכבד וע"כ סיים הנביא בסוף דבריו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' והוא שיגביר השכל על החומר ועושה חסד כנגד החכמה. וע"כ צוה לאדם שלא ימנע חכמתו משום אדם וזהו החסד האמתי, וכנגד מלחמת היצה"ר והיא הגבורה האמתית אמר משפט שעושה מריבה עם היצה"ר, וכנגד ואל יתהלל עשיר בעשרו אמר וצדקה שזהו תכלית העושר ושלמותו עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב איזהו חכם הלומד מכל אדם אמרו חכמי האומות כי האוהב החכמה ומתאוה אליה הרי זה נקרא חכם אף שעכשיו אינו יודע על כל פנים ישיג אותה כיון שחפצו בה. ולכן אמר בן זומא איזהו חכם וכו' שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל ואף למי שאינו יודע אלא דבר אחד הוא למד אותו ממנו ואינו מקפיד לומר איך אשפיל כבודי לזה שאין לו ידיעה וז"ש דוד מכל מלמדי השכלתי. וסדרן בן זומא כסדר ירמיהו ואל יתהלל חכם בחכמתו. והקדים החכמה כי היא מעלה אמתית בנפש, והגבורה בגוף, והעושר חוץ מן הגוף. ואע"פ שאמר ירמיה שלא יתהלל באלו שהזכיר בן זומא יכול להתהלל וז"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי לומר כי יש באלו המעלות עצמם צד שתתהלל בהם דהיינו החכם שלומד מכל אדם או הגבור הכובש את יצרו או העשיר ששמח בחלקו כי המדות הם ידוע אותו ית' ועבודתו. איזהו מכובד המכבד כי לעצמו הוא עושה שיכבדוהו גם המה לו ומביא ראיה מן הפסוק מק"ו אם הקב"ה שכל הבריות לא נבראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ולא היה בדין להחזיק להם טובה אעפ"כ אמר כי מכבדי אכבד כ"ש הבריות שאין האיש מחוייב לכבדם ואם ברצונו הטוב יכבד אותם שראוי להם להחזיק לו טובה ושיכבדוהו ועל כפים ישאוהו עכ"ל:

והר"י קארו ז"ל כתב איזהו גבור הכובש את יצרו יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושלט בגוף הוא לבדו עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב איזהו חכם על שם סופו איזהו מגיע להיות חכם מי שאין לו גאוה ולמד מכל אדם. ואע"פ שזר"ל גינו הלמד מהרבה בני אדם כמו שאמרו בפ' ראשון מחולין מאן אמרה יוסף בר חייא מכ"ע גמיר, אפשר דהתם בחכמה אחת שצריך שיקבל מאחד המובהק יותר. וכאן הכוונה שכל חכמה ישתדל ללמדה מהמובהק שימצא שאם ראה במי שלמד לפניו איזהו חכמה שבחכמה אחרת יש בקי הימנו ילך אחריו ואף שלא יהיה אנוש כערכו. איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר זהו סימן להיותו נכבד ובעל מעלה עכ"ל. ואפשר לי עוד לומר שרצה במה שלקח הארבעה חלוקות לפי שידוע הוא שבן זומא ובן עזאי לא האריכו ימים ולכן לא זכו להקרא רבי והיה בן זומא אב בחכמה ורך בשנים וכשהיה רואה כל אוכלוסי ישראל היה אומר ברוך שברא כל אלו לשמשני. ועתה הודיע במליצתו כי לא יוכר האמת בממציאו רק יוכר האמת במה שהוא אמת ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו ואף אם הוא רך בשנים כי איזהו חכם הלמד מכל אדם יהיה מי שיהיה והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו וז"ש מכל מלמדי השכלתי אפי' מן הקטן שבקטנים וזה להיותי חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותי לא הקטן וזהו אומרו כי עדותיך שיחה לי. וסמך לזה איזהו גבור הכובש את יצרו כלומר שלא תמנע מהשפיל עצמך מפני הבושה רק צריך שתהיה גבור ותכבוש את יצרך כי איזהו גבור וכו' שנאמר וגו' ואם יעכב על ידך מפני חמדת הממון כי אתה נבהל להון לרכוב אניות ולדרוך בציות, לא טובה העצה כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ואם תחשוב את זה העדר כבוד כי כשתלך ללמוד ממי שהוא רך בשנים הוא לו לכבוד ולתפארת ולך לבושת וגם לחרפה. אין הדבר כן כי הדבר אשר אתה מכבדו הוא כבוד לך כי איזהו מכובד המכבד את הבריות והוא סיבה שתהיה אתה מכובד וזה כי השי"ת מעלה עליך כאילו כבדת אותו כמו שבאת ללמוד ממי שהוא קטן ממך:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פירש איזהו מכובד המכבד את הבריות כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד הוא אשר בהיותו מכבד לאחרים הם נשארים מכובדים וז"א המכבד את הבריות רוצה לומר אשר יצדק עליו שהוא המכבד את הבריות כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה יהיה קלון למעולה ההוא וא"כ גדר המכובד הוא כאשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שכבדו ואם כן המכבד את הבריות אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם הנה איש כזה הוא מכובד בלי ספק כי הנה הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד ונמצא שבהיותו פועל הכבוד הוא מתפלל מהכבוד עצמו כי במה שיתכבדו בהכנעתי אליהם הוא כבוד גדול לו והוראת מעלתו וכפי גדר הכבוד שהוא אות ניתן כפי המעלה הרי נתן לו כבוד גדול ואות על מעלתו במה שמתכבדים בהכנעתו מבהכנעת זולתו וזהו דקדוק נכון עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל פירש איזהו חכם שראוי שיתהלל וכו' איזהו גבור שראוי שיתהלל בגבורתו הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן. איזהו עשיר שראוי לו להתהלל בעשרו השמח בחלקו. איזהו מכובד לפי ששלשה דברים טובים הללו הנזכרים לעיל שהם החכמה והגבורה והעושר הזוכה בהם הוא נכבד בעיני אלהים ואדם ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם לכך חבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד מעצמו מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים יכבד את הבריות כי מכבדי אכבד והדברים ק"ו כי מי שהוא מלך הכבוד מכבד את מכבדיו ק"ו לבשר ודם. ובוזי יקלו למדנו ענותנותו של הקב"ה לא אמר ובוזי אקלל אלא יקלו למדנו מעצמם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שנאמר ומקללך אאור עכ"ל:

ולב אבות כתב ששמע מפרשים אומרים איזהו מכובד מי שבמה שמכבדין אותו נשארים המכבדים מכובדים בהיותם מכבדים מי שראוי לכבוד שמורה שיש מעלה ושכל במכבד בכבדו הראוי לכבוד לזה אמר כי מכבדי אכבד אותם כי במה שמכבדים אותי מראים עצמם מכובדים בנותנם הכבוד למי שהוא ראוי אך בוזי יקלו הם מעצמם:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב כי נקט איזהו גבור הכובש את יצרו ולא אמר המכלה או המאבד יצרו לפי שאי אפשר לו לכלותו לגמרי כי עליו נאמר והנה טוב מאד זה יצה"ר שאלמלא יצה"ר לא נשא אדם אשה ולא בנה בית ולא נטע כרם ונמצא העולם חרב וכן אמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולכך לא נקט רק הכובש כי צריך לכובשו ולהתנהג בו כפי הצורך לו לאדם ולכן הצדיק המכניע יצרו נקרא גבור עכ"ל ומה שנקרא יצרו סתם מבלי שם לווי כי היה לו לומר הכובש את היצה"ר לפי שרוב העולם הולכים אחרי שרירות לבם הרע כי טבעם נטוי אליו יותר כי יצה"ט הוא איש מסכן וחכם ואין עוזר לו וכאלו אינו יצרו של האדם רק היצה"ר ולכן הוא גבורה נפלאה לכבוש את יצרו ולהכניעו תחת כפות רגלי היצר הטוב. וסדר אלו הארבעה חלוקות חכמה וגבורה עושר וכבוד הוא כך שידוע שגדול הלמוד שלמוד מביא לידי מעשה וכן אמרו אין בור ירא חטא כי אם לא ידע בתחלה האסור והמותר איך יתגבר לכבוש את יצרו לכן הקדים מתחלה החכמה ואמר איזהו חכם וכו' ואח"כ אמר איזהו גבור הכובש את יצרו כי הלמוד מביא לידי מעשה ונקט אח"כ העושר כי לעולם בכל יום ויום צריך האדם שיקדים ענין הלימוד והמצות למלאכתו וכן דקדק רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא בדבריו בפרק שני יפה ת"ת עם דרך ארץ שהיא המלאכה והקדים הלמוד תורה למלאכה ולא אמר יפה דרך ארץ עם למוד תורה כנראה שבתחלת היום יקדים למודו ומעשה המצות עד חצות ומחצות ואילך יהיה יגע במלאכתו ולכן אחר החכמה והמעשה נקט היגע ושמא בחלקו שנאמר יגיע כפיך וגו' ואח"כ נקט הכבוד כי לעולם הכבוד בא אחר העושר כי העושר סבת הכבוד ומן העושר נמשך הכבוד וכן כתיב והעושר והכבוד מלפניך. וכתב הרב רבי ישראל עיין איך כלל במשנה זו כל תיקון פעולת האדם ומדותיו אע"פ שהם רבים מ"מ סבתם הם ג' כחות והם נקראות נפשות. הא' היא נפש המשכלת שבה ניכר המעלות הרוחניות ובה נבדלנו משאר המורכבים ובה נשתתפנו עם המלאכים והנפש הזאת לא נשיג מעלתה כי אם בלימוד החכמות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו חכם וכו'. והשנית היא הנפש החיונית ובה נשתתפנו עם הבהמות וממנה באים הכעס והרצון והאהבה והשנאה והנטירה והנקימה ורפואותיה היא להתגבר עליה השכל ולהכניעה ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו גבור וכו' והג' היא הנפש הצומחת ובה נשתתפנו עם הצמחים וממנה באים תאות המאכל והלידה וכיוצא וכשנכנעה הנפש הזאת במיעוט מאכל ומשתה ותשמיש המטה ויתר תענוגי הגוף אז נשמח במעט ולא נבקש לנו גדולות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו עשיר וחתם באיזהו מכובד המכבד את הבריות כי כשיהיה חכם וחסיד ושמח בחלקו יכבד את הבריות ולא יקלו בעיניו עכ"ל. ומצאתי כתוב כי בן זומא לא בא לדבר רק בחכמה ובעושר ובגבורה שהוא נקל ביד האדם ללכת בהם מתחלה ביד כל אדם ללמוד מכל אדם ולעשות רב לעצמו. וגם ביד כל אדם להיות גבור שלא להתפתות ביצרו ולהתרחק מן העריות ומן ההסתכלות בנשים וכיוצא בהם כי הרשות נתונה גם ביד כל אדם להיות עשיר להיות שמח בחלקו ואפי' אם יהיה עני מממון ונכסים נקרא עשיר לפי ששמח במה שחננו השי"ת. ולפי פי' זה ניחא דלא קאמר איזהו חכם מי ששואלין לו דבר הלכה ועונה אפי' במסכת כלה כמו שאמרו במקומות אחרים ולא אמר איזהו גבור העושה גבורות כשמשון או כיוצא בזה ולא אמר איזהו עשיר מי שיש לו מאה שדות וכרמים ועבדים אלא ודאי לא דבר החכם אלא בחכמה וגבורה ועושר שביד האדם להגיע בנקל אליה ואינו בכלל החכמים והגבורה והעושר שנגזר על הטפה בשעת ההריון עכ"ל:

עוד שמעתי כי בהיות שהיגע בתורה אפי' שלא נגזר עליו שיהיה חכם מתחכם ברוב יגיעתו כי יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וא"כ כיון שאפי' מי שנגזר עליו שהוא טפש עם כל זה אם יגע מתחכם אם כן במה נדע מי הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם ובמה יודע אפוא נתן לנו סימן ואמר הלומד מכל אדם ויהיה מ"ם מכל האדם מ"ם היתרון כלומר אם יהיו בכאן שנים או ג' תלמידים והרב חוזר את ההלכה לכלם בשוה אותו התלמיד שילמוד ההלכה ויקבלנה יותר מהרה מכל השאר הוא הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם:

בן זומא. מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב"ם ז"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז"ל בבראשית רבה:

בן זומא. עיין פירוש רע"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי:

איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'. הקשה תי"ט מן הכתוב דירמיה. כ"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר:

הלמד מכל אדם. זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור"א בשביל שלמד ד"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ"ש בס"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו:

איזהו עשיר כו'. עיין מ"ש בס"ד בבית נתיבות בעליית העשירות:

שנא' יגיע כפיך. עיין הקדמת בית נתיבות. מ"ש רע"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ"ש וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ"ש בס"ד לעיל מ"ה דפ"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ"ש בס"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח:

הכובש את יצרו. מ"ש הרי"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ"ש בס"ד בעלית יצ"ט בשם הריס"ל: