פרקי אבות פרק ב משנה א

רבי אומר כו'. יש לדייק מאי קאמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו כאלו ביד האדם לבור לו דרך כרצונו וחפצו ואינו כן שהרי התורה הדריכתנו בדרך הישרה ואין לנו ישרה ממנה דכתיב כי ישרים דרכי ה' ואומר והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ועוד שהיה די שיאמר איזו היא דרך ישרה ויודע אני שמה שהשמיענו שהיא ישרה הוא כדי שיברור אותה האדם או יאמר איזו היא דרך שיבור לו האדם ופשוט הוא שבישרה מדריך אותו לא בעקומה ואין צורך למלת ישרה ועוד למה בא חצי המאמר בלשון נסתר שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. וחציו בא בלשון נוכח והוי זהיר שאין אתה יודע הוי מחשב הסתכל וכו' כלם דבורים לנוכח. ועוד כי דבריו סותרים זה את זה כי הוא אמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוא קדם וקרא אותם קלה וחמורה כנראה שאדם מכיר המצוה הקלה וגם החמורה כי יש קלה ויש חמורה וזה אי אפשר אלא מפאת שכרה ואם כן איך חוזר ואומר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות נותן טעם לפגם וסותר דבריו הראשונים. ועוד במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה גם זה לא יתכן עם מ"ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואם הוא אינו יודע מתן שכרן של מצות איך יעשה זה הערך ויחשוב שכר מצוה שהוא אינו יודע מה הוא כנגד הפסדה. ועוד להבין מלת מתן דקאמר שהיה די שיאמר שאין אתה יודע שכרן של מצות. ועוד כי מ"ש והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה הוא הפך סברת אנטיגנוס שאמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ועוד להבין מה שאמר דע מה למעלה ממך היא מיותרת והיה די שיאמר דע מה למעלה עין רואה וכו'. גם להבין אמאי נקט אלו השלשה עין רואה וכו' יותר משאר דברים אחרים:

ולתרץ כל אלו השאלות אומר שרבינו הקדוש ע"ה הקדים הקדמה זו לפי שהוא בא להזהיר לאדם שיהיה זהיר במצוה קלה כבחמורה ולא יברור בזו יותר מזו לכן עתה בתחלת דבריו נתן רשות שאם האדם ירצה לברור בדרכי ה' לעשות זו יותר מזו יוכל לברור בזה המין בלבד וז"ש איזו היא דרך ישרה כלומר מדרכי ה' אשר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וישרים דרכי ה' איזו היא דרך ישרה מדרכי התורה יוכל האדם לברור לו לעשות אותה הלא היא כל שהיא תפארת לעושה וכו' ולפי זה מלת ישרה אינה גזירה לשלילת העקומה רק הוראה וכינוי אל דרכי התורה אשר בהם הוא מדבר איזו מהם יוכל לברור ואמר כל שהיא תפארת לעושה וכו'. והכוונה לפי שיש שני מיני סוגים במצות. האחד הוא בינו למקום ואינו נוגע ואינו פוגע עם מה שבין אדם לחבירו רק קיום מאמרו יתברך ומצותיו כמו סוכה לולב מזוזה תפילין וכיוצא. ויש סוג אחר שיצטרפו בו שני דברים. א' מאמרו וציוויו יתברך. ב' שנוגע בין אדם לחבירו כמו מצות צדקה וגמילות חסדים ביקור חולים הכנסת אורחים וכיוצא לכן נתן רשות לאדם שאם ירצה לברור בענין המצות בזו יותר מבזו יוכל לברור בזה הסוג האחרון יותר מן הראשון והיא זו כל שהיא תפארת לעושה שהעושה אותה יש לו תפארת ויש לו שכר לפעולתו וגם יש לו תפארת מן האדם שבני האדם העניים והאביונים מבקשים לחם ואין, מפארים אותו, בזו החלוקה יכול לברור האדם יותר מהחלוקה האחרת אשר אין בה רק שהיא תפארת לעושה ואע"פ שאין האדם יודע מתן שכרן של מצות לפי שכולם שוים לטובה בהיותם כולם צווי האל יתברך ובזאת הבחינה שתיהם שוים ויש לזה הסוג מעלה אחרת היא תפארת לו מן האדם כאמור לכן יוכל האדם לברור את זו יותר מן האחרת אם ירצה הוא לברור אבל אינו מצוה אותו שיברור שהרי יותר טוב הוא שלא יברור כלל ועיקר ויהיה זהיר בכולם שוה בשוה ולזה לא דבר עמו לנוכח שהיה נראה כמצוה אותו על הענין שיעשהו רק דיבר דרך נסתר כנותן רשות למי שירצה לברור בזו יותר מבזו. אבל בסוג הא' שהם בין אדם למקום בלבד ואין לו תפארת מן האדם בזה אין לו רשות לברור בזו יותר מבחברתה לפי שאינו יודע את שכרן ולז"א והוי זהיר וכו'. אמנם הדברים שבין אדם לחבירו ראוי לאדם שיאחז בהם קודם כל דבר. וכן איוב היה מתפאר בענין הצדקה וגמילות חסדים שהיה עושה עם הבריות ואמר ואוכל פתי לבדי וגומר כלומר ואם הייתי מגדל יתום בתוך ביתי לא נתתי לו פת קיבר ואני פת נקיה אלא ממש מן הפת נקיה שאני אוכל ממנה בעצמה היה אוכל היתום וז"ש ואוכל פתי הנקיה לבדי ולא אכל היתום שבביתי ממנה ממנה ממש מפני שמנעורי גדלתיו כאב כאלו אני אביו והוא בן לי וזה הדרך לעולם דרכתי בה ומבטן אמי אנחנה אם אראה אובד שלא היה לו בגד ללבוש כלל והיה מת ואובד מפני הצנה או אם אין לו כסות לאביון שכבר יש לו לבוש ללבוש ולא ימות בצנה אבל הוא אביון שהוא תאב ללבוש לבוש טוב שאין לו אלא בלויי הסחבות ואמר כנגד הראשון שהיה אובד ומת בצנה אם לא ברכוני חלצו והוא חסר יו"ד ולא כתוב חלציו להורות שכבר מפני הצנה נתרפו ונחלשו חלציו והרי הם חסרים וברכוני שנתתי לו בגד להתחמם בו וכנגד האביון אמר ומגז כבשי יתחמם שלא הייתי נותן לו אחד מבגדי הישנים אלא מגז כבשי הייתי מפריש הגזה הטובה לעשות לו בגד למלאות מחסורו. אי נמי אפשר לומר לפי שיש דברים של חסידות אשר לא יאותו לעשותם כל האדם ואם יעשה אותם הדיוט מן הדיוטות הלא ילעיגו עליו האנשים ועל כיוצא בזה כתב הרב המגיד ודברי רבינו ראויים אליו וכן הוא האמת שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי ילעיגו עליו האנשים ונמצא מחטיא את הרבים לכן אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה כלומר לכל מי שיעשה אותה והרי אותו הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו והוא תפארת לכל העושה אותו. ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדרך הוא תפארת לכל עושהו ואינו כן כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו כי הוא דבר של חסידות לכן שם התנא תנאי אחר שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל האדם כלומר תפארת לו יותר מלכל האדם ובהצטרפות אלו השני תנאים ליכא למיחש למידי ואף אם יטעה בתנאי הא' לא יטעה בשני כי לטעות בשניהם הוא מילתא דלא שכיחא. ואמר עוד והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. נראה לי דוחק לומר שקרא קלה וחמורה לפי סברת וכוונת הבוחר אשר בא לבחור לא לפי האמת כי לפי האמת אין אתה יודע מתן שכרן ואין במצות לא קלה ולא חמורה. לכן אפשר לי לומר שבכאן אינו מדבר אלא על מצות לא תעשה שבפירוש יש בהן קלות וחמורות שהרי יש מהם חייבי מיתות ב"ד ומהם חייבי כריתות ויש חייבי לאוין וסעד לזה שנראה שמדבר במצות לא תעשה אומרו הוי זהיר דלא שייך אזהרה רק בלא תעשה וכאמרם בגמרא אזהרה מנין וכו' וכן כתיב גם עבדך נזהר בהם בשמרם וגו' והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. והזהיר התנא לאדם שלא יאמר אהיה זהיר יותר בחמורה לפי שעונשה יותר חמור לז"א הוי זהיר בקלה כבחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והענין הוא לפי שידוע מ"ש ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה שנא' אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו וזה השכר הוא מתנה גמורה מאתו יתברך שלפי האמת על היותו יושב ובטל אינו ראוי לשכר ולכן קרא אותו מתן שכר לפי שהוא שכר נתון במתנה במדת רחמיו והשמיענו התנא שאף אם ידון האדם בשכלו שמהעונש המפורש בעושה העבירה ממנו יובן גודל השכר לפורש ממנה דרך משל חייבי כריתות אשר ענשם מרובה ג"כ הפורש מהם יהיה שכרו מרובה אמנם חייבי מלקיות אשר ענשם קל ג"כ הפורש מהם יהיה שכרם קל וא"כ יוכל האדם להיות זהיר בזו יותר מבזו שהרי יודע גודל השכר מגודל העונש כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים לז"א שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שאפשר שזה הצד שאמרנו שיבין האדם מעצמו אינו אמת ואדרבא נהפוך הוא שאפשר שאותה העבירה שענשה גדול לעושה אותה שכרה לפורש ממנה הוא דבר מועט לפי שהפורש ממנה אפשר שלא פירש רק מיראת העונש החמור אשר ענוש יענש העושה אותה ואם לא היה מחמת יראה זו אפשר שהיה עובר עליה ולכן ראוי הוא שלא יהיה שכר הפורש ממנה כל כך מרובה אמנם עבירה שעונשה קל ואעפ"כ פירש הימנה נראה יותר שמאהבת השי"ת פירש ממנה ולכן ראוי לשכר גדול וא"כ הרי זו סברא היפך מן הראשונה ונמצא שיש צדדין לכאן ולכאן ולא תדע אי זה מהם יכשר ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולכן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.

אי נמי אפשר לפרש שמדבר על מצות עשה וקרא קלה וחמורה על ענין אופן עשייתם שיש מצוה שהיא קלה לעשותה שבכל עת ובכל רגע אשר ירצה לעשותה יעשנה ויש מצוה שהיא חמורה לעשותה ויש עיכובים רבים מלעשותה ולא תבא לידו כי אם פעם ביובל ולזה אפשר שהאדם כשתבא לידו מצוה חמורה באופן עשייתה יזרז את עצמו לעשותה וימהר יחישה מעשהו למען אשר הוא ירא וחרד שלא תזדמן לידו בכל פעם ופעם. אמנם המצוה אשר היא קלה לעשותה ובכל עת אשר ירצה לעשותה יעשה אותה אפשר שזה יהיה סבה וטענה לבל יהיה זהיר בה ולא יקיימנה כל ימיו בהיותו מובטח באומרו היום או למחר אעשה אותה ולכן אמר הוי זהיר במצוה קלה לעשותה כמו שאתה זהיר בחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות רוצה לומר כיון ששכר המצות אין אתה יכול לידע אותו מרוב גודלו כי עין לא ראתה ולכן אם אינך זהיר באותה מצוה כמ"ש אפשר שתתבטל ולא תקימנה מעולם ותפסיד אותו השכר הגדול אשר מרוב גודלו אין אתה יכול לידע אותו וז"ש שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולא יוכל לידעו כי אם האלהים בשמים ולכן הוי זהיר וכו' כדי שלא יהיה סבה שתפסיד שכר גדול כזה אם לא תהיה זהיר:

אי נמי אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אפי' שאתה יודע בוודאי שהיא קלה צריך אתה להיות זהיר בה כדי לעשות רצון קונך וראיה גדולה שזה המוסר הוא אמתי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובוודאי שלזה כוון השי"ת במה שלא רצה להודיעך מתן שכרן של מצות כדי שתהיה זהיר בכולן בין בקלה בין בחמורה דאי לא תימא הכי אין טעם נכון בדבר למה לא גלה השי"ת שכר המצות אם לא מפני הטעם שאמרנו כמו שארז"ל משל למלך שצוה לעבדיו לנטוע לו אילנות בפרדסו ולא הודיען שכר כל אילן ואילן כדי שימצאו בפרדס כל מיני אילנות שבעולם וכיון שאתה יודע רצון האל יתברך שלא הודיע מתן שכרן כדי שתהיה זהיר עשה רצונו והוי זהיר וכן אמר שלמה המלך ע"ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע הכוונה אורח חיים שהיא התורה ומצותיה מיראה פן תפלס ותשקול ותאמר זו קלה וזו חמורה אעשה החמורה ואניח הקלה לכן נעו מעגלותיה לא תדע כלומר שלא תדע מתן שכרן של מצות ובזה לא תוכל לשקול ולפלס את המצות. ואומרו לידי עבירה אפשר שהכוונה לפי שהעבירה הוא דבר אחד והידים של העבירה הוא דבר אחר וכמו שהכלים יש להם ידים אשר אוחזים הכלי ביד שלו כמו כן העבירה יש לה ידים והם הדברים הקלים מן העבירה אשר אדם דש בעקביו הם הם הידים של העבירה אשר יעשה אותם האדם ואחר שעשה אלו נוטל את העבירה החמורה כי אין העבירה החמורה נטלת בתחלה אם לא שקדם ונטל בידים שלה אשר הם העבירות הקלות עד מאד אשר כמעט נראה בעיני האדם כהיתר ואם אתה האיש הסתכל באלו השלשה דברים לא מיבעיא שלא תבא לעשות עבירה עצמה אלא אפילו הידים לידי עבירה שהם הידים שלה אין אתה בא. ואינו רחוק מה ששמעתי במלת לידי עבירה עם מה שאחז"ל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא בעצמו וידיו הנפרע מן האדם כי שכר עבירה היא העבירה עצמה שתנקם מן האדם ולז"א ואין אתה בא לידי העבירה עצמה שתנקום היא ממך עד כאן.

ואמר דע מה למעלה ממך אמר מלת ממך אף שנראית מיותרת לומר לך כי אף שהאלהים בשמים ואתה על הארץ חדר לפנים מחדר מקום חשך וצלמות לא תאמר מי רואני מי יודעני כי בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים ולמעלה ממך הוא עומד כלומר למעלה מראשך ואם תגיע שאול הננו בעינו רואה ובאזנו ישמע ויכתוב בספר. ולהגדיל גודל ידיעתו יתברך אמר שהמע"ה מה' מצעדי גבר כוננו רצה בזה על דרך מ"ש דהמע"ה ה' יודע מחשבות אדם וגו' ירצה שהקב"ה יודע מחשבות אדם כאשר עדיין המה הבל שעדיין לא עלו במחשבתו שהיו הבל ועם כל זה ה' יודע אותם וז"ש מה' מצעדי גבר כוננו כלומר הקב"ה מכין ומכונן מצעדי גבר וסופר צעדיו וגוזר כל מה שיארע לו באותו הדרך ועדיין דרכו יחפץ כלומר עדיין זה הגבר לא במחשבתו ללכת בדרך הזה אלא עדיין יחפץ ללכת ועם כל זה קודם שיחפץ ה' יודע מחשבותיו וסופר מספר צעדיו וגוזר עליהם:

ואמר עין רואה כי העין שלך אינו רואה אלא הוא כלי מוכן וזך לקבל הראות ולכך אין אתה רואה באישון לילה ואפלה אלא בעוד השמש על הארץ המאיר לארץ ולדרים עליה או בלילה לאור הנר ולפי שאין העין עצמה הרואה ולא האוזן עצמה השומעת לפי מה שיתרחק יותר מן הנר או מקול הקורא כן יתמעט ראיתו ושמיעתו ולפי מה שיוסיף לגשת אליו כן יראה בעיניו ובאזניו ישמע אבל עיני ה' האורה עצמה הם ולכך היא תקרא עין רואה ואוזן שומעת כי היא עצמה השמיעה ונהורא עמיה שרא ולכן ידע מה בחשוכא ואינו צריך לאורה אחרת. ואפי' שהשי"ת ברא החושך לא ייחד שמו עליה כמו שאז"ל ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה קרא אלהים לא נאמר וכו'. ואצלי לזה כוון מש"ה גם חשך לא יחשיך ממך שלא רצית להזכיר שמך עליה כאלו לא יחשיך ממך לפי שלפניו יתברך לילה כיום יאיר כחשכה כאורה ולכן ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ולפי שמעשה העבירות יתחלק או במעשה הידים או בדיבור כי מות וחיים ביד הלשון לכן אפשר שכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמר שיסתכל בשלשה דברים האלו שהם עין רואה וא"כ כל מה שאתה עושה העין רואה אותך וגם כן כל מה שתדבר יש אזן שומעת ועוד שלישיה שנקל הוא להישיר את עצמך לפי שאין אתה צריך לעיין בשכלך מצד חכמה אנושית לדעת את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה כי זה היה הלאות אנשים לעיינו ואחר כך לעשותו ואין הדבר כך כי כל מעשיך אשר אתה צריך לעשותם בספר נכתבים כלומר הלא הם כתובים על ספר חמשה חומשי תורה ולא נשאר לך רק העשיה לבד וכשתסתכל באלו השלשה דברים בוודאי שלא תבא לידי עבירה כיון שמעשה המצות כולם הם סדורים לפניך כשלחן ערוך הרי אתה מוכן לעונש גדול אם לא תקיימם:

והחסיד ז"ל פירש כל שהיא תפארת לעושיה קרוב אדם אצל עצמו כמו שאה"כ כל דרכי איש זך בעיניו לכן תלקח ראיה על הדרך הישרה או שיעשנה אחר ותיטב בעיניו או שיעשנה הוא ותיטב לאחרים. וכתב עוד שיתכן לפרש ששם שני התנאים ביחד ובהצטרף שני התנאים יחד תכשר כל פעולה והנה מתחייב זה לפי שהמדות האנושיות לא יצרפו כי אם במצרף שכל בני האדם ולזה אמר והוי זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע וכו' ואם הרשיתיך לבחור במדות האנושיות לא הרשיתיך במדות אלהיות. עוד כתב פירוש אחר וכתב שהוא פירוש מפואר וגם רבינו עובדיה כתבו בפירוש המשניות והוא שאמר שדרך הבינונית היא הדרך הראויה להלוך בה בכל המדות וכתב דרך משל הכילות תפארת לעצמו שירבה עשרו אבל אין תפארת לו מן האחרים והפיזור בהפך. אמנם הנדיבות שהיא הדרך האמצעית תפארת לעצמו ותפארת לו מן האדם עכ"ל:

ויש מפרשים כל שהיא תפארת לעושה על הקב"ה שהוא פעל ועשה המצות והדרכים כולם ויאמר שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות במעשיו:

וכתב החסיד ז"ל במה שאמר והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שהכוונה שהזהיר שנהיה זריזין ומדקדקין בעשותנו המצות הקלות כחמורות לפי שטבעו של אדם לזלזל בפעולות שתועלתם מעוטה דרך משל רופא אשר בידו שני חולים הא' דל והלך והשני נשא ורם יעיין בכל יכלתו בעניני השני וימעט בראשון לפי שתועלתו והיזקו מועט לכן הזהיר זה התנא שלא נעשה כן במצות אלא שנהיה זריזין ומדקדקין במצוה קלה כבחמורה ושם סבת זה כי אי אפשר לך לדעת בשום צד עד היכן כחן של מצות מגעת מרוב מתן שכרן כאמרו עין לא ראתה וגו':

עוד כתב במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה וכו' שרוב המפרשים פירשו כי אם באה לידך מצוה שיש לך בה עמל הגוף או הפסד ממון אל תאמר בלבבך אמנע מעשות המצוה כדי שלא אטרח ואיגע ושמא תהיה סיבת חליי והפסד ממוני אך חשוב השכר שיהיה לך בעשיית המצוה שהוא כפני כפלים מההפסד. וכן אם בא דבר עבירה לידך ויהיה לך ריוח ממון או תענוג הגוף חשוב בענשה או הפסדה שהוא כפלי כפלים משכרה וחשוב אותה כדבש שנתערב עם סם המות. וכתב הוא ז"ל שזה הפירוש ערב מאד אלא שהיה ראוי לומר הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה כי מה שהאדם מחשב בעצמו הוא הפסד המצוה ומזה הוא בא למנוע ממנה והתנא בא להזהירו שלא ימנע היה ראוי לומר חשוב שכרה כנגד הפסדה. ופירש הוא ז"ל כי הנכון בעיניו הוא כי המצוה הנעשית במחשבה היא המעולה כי היצה"ר מעכב והיצר טוב יגבר וכן הנזהר מן העבירה בהתגבר יצרו עליו בבחינת עריבותה משובח הוא מהנזהר בלי מחשבה כי לפום צערא אגרא על כן הזהיר וצוה על המחשבה ואמר תחשוב מה שאתה מפסיד בעשותך המצוה ומעריך למול ההפסד ההוא גודל שכרה וכן תחשוב הנאת העבירה כנגד ענשה עכ"ל:

והר"א ז"ל פירש כי כוונת רבי להגדיל מעלת התורה וכללותיה בכל הדברים המביאים אל השלימות ואמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם רוצה לומר במה שהוא אדם מבלי בחינה אלהית ותורה נבחרת הלא היא אם מה שתהיה תפארת לעושה שבעיניו הוא דרך יפה ונאות ויתנהג על דעתו. ואם מה שהיא תפארת לו מן האדם והוא הדרך שבני אדם כולם יסכימו עליו שהוא יפה ונאה. או יהיה פירושו שהמעשים המשובחים באדם שראוי שיבחר בהם הם אותם שהם תפארת לעושה והתפארת הוא לו במה שהוא אדם בעל שכל ותבונה לא במה שיעשה בשגם הוא בשר במאכל ובמשתה ובמשגל ועניני חוש המשוש אשר הם חרפה לו כי אם במה שהוא תפארת לו במה שהוא אדם שכלי ואמר רבי הנה זהו דרך תכלית בחירת האדם במה שהוא אדם שאין לו אור הדת ונר התורה ולכך דבר דרך נסתר אבל אתה בני שבשם ישראל תכונה לא תעשה כן ולא תברור דרך ישרה כפי השכל והחקירה הפילוסופית לא על דעתך ולא על דעת אחרים. אבל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי דרך המצות היא הדרך הישרה שבחר השי"ת לשלימות עמו ונחלתו ואינם צריכים לדבר אחר. ואמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה רצה בזה שמלבד עשיית המצות וקיומם הנה עוד יצטרך האדם שישים בעשייתם השתדלות וזריזות והוא שם נאמר על החשק והאהבה והשמחה במעשה המצות כי מה שיעשה האדם בחפץ גדול ושמחה רבה יהיה זהיר לעשותו ולכן אמר שבין שתהיה המצוה שתבא לידו קלה או חמורה תמיד יעשה מה שיעשה מהמצות בזריזות גדול וחשק ושמחה. ועם זה יתורץ שאיך יעלה על הדעת שיהיו כל המצות שוות במדרגתם האם נחשוב שבאשר יקרו בזמן אחד שני דברים מתחלפים אם ללכת לשמוע ברכת קידושין ולענות אמן אם להציל לקוחים למות ופדיון שבויים ולא נוכל לעשות שתיהן כאחת שאין ראוי לעזוב המצוה קלה ולעשות החמורה זה אין השכל סובלו ובזה הרי הוא מתורץ שלא אמר שלא יעזוב הקלה ויעשה החמורה אבל אמר שכל מצוה אשר יעשה קלה או חמורה יעשה בזריזות וחפץ גדול וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה רוצה לומר שאפילו שתהיה קלה יעשנה במרוצה ובזריזות. ואמר בסבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ופירושו שלא ידענו אם ינתן השכר במצות מפאת מעשה המצות בעצמותן כדעת קצת המחברים או אם ינתן השכר אליהם מפאת החשק והשמחה והעריבות אשר יהיה לאדם במעשה המצות כדעת הרב ן' חסדאי ואחר שאין אנו יודעין אמיתת הדרוש הזה ראוי שנשתדל בשני הענינים יחד רוצה לומר בקיום המצות ועשייתן ושנעשה אותן באזהרה רבה ועריבות גדול וזה ענין אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ר"ל אם ינתן השכר על עצם המצוה או על הזריזות והעריבות המתחבר אליו. ולפי שאולי יצר לב האדם רע מנעוריו יעכבהו מזה כשיראה שבעשיית המצוה יפסיד ממונו לכן אמר להשיב לזה והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ר"ל הפסד הנמשך מהמצוה שהוא כאפס ותהו וכנגד השכר המגיע ממנו ננפש וכן בעבירה להפך יחשוב שכר עבירה וההנאה המגיע לגוף אשר הוא כאפס ותהו כנגד הפסדה המגיע לנפש ואם היות שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות עם כל זה אף על פי שלא ידע שכר כל מצוה ומצוה כמה הוא ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושהשכר האמתי הוא לנפש בעולם הנשמות שהוא גדול לאין שיעור מהטוב הגשמי עד שכמעט אינו נערך אליו וכמו שדרשו על עין לא ראתה וגו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס אבל אמר שכאשר יפגע בו מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע וישים לפניו השכר המגיע מהעבירה וההפסד המגיע מהמצוה כדי להדיחו מדרך ה' שאז כדי להשיב את האפיקורוס הזה ראוי שיחשוב בשכר האמתי המגיע מהמצוה שהוא הנפשיי או בעונש הרוחני ג"כ כי בזה ישכך חמתו וישיב שולחו דבר הנה אם כן בשעת העבודה הרצויה לא יצטרך לשום נגד פניו דבר מהשכר העתיד כמאמר אנטיגנוס אבל בהשתרר עליו הצר הצורר ומחשבותיו יחשוב בשכר ובעונש הנפשיי כדי להרחיק הסתתו מעליו. ע"כ תורף דבריו ז"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב שאמר הסתכל בשלשה דברים כשיש עין רואה ואוזן שומעת וכו' וזה תדע ממך מבלי שתצטרך לידע בזולתך דבר והוא כאלו אמר שממנו ידע ויכיר שיש עין רואה למעלה כי למה שיראה בו בעצמו עין רואה יש לו לדון ולידע שהיוצר עין הלא יביט והנוטע אזן הלא ישמע וז"א דע מה למעלה ממך רוצה לומר דע והבין ההשגחה האלהית שהיא למעלה על השמים וזה תדעהו ממך במה שיש לך עין רואה ואזן שומעת ומזה תשפוט שכל מעשיך בספר נכתבים שהוא הדבר השלישי הנמשך מהשנים הראשונים כי מאחר שיש רואה ושומע פרטי מעשיך יתחייב שמעשיך יהיו נכתבין למעלה עכ"ל:

והרשב"ץ ז"ל כתב כי יש גורסין כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ופי' עושהו על הקב"ה דכתיב אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך תהיה תפארת וכבוד להקב"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת הר"י ן' גיאות ז"ל והסופרים שבשוהו שהוא"ו של עושהו כתבוהו על תפארת כן מצאתי עכ"ל:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב רבי אומר איזו היא דרך ישרה וכו' בא לומר לנו ענין אחד כולל כל התורה כולה והוא ואהבת לרעך כמוך, והנה תחלת דברי התנא כשואל ומשיב ועל כן שאל איזו היא דרך ישרה שבודאי מביאה את האדם לקנות היושר האמתי השיב ואמר שיבור לו כלומר שכל הדרך אשר יעשה יחשוב שיבור אותה לעצמו וכמו שאינו רוצה האדם שיעשה לו אחר רע גם הוא לא יעשה רע לשום אדם ואמר שבודאי זו המדה היא תפארת לעושה שיכול הוא להתפאר בה לפני הש"י ולפני האנשים וגם כן בודאי יפארו אותו האנשים ויהיו אוהבים אותו כשירגישו שיש בו התכונה הזאת. ועוד אמר ותפארת לו מן האדם לפי שלפעמים יבחר מחנק נפשו ע"כ אמר אני מצוה אותך שלא תבחר כי אם מה שהיא תפארת לעושה ויפארוך האנשים:

והוי מחשב וכו' בהיות שרמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים שבאדם ושס"ה מצות ל"ת כנגד שס"ה גידים ובקיום המצות מתקן כל גופו ולכן אמר והוי מחשב הפסד שאתה מפסיד כנגד שכרה שאתה מתקן גופך ושכר עבירה שתהנה ממנה כנגד הפסדה שאתה מפסיד שס"ה גידים שבך ואל זה רמז שלמה המלך ע"ה שתכונת האדם כנגד מצות עשה ול"ת ואמר סוף דבר הכל נשמע וגו' את האלהים ירא כנגד מצות עשה ואת מצותיו שמור כנגד מצות ל"ת כי זה כל האדם כי עיקר הרכבתו הוא מרמ"ח אברים ושס"ה גידים וע"כ הזהר בנפשך:

והנה רבינו הקדוש אמר הסתכל בשלשה דברים וכו' כדי לחזק דברי הקבלה. הא' כנגד הוו מתונים בדין כדי שלא יצא משפט מעוקל אמר עין רואה כי אלהים נצב בעדת אל וע"כ ראוי לאדם להזהר הרבה שלא יטה הדין. וכנגד והעמידו תלמידים הרבה אמר ואוזן שומעת כלומר ראה כמה הוא השכל של לימוד התורה והעמדת התלמידים שהקב"ה שומע להם בשעה שהם מדברים בד"ת וכמ"ש אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע ואין לו אלא ארבע אמות של הלכה. וכנגד ועשו סייג לתורה כמו שפירשתי שהיא המסורת אמרו כל מעשיך בספר נכתבים כל מלה ומלה תקבל עליה שכר וזש"ה ויכתב ספר זכרון לפניו ולמי הוא זה הספר ליראי ה' ולחושבי שמו והם הסופרים אותיות התורה שהם שמותיו של הקב"ה כעזרא ובית דינו עכ"ל.

ורבינו יונה ז"ל כתב הסתכל בג' דברים על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד וזהו הסתכל כאלו הוא יתברך לפניך ועינו רואה אותך ותתבייש עכ"ל:

וה"ר יצחק קארו ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה שיש דברים שהם טובים בעיני הפועל אותם לפי שהוא אומן ויודע מום אותה הפעולה ובני אדם אינם אומנים להכיר מום הפעולה הזאת לזה אמר שתהיה יפה בעיני הפועל וגם יפה בעיני שאר אנשים. או יובן במה שאמרו רז"ל כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשנים שאכלו פסחיהם אחד לשם פסח וא' לשם אכילה גסה והענין כי ראובן יעשה מצוה ויחשב לו לזכות גדול ושמעון יעשה אותה ולא יחשב לו לצדקה וזהו כל שהיא תפארת לעושה שישבחוהו בני אדם ולפי שגם כן ישבחו בני אדם לאחרים העושים כזה לזה אמר שישובח הוא יותר מבני אדם אחרים העושים מצוה זו וז"ש מן האדם יותר מאדם אחר העושה הדרך הזה כי הוא אכל לשם פסח והאחרים לשם אכילה גסה. או ירצה כי לכל מצוה צריך שני דברים. אחד שיעשה בלב שלם. ב' שתהיה הפעולה שלמה שלפעמים תהיה הפעולה טובה כמו הנדיבות ואם הוא עושה הנדיבות מפני יוהרא הוא עצמו יודע שאין הצדקה שנתן פעולה טובה כי כוונתו ליוהרא היתה ולכן צריך שתהיה הפעולה טובה בעיני העושה אותה כי יהיה בלב טוב וגם יפה בעיני אנשים אחרי כי הפעולה עצמה טובה כי העיקר תלוי בלב וכמו שארז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ואף שאמרו מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הכא מיירי שאם אדם אחד אכל חלב שחשב שהיה שומן ושמעון אכל שומן שחשב שהיה חלב וע"מ כן אכל בודאי ששמעון שנתכוין לאיסור הוא קשה יותר ואף שאכל שומן וע"ז אמרו הרהורי עבירה אף שלא אכל איסור קשים ממי שאכל חלב בהרהור טוב. א"נ בדרך משל הנותן צדקה עושה יותר טוב לעצמו מלעני שהוא קונה תכונה טובה ומדה טובה והעני קונה פרוטה וז"ש כל שהיא תפארת לעושה אותה שקונה תכונה טובה ותפארת היא לו לעצמו יותר מן האדם שהוא העני שאין בידו אלא הפרוטה. ועל הנוסחא דגרסא כל שהיא תפארת לעושהו צריך שיעשה דרך שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות:

הסתכל בג' דברים כתב הרב ר' יונה תימה למה מנה ג' ושלשתן ענין אחד אלא כמו שהעומד לפני המלך יתבייש ולא יעשה בפניו מעשה רע כן יחשוב בכל עת כאלו עומד לפני ה' כענין שויתי ה' לנגדי תמיד ולא יחטא. ואמר עין רואה על המחשבה כי ה' יראה ללבב. וכל מעשיך וכו' נגד המעשה. ואזן שומעת הדבור. והכל נכתב בספר לומר שאין לפניו שכחה:

כל שהיא תפארת לעושה ארז"ל לא להכל אורה ולא להכל שמחה לצדיקים אורה ולישרים שמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, פירוש מי שכובש יצרו עתה נקרא צדיק ומי שהיה יצרו הרע כבוש תחתיו מקודם נקרא ישר שכבר אינו מצטער במדה הטובה שכבר הוא רגיל בה והצדיק אינו שמח כי הוא מצטער לכבוש את יצרו שמנגד לו ומי שיצרו כבוש כבר שהוא הישר הוא שמח בלי צער והצדיק יש לו אורה שהוא בחשך יצר הרע ויוצא לאור וזהו איזו היא דרך ישרה ולא אמר דרך טובה אלא ישרה שכבר הורגל בה ואין לו צער כל שהיא תפארת לו ואם יש לו צער אין לו תפארת, טובה היא אבל אינה תפארת לעושה אותה כיון שאינו שמח והתפארת היא השמחה כענין כחתן יכהן פאר:

שאין אתה יודע שמתנה היא שכרן של מצות שאם צדקת מה תתן לו וזהו מלת מתן דקאמר. שיבור לו אף שהוזכרו בתורה כל הדרכים והמדות הטובות לא הוזכר שיעורם כמו בענין הצדקה ולכן אמר שיבור לו לפי עשרו כל אחד ואחד כפי מה שראוי לו:

דע מה למעלה ממך דרך הלצה שהוא יתברך כשברא אותך נתן עיניך למעלה ממך בראשך במקום הגבוה מכל גבוה לפי שהיא כמו צופה שכיון שהעין הוא לראות צריך שתהיה במקום גבוה לראות בעיניך בספר התורה וללמוד בה וגם אוזן שם אותה למעלה במקום גבוה מכל הגוף כדי שתשמע בדברי תורה:

וכל מעשיך בספר נכתבים לפי שהאדם נמנע מלשוב אל אלהיו מפני שחושב שלא ימצא בו עון אשר חטא כי השכחה מצויה באדם וחטא ושכח לזה אמר התנא בדרך עצה אתה קח לך ספר אחד וכתוב עליו בכל יום המעשים שעשית ביום ההוא ומה שחטאת ובכן תזכור חטאתיך ולא תשכח והיה לך למשיב נפש ולשוב אל אלהיך. וכל מעשיך בספר נכתבים המצות שאתה עושה והכוונה להרחיב לב העושה כמו שאמרו רז"ל אילו היה יודע ראובן וכו' היה מוליכו על כתפו לאביו עכ"ל:

וה"ר שמואל ן' סיד ז"ל כתב איזו היא דרך ישרה וכו' הקדים התנא הקדמה בעניני האדם שממנה נלמוד מה שראוי להתנהג בעניני המצות כי הנה הדרך שראוי לאדם לבחור הוא הדרך שהוא ישר בעיני הפועל ובעיני הרואה ומכאן אתה למד להיות נזהר בכל המצות כי כולם ישרות בעיני הפועל ובעיני הרואה כקלה כמו החמורה ואמר הוי מחשב הפסד מצוה שלא תאמר אחר שנמשך לי הפסד ממון מעשית זו המצוה אם כן אינה נאה בעיני הפועל ולכן אמר אל תחשוב ההפסד והריוח בערך העולם הזה אלא בערך העולם הבא ואמר הסתכל בשלשה דברים כלומר אף שלכאורה יראה בעיניך שאין סוף לעונש העובר עבירה אחת כי חטא לפני ממ"ה הקב"ה שהוא בלתי בעל תכלית ואם כן היאך אהיה מחשב כנגד הפסדה כי אין לחשוב בזה שאין סוף לרעתי ומעתה אין לי תקוה אחר שחטאתי לו וכיון שכן אתענג בעוה"ז כיון שאין תקנה לעוה"ב לז"א הסתכל היטב ולא תבא לידי עבירה ואמר כל מעשיך בספר נכתבין ואם בעבירה אחת היה האדם מפסיד עולמו לעולם אם כן לא היה צריך לכתוב בספר רק עבירה אחת אבל אחר שכל העבירות נכתבים משמע שהעונש יהיה בבחינת החוטא לא בבחינת השי"ת שהוא בלתי בעל תכלית עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה הקב"ה שהוא פעל ועשה כל דבר והכוונה שיהיה טוב לשמים ולבריות. והוי זהיר וכו' מיירי במצות עשה כי הלאוין רובן ענשם מפורש בתורה ומצד ענשם ידע חומר ענינם זו מזו. והוי מחשב הפסד מצוה כגון פסח ומילה שעונש מניעתם בכרת א"כ שכר עשייתן גדול משאר מצות. א"נ הוי מחשב כשנמנעת מלעשות מצוה כאלו הפסדת שכרה שכבר היה השכר בידך והפסדת אותו וגם שכר עבירה כשנמנעת מלעבור עבירה הוי מחשב כאלו הגיעך כבר העונש ונצלת הימנו. דע מה למעלה ממך שתאמין מציאותו ית'. עין רואה ואוזן שומעת להאמין השגחתו בעולם התחתון. וכל מעשיך אפי' שתעשה תשובה אינם נמחקים לגמרי ואין לך מנוס להנצל מן העונש אם מעט ואם הרבה ואפי' עשיית המצות לא תצילך כענין שלא יקח שחד מצות עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב אמר כי בדברי העולם יעשה מעשיו במשקל כל שהיא תפארת לעושה וכו' אבל במעשה המצות לא ישקול אלא יקיים את כולם הקלה כחמורה ואולם השקול שצריך לעשות בהם הוא כנגד יצה"ר שאם יראה שיגיענו הפסד בעשיית מצוה יחשוב שאותו הפסד הוא פרטי ומוגבל בערך השכר שיהיה לו בעשיתה וכו' עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב כל שהיא תפארת לעושה וכו' היא הדרך האמצעית כגון בענין הצדקה שלא יהיה כילי וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן אמר שלמה המע"ה אוהב כסף שהוא הכילי לא ישבע כסף ולעולם לא יעשה צדקה מאהבתו את הכסף הרי דבר כנגד הקמצן ואח"כ אמר ומי אוהב בהמון כנגד המפזר שלא כסדר שהוא אוהב בהמון העם לעשות להם טובה לסוף יצטרך הוא לבריות. וז"ש לא תבואה שלא ישאיר לעצמו תבואה ועל שניהם אמר גם זה הבל שאין מדה טובה אלא האמצעית עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב והוי זהיר במצוה שהיא קלה בעיניך וכו' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואולי מתן שכר הקלה בעיניך גדול ממתן שכר החמורה בעיניך עכ"ל:

וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב והוי זהיר במצוה קלה סוכה וחמורה תלמוד תורה כלומר סוכה מצוה עוברת ותלמוד תורה מצוה שאינה עוברת ובשעת מצות סוכה יניח תלמוד תורה ויכנס בסוכה כי עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל:

רבי אומר. כבר כתבתי בסוף פרק א' למה הפסיק התנא בסדר הנשיאים כי עשה כן לחתום הפרק בשלום. ובפרק זה התחיל דברי רבי שהוא ר' יהודה הנשיא כמו שאמרו בגיטין רבי יהודה הנשיא מנו רבי וכן בפרק החולץ ובפ' במה מדליקין וכן הוא נקרא כן בבבא שאחר זו ובן בנו הוא הנקרא רבי יהודה נשיאה וידוע הוא כי ר' היה גדול מאביו וכ"ש מבנו וכמו שביארתי בראיות בפר' ראשון ואם כן למה לא קראוהו רבן כאביו ובנו הטעם בזה שהיה ידוע בדורו שלא היה כמותו ותלמידיו כולם היו תנאים שחיברו הברייתות תוספתא ספרא וספרי ושאר הברייתות והתלמוד הירושלמי והם שני בניו גמליאל ושמעון ורבי חנינא בר חמא ורבי אפס ורבי ינאי ורבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי וקטנים שבהם היו רב ושמואל ורבי יוחנן ואחרים. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות כי בר קפרא לא היה תלמיד רבי ובפרק ארבעה אחין אמרו קפץ בר קפרא ונשבע כך שמעתי מפי רבי וכן כתב ז"ל כי רבי יוחנן לא היה תלמידו של רבי ובפ' אלו טרפות ובפרק ראשית הגז ובראשון מפסחים נראה כי שימש רבי והוא קטן. ובראשון מכריתות נזכר כי רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא היו בזמן אחד. וביבמות פר' האשה רבה נזכר גם כן כי רבי ינאי היה בזמן רבי חייא וכולם תלמידי רבי היו כמו רבי חייא ושמואל תלמיד רבי היה בפרק הפועלים. והרב ז"ל השיג על הר"מ ב"ם ז"ל על אלו והוא תימה. וכל אלו היו סוף התנאים וכבר אמרו על רב תנא הוא ופליג בפרק השולח גט ובפרק קמא דכתובות ולא אמרו כן על רבי יוחנן. ובפרק ב"ש ביבמות אמרו תנאי היא על רב ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה ממלא מקום אביו היו כפוף לרבי כמו שנזכר בסנהדרין בפרק שני ובפרק במה טומנין ובפר' מצות חליצה במעשה דאבדן וכשהיו קורין רבי סתם לא היו צריכין ליחד אותו בשמו כי הוא הידוע לכל וזו מעלה יתירה ולפי שהתנעלה בשם רבי אף כשהזכירוהו בשמו היו אומרים רבי יהודה הנשיא ולא היו אומרי' רבן יהודה ותלמידיו היו קורין אותו רבי רבה כמו שנזכר בפרק אלו טרפות בשני מקומות. ודע כי הקריאה הקדומה היא רבי הרי"ש בחירק כי הוא שם התואר והיו"ד אינה לכנוי אלא ליחס כיו"ד אכזרי ואלו היה רבי הרי"ש בפתח היה משמעו הרב שלי כי היו"ד הוא לכנוי והיה פגם במעלתו וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי כמו שנזכר בא' מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות כמו שאמרו בפרק המגרש והא אנן הדיוטות אנן ולא היו רשאין לדון דיני קנסות ולזה אמרו אין שור מועד בבבל וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל שבכל אלה צריך ב"ד סמוכין וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי ולזה נמצא בתלמוד רב זירא ורבי זירא רב אמי ורב אסי רבי אמי ורבי אסי ורב ירמיה ורבי ירמיה לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם רבן. ורבינו הקדוש כמו שהיה תלמיד אביו רשב"ג כמו שנזכר בפרק הפועלים כן היה תלמיד רבי אלעזר בן שמוע כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק יום הכפורים ותלמיד רבי שמעון כמו שנזכר בפרק כל גגות ובפרק תינוקת ושם נראה שהיה תלמיד רבי יוסי וגם תלמיד רבי מאיר כמו שנזכר בראשון מעירובין ותלמיד ר' יהודה כמו שנזכר בשני ממגילה:

אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה יהיה מצוה מהמצות או מדה מהמדות כמו שהיו אומרים בענין המצות תיתי לי דקיימית מצות ציצית והרב' כיוצא בזה הזכירו בפרק כל כתבי. ובענין המדות כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים כלומר אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים והיה אומר שלא הסתכלתי בצלם אדם רשע והרבה כיוצא בזה כמו שהזכירו בפר' בני העיר ובמסכת תמיד בגמרא שלה אמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעול' וטובה וברכה באה לעולה ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ושם אמרו אשריהם לראשונים שאפילו על שינה קלה עושין דין שכל בן לוי שנמצא ישן במשמרו היה רשות ביד איש הר הבית לחבטו במקלו ולשרוף את כסותו ועל דרך זה בא רבי בכאן ללמד אי זו היא אותה הדרך שהיא ישרה להדריך האדם ההולך בה שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות ויבור אותה מתוך שאר דרכים ואמר שהיא זאת שיזכיר אחר זה אשר אהבת התוכחת הנזכ' במס' תמיד היא בכללה:

כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. התנה התנא בדרך ישרה שני תנאים האחד שתהיה תפארת לעושה והשני שתהיה תפארת לו מן האדם ואם כן שני דברים חלוקים נפרדים זה מזה הם. והתנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה שהוא בעצמו מכיר שהיא מפוארת ואם אדם אחר זולתו עשאה היה מפארו עליה ואם עשה הפכה היה מוכיחו עליה ואיפשר שאין לו בזה תפארת מבני אדם. ואיפשר הוא שיפארוהו בני אדם והוא בעצמו יודע שאין לו פאר בה על כן התנה התנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה כמו שהיא תפארת לו מבני אדם. ויש מפרשים זה לענין עשיית המצות שאיפשר שיעשה אדם מצוה והרי היא תפארת לעושה ולא יהיה לו בה פאר מבני אדם כגון שיעשה אותה בזמן שלא יישר בעיני הבריות ושמא תישר בעיני הבריות ויפארוהו עליה ולא תהיה תפארת לעושה כגון העושים מצות שלא לשמן והם החניפים הצבועי' על כן התנה התנא שני תנאים אלו. ועל זה אמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפי' גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה שאמרו שבעים שנה לפי שאי איפשר לאדם לחיות אחר שהגיע לכלל מצות יותר ומזה הענין הוא מה שאמרו בסוכה פרק לולב הגזול התנאה לפניו במצות ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן בראשון מנזירות אמרו עשה סוכה נאה שופר נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה לשמו בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים כי בזה יש לו תפארת לפני קונו ובני אדם גם כן יפארוהו. ויש לפרש זה לענין מדות האדם שיהיו מדותיו בענין שיהיו לו לפאר וגם שיפארוהו בני אדם וכמו שאמרו בראשון מסוטה ובראשון ממסכת משקין כל השם אורחותיו זוכה לישועתו של הקב"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי וש"ם בסי"ן אלא וש"ם בשי"ן ובויקרא רבה אמרו דשאים אורחיה סגיא שוי ועל זה אמר דוד ע"ה טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ופירשו רז"ל בפרק כיסוי הדם שיאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמו שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכן בפרק הזהב אמרו אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו ובזה תגדל תפארתו וגם בני אדם יפארוהו. ורבינו משה ז"ל פירש כי האדם צריך שילך בכל מידותיו על הדרך האמצעית ולא יטה לאחד מהקצוות כגון שלא יהיה כילי ולא מפזר אבל יהיה נדיב וכן לא יהיה בעל תאוות בזוללות ושכרות ולא מסגף עצמו מכל תאוות כמו שקראה התורה לנזיר חוטא כמו שנזכר בראשון מנדרים וראשון משבועות וראשון מתענית ובשני מנזירות ובפרק החובל מפני שציער עצמו מן היין והתורה היא המלמדת לנו דעת לבור הדרך האמצעית כי חייבה מיתה לזולל ולא צוותה להתענות כי אם יום אחד וחייבה לתת צדקה ומעשרות והזהירה שלא לאבד ממון שנא' לא תשחית את עצה ואמרו חכמים בפרק החובל ובפרק נערה שנתפתתה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן בשאר המדות ילך באמצעות המדה ולא יטה לאחת הקצוות כי אם יהיה כילי יהיה בעיניו שקנה מדה טובה לעצמו לאסוף הון ולא תהיה לו תפארת מן האדם ואם יפזר יפארוהו המקבלים מתנותיו ואינו תפארת לעצמו כי יבוא לידי עוני ובנדיבות הוא שומר ממונו וגם בני אדם יפארוהו וכן בכל שאר כל המדות ותנהג בהן שיהיה נוח לו ונוחין שאר בני אדם ממנו. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. ובתלמוד הוא מתפרש על ענין המדות גם כן שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים רב סחורא הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמיה דרב נחמן על כל דאמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת הוה אמר אין אקפד רב נחמן פתח פתחא לנפשיה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרי ליה. ויש גורסין כל שהיה תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם ופי' עושהו הקב"ה שנא' אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך שתהיה תפארת וכבוד להקב"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל והסופרים שבשוה שהו"ו של עושהו כתבו על תפארת כן מצאתי:

הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. התורה גלתה עונשן של עבירות יש במלקות ויש במיתה קלה כחנק והרג ויש במיתה חמורה כשריפה וסקילה ויש בכרת ויש במיתה בידי שמים אבל במצות עשה לא פירשה לנו מתן שכרן ואמרו בפסיקתא וכן בירושלמי דפיאה וקדושין וכן בילמדנו פרשת עקב ובמדרש תהלים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה ששכרה מרובה ועושה אותה נעו מעגלותיה לא תדע מטלטלין אינון שבילי דאורייתא. תני רבי חייא משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גלה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס שאלו גלה להם היו רואין איזו נטיעה ששכרה מרובה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא כך לא גלה הקב"ה לישראל שכר מצותיה של תורה שלא תהא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת ואמר ר' אחא בשם רבי אבא בר כהנא טלטל הקב"ה שכר עושי מצוה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושין אותם משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות בתורה גלה הקב"ה מתן שכרן ואלו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך אמר ר' אבא מה דבר שהוא פריעת חוב כתוב בו אריכות ימים דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה וכל כך למה כדי שלא תהא יושב בפני עצמך ושוקל ואומר זו קלה וזו חמורה זו שכרה מועט וזו שכרה מרובה. ולפי שאין שכר מצות גלוי אמרו חכמים בשני מברכות ובשני מסוכה העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא חלק בין מצוה למצוה ועל זה אמרו אין מעבירין על המצות בפרק אמר להם הממונה ומזה השורש דנו שומר אבידה שומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שהוא עוסק בשמירתה כמו שאמרו במציעא פרק אלו מציאות ובפרק האומנין ובפרק הכונס ובפרק שבועת הדיינין וזה קורין אותו פרוטה דרב יוסף בנדרי' פרק אין בין המודר ואע"פי שבאותה פרוטה איפשר שתתקיים נפשו של אותו עני ולא יארע הפסד גדול באותה אבידה כיון שהוא עוסק במצוה אין לו להניחה מפני מצוה אחרת והתנא נתן טעם גדול בדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ושמא במצוה שאתה עוסק בה יש יותר שכר. וכמו שאמרו בפ' התכלת אמר רבי נתן אין לך מצוה קלה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא. ואני אומר שלא נתן טעם זה אלא לדעתן של בריות שהם רצים לעשות המצות מפני שיקבלו עליהם שכר וזה למי שיש בידו שתי מצות לעשות שאין בידו משקל אי זו חמורה ואי זו קלה ויהיה זריז בכל אחת מהן אבל למי שהוא עוסק במצות אין אנו צריכים לטעם זה לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו ואם הניח אותה עבודה אע"פי שהיא קלה מפני עבודה אחרת אע"פי שהיא חמורה הרי זלזל בעבודה שהיא בידו ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת הרי השלים רצון אביו כראוי ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות. ופירוש מצוה קלה שהיא קלה בעיניו כמו מצות סוכה שקראוה בראשון מע"ז מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס וכן מצות ציצית קראוה בפ' התכלת מצוה קלה שאין בה עמל ויגיעה אבל המצות מצד עצמן אין לומר בהם קלה וחמורה. ובפרק במה אשה אמרו העושה מצוה כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות שנא' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפי' הקב"ה גוזר הוא מבטל וסמיך ליה באשר דבר מלך שלטון:

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. בא לומר שאם תפסיד על ידי קיום מצוה כגון שנפלה לו דליקה בשבת ואינו מכבה אותה או הנותן טרפה לכלב או המוציא הוצאות בקניית המצות וכיוצא בזה או תתבטל מסחורתך יותר תשתכר בשכרה בעולם הבא ואף בעולם הזה כמו שאירע לאותו חסיד שהרהר בלבו לבנות חורבה ונזכר שהוא שבת ונמנע מלבנותה ועלה בה צלף והיה מתפרנס ממנו כל ימיו הוא ואנשי ביתו כמו שנזכר בפרק שואל וכן הרבה מעשים בפרק כל כתבי שנשתכרו בעולם הזה מפני שהוציאו הוצאות בכבוד שבת. וכן מעשה הנזכר בפרק התכלת באותו איש שהיה מקיים מצות ציצית ופירש מעבירה ונשתכר הרבה. ואם תבוא לידך עבירה ותחשוב להשתכר בה כגון שתחמוד ממון חבירך גזילתו גנבתו אבידתו יותר תפסיד בעולם הבא מפני העונש ועל זה אמרו בפרק המוכר את הספינה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה אם אתה עושה כן תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מהמחשבין ותאכל שאינן מחשבין. ורבינו משה ז"ל פירש זה לענין של מעלה שאע"פי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות איפשר לעמוד בזה מצד העונשין כי ידוע הוא מצות עשה היא מילה וכן פסח וכן שביתה בשבת וכן לעשות מעקה בגגו ואע"פי שלח קבע להם הכתוב שכר יש לחשב שכר כל אחת מהן מהעונש כי שכר שביתת שבת יותר גדול משכר מילה ופסח כי זו עונשה בביטול' סקילה וכרת ואלו אין עונשן אלא בכרת ושכר מילה ופסח יותר גדול משכר עשיית מעקה שאלו יש כרת בביטולן וזו אין עונשה אלא לאו בלא כרת שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

והפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. שאם ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה כמו שנזכר בראשון מקדושין אם העבירה היא חמורה יהיה שכרה יותר גדול מהקלה זהו פירושו. ואינו נראה כי ידוע הוא שהעוסק במצוה שאפילו קלה שבקלות פטור הוא ממצוה אפי' חמורה שבחמורות ואינו מתחייב. מפני שקול זה וגם ממדרש חכמים בדרשת על כן יאמרו המושלים אינו נראה כן וגם לשון המשנה אינו מתיישב בפירוש זה שהיה לו לומר והוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר ביטול עבירה כנגד הפסדה וכן נראה ממה שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר וכל מצות מי יש להן שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:

הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. והשלשה הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בראשון מחגיגה אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו יגברו עליו צורכי הגוף ותעבור אותה בושה אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה:

דע מה למעלה ממך וכו' שלא תאמר עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. אבל דע כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא צופה ומביט אותך ואינך יכול להתעלם ממנו ועל זה אמר מה למעלה ממך לענין שהוא כמו הצופה הרואה ממקום גבוה ואע"פי שהקב"ה אין לומר עליו שהוא במקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אבל לענין זה נאמר שהוא כמו הצופה שאי אפשר להעלים דבר ממנו. וכן דע שיש לאותו שהוא למעלה עין רואה מעשיך ואוזן שומעת דבריך ואין שכחה לפניו כי כל מעשיך כאלו הם בספרו נכתבים כענין שנא' וישמע ה' ויקשב ויכתב ספר זכרון לפניו ואל תאמר כמו שאמרו על פושעי ישראל שנא' עליהם ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן ומה היו אומרים העמוד הזה לא רואה ולא שומע כלומר שהעמוד אין לו עינים לראות ולא אזנים לשמוע וכיון שאין לו עין ואוזן אינו רואה ואינו שומע כן אין לאל ית' אותן איברים וכיון שהוא נעדר אותן איברים לפי שאין למעלה גוף וגויה אם כן אין לו אותם כוחות היוצאות מאותן איברים שהם הראייה והשמיעה וגם יש שכחה לפניו כי אין לו אבר שיש לו כח על הזכירה כמו האדם כי אם תאמר כן אתה תועה מדרך השכל בקהל רפאי' תנוח וזהו שאמר דוד ע"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו והם אלו שהיו אומרים העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וביאר להם שהם תועים ואמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת. יאמר בלא ספק האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה ואם האדם יש לו כח על הראייה ועל השמיעה ועל הזכירה לייסר החוטאים כל שכן שהבורא אותו יש לו אותם כוחות בלא אותן איברים. ואם תאמר ואם מפני שהאדם יש לו אותן כוחות הם גם כן בהאל ית' אם כן בא ונאמר כמו שהאדם יש לו פה לאכול כן לפני האל ית' זה הוא טעות כי אכילה לאדם הוא לקיום גופו ואם באנו למדות האל ית' לזה נאמר שאם האדם הוא חי בשביל אכילתו כל שכן שאל ית' הוא אלהים חיים בלא איברי האכילה כמו שהוא רואה ושומע בלא עין ואוזן. ודע כי אלו הכוחות אשר הזכיר בכאן והם הראייה והשמיעה והזכירה הם היותר נכבדים והיותר דקים שבכוחות האדם לפי שהעין והאוזן הם המשיגים המוחשים בלא קריבה אליהם ואינם כמו הטעם והמשוש שאינם משיגים המוחשים עד שיפגשו אותן וגם הם יותר נכבדים מחוש הריח ואע"פי שהוא דומה להם שאין צריך פגישה למוחשים אבל הראייה והשמיעה הם יותר נכבדים לפי שהם כלי השכל כי הרבה מהחכמות הם המושגות בראייה והשמיעה מה שאין כן בריח וכן הכח הזוכר הוא יותר נכבד משאר כוחות המוח שהם החוש המשותף וכח המדמה שהוא יותר רוחני מהם לפי שהוא באחורני' המוח וקבל המוחשים בלא קליפות ולפי שאלו הכוחות שלשתם הם דקים רוחניים מיוחדים לתשמיש השכל על כן הותר לנו לומר כי האל ית' רואה ושומע וזוכר והכל משל לומר שאין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו והמסתכל בזה יתרחק מהעבירה. ואמרו שחכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר אמר לו אם אתה מאמין שהאל יודע מה מעשיך כמה גדול עונך מנשוא ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך כמה גדולה כפירתך וכבר אמרו רז"ל למה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן מפני שעשה עין שלמעלה כעין שלמטה בפרק מרובה. ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם:

כל שהיא תפארת. עיין נדרים (כ"ב) פי' הרא"ש.

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ע"ש (סי"ח):

שאין אתה יודע מ"ש ש"מ. עמ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע"פ שאין שכר מצוה בעוה"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ"ז לשון מתן שכרן (עיין תי"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש"ע בס"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.

והוי מחשב כו' כנגד שכרה. עמש"ל פ"ק מ"ג. במשנת אנטיגנוס בס"ד ויגל לבך:

ואין אתה בא לידי עבירה. רמז רבי בלשון זה. למ"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח"ו:

עין רואה. מ"ש תוי"ט בשם ד"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ"ש בס"ד פ"ג מ"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע"ה והוא המוזכר ג"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב"י לא יכתבו. משא"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ"ש שם בס"ד. אך באמת מה שדנו הם ק"ו מלבם למדה טובה. ק"ו פריכא הוא ע"פ מ"ש שם בס"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע"פ שהקב"ה הוא העד והבע"ד והדיין כמ"ש ספ"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:

וכל מעשיך בספר נכתבים. עתוי"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון: