פרקי אבות פרק א משנה יז

הרשב"ם ז"ל פירש שזהו רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן וכתב ז"ל שקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים וכוונת כל ימי גדלתי בין החכמים לומר לך ראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפי' שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה אל תען כסיל כאולתו ואמר אחד מהחכמים בצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחר לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעו ותשיב צור חרבו ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וכוונת בגבורתו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים יותר מעכשיו וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדילים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו. אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו. אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדילים בין החכמים רבותם, ע"כ תורף דבריו ז"ל:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל דרך גם כן דרך זה במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים ואמר כי החכמים הם החכמים המישרים אל המעשה ואמר שלא מצא לתיקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז על השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה וזה נרמז במלת שתיקה כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל וביאר כתנא שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע נאה דורש ונאה מקיים ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יותר על מה שדורש וזהו אומרו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ירצה הדורש והמדבר בעניני תיקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה וע"כ המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה ובזה יתיישב אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה יתר על הגבול הידוע ובכאן לא הודיענו גבול כדי לידע מה הוא הרבוי ובכן ע"פ דרך זה יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה ע"כ תורף דבריו. גם פירש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה על הסבלנות ששומעים חרפתם ואינם משיבים ואמר שלא המדרש בזה הוא העיקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנזכר הוא הוא העיקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת מעלת תועלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו ע"כ מה שיעשה קנין בנפש הוא מעשה ע"כ:

ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי הלא הלימוד וההגד' בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר חלא המעשה מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא, ועוד כי ממה שאמר שלא המדרש הוא העיקר נראה שאף שהמדרש בלא מעשה אינו הוא העיקר על הפחות הטפל אליו הוא ואין הפרש ביניהם אלא שזה עיקר וזה טפלה לו וזה אינו כי המדרש בלא מעשה גדול עונו מנשוא האיש העושה זאת. ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם ביתו. ועוד מה בא ללמדנו כי זיל קרי בי רב הוא ברוב דברים לא יחדל פשע. ולכן אני אומר כי במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים הודיענו מוסר אחר שהיה בו כדי שאחריו כל אדם ימשוך וזה כי הוא היה נשיא על כל ישראל ועם כל זה היה מקטין עצמו בפני החכמים כאלו הוא הקטן שבכולם וז"ש כל ימי לכלול אפי' אחר שנתמנה נשיא ואמר גדלתי בין החכמים כקטן המתגדל בין ברכיהם כי ידוע כי מי שמגדלין אותו המגדל הוא הגדול והנגדל עמו הוא קטן ממנו וכענין המגדל יתום קטן בתוך ביתו ואמר כי היה שפל בעיניו ומראה לחכמים כאלו הוא טפל אליהם והרי זה לבדו מוסר א'. ואמר עוד מוסר שני ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה וזה דקדק במלת לגוף דקאמר דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף לצרכי הגוף. ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות האחת כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית' ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כ' שמעון בנו אומר וכו'. לפי שאמר אביו עשה לך רב אמר כנגדו אני למדתי מאבי וכל ימי גדלתי בין החכמים. וכנגד מה שכתוב והסתלק מן הספק אמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה והוא שאם היה אדם שואל לי הוראה לא הייתי מורה לפני מי שגדול ממני בחכמה, וכנגד ואל תרבה לעשר אומדות והוא כמ"ש שבשביל שיאמרו עליו שהוא חכם קופץ ומורה כפי מה שיזדמן בפיו אמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והוא שאין שבח שיקראו לך חכם ואין בך מעשה.

ויש מי שפירש ע"ד הלכה לא מצאתי לגוף שיגיע טוב לתלמידים מהשתיקה אמנם הדבור לפני החכם הוא היותר טוב מהשתיקה שאם יסכל ילמדהו ואם ישכיל ישבחוהו:

ויש מי שפירש לא מצאתי וכו' בענין קץ המשיח ומה שתאר קץ המשיח בשם גוף לפי שאז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

ואמר לא המדרש הוא העיקר שלא תאמר איני נזהר בענין השתיקה רק בביה"מ וכמ"ש גם אויל מחריש וגו' אמנם כשאהיה טרוד בעסקי לדבר דברים בדבור המותר אין לי חשש ע"כ אמר לא תחשוב כזה שלא המדרש הוא העיקר כלומר אין עיקר אזהרתי לך בשתיקה בענין כשמצאת בבית המדרש כ"א בענין הדרך ארץ והוא המעשה וע"כ סמך לזה וכל המרבה דברים מביא חטא ובודאי שהוא מדבר ומזהיר בחלק המותר ולא בחלק הנאסר והנמאס כי שם אפי' המיעוט אסור ואיך לא הזהיר כ"א על הרבוי. וגם כי אפשר שמדבר עם החכם שכל מה שיוכל לשתוק ולקצר בדבורו יקצר ויהיו דבריו מעט הכמות ורב האיכות ולכן אמר ולא המדרש הוא העיקר וכו' כלומר התועלת הנמשך מן הדרשה של חכמים הוא המעשה אשר ילמדו ב"א וזה הוא בדברים הפשוטים אבל באלהיים כל המרבה דברים מביא חטא ותקלה לאנשים אשר לא יבינו דבריו וכנגד זה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע וגו' ואמר כבוד אלהים הסתר דבר וגו' עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי וכו' בתחלת למודו אמר זה שהיה גדל בין החכמים ושבח השתיקה כדי להטות אזנו ולבו לשמוע הדברים מפי החכמים וחכמי המוסר אמרו טובה עצלות השתיקה מעצלות הדבור ורבים נתבלבלו בביאור המאמר כי עצלות הדבור אצלם שיהיה עצל מלדבר וזו היא השתיקה ולכן פירשוהו שהוא נגזר מלשון ערבי עצלה לשון שתיקות. ואצלי יש עצלה שנמשכת ממנה השתיקה ומיירי בענין הלמוד והחכמות כי מי שיש לו עצלה שלא ללמוד כלל ועיקר מזה נמשך לו להיות שותק כשמדברים בדברי חכמה וגם אויל מחריש חכם יחשב ויש עצלה אחרת שרוצה ללמוד אבל לא לטרוח ולהיות עמל לבא עד תכונת הדברים ולירד לעומקן ומזאת העצלה נמשכת הדבור כשהוא בין החכמים המדברים בדברי חכמה כי הוא חכם בעיניו ומזיק לו ולאחרים הפתאים השומעים את דבריו עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ובחנתי כל מוסריהם ולא מצאתי בכולם מוסר יותר מועיל מן השתיקה וכ"ת שצריך לאדם לדבר עם בני אדם כדי שיאהבוהו האנשים מצד ידיעתו ויקרבוהו ויועילוהו לזה השיב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף לעמי הארץ הנמשלים לגופים טוב לחכם השתיקה בפניהם שלא יגלה להם סתרי תורה. א"נ לגוף ר"ל האיש החומרי אשר כלו גוף טוב לו השתיקה כי בדבריו יגלה חסרונו הפך האיש המשכיל. א"נ אמר לגוף כדי להודיע שבדברים הגופיים הוא מדבר אבל בדברי תורה מצוה לדבר שנא' ודברת בם וכמו שאמרו ז"ל אלם צדק תדברון לעולם יעשה אדם עצמו כאלם יכול בדברי תורה ת"ל צדק תדברון. וכל המרבה דברים מביא חטא הוא סמוך למה שלפניו ולא המדרש הוא העיקר וכו' לומר שכל המרבה דברים אפי' בדברי תורה מביא חטא על דרך שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה דברים מעטים מכללים ענינים מרובים עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב ולא המדרש עיקר אלא המעשה דכתיב לא ימוש ספר התורה וגו' למען תשמור לעשות ככל הכתוב שלא תוסיף ולא תגרע ממנו ואמר ככל הכתוב ולא אמר כל הכתוב אלא בכ"ף הדמיון ללמוד ולכלול כל הטעמים הנכללים בו ודומים אליו אע"פ שאינם כתובים בו והוא תורה שבעל פה עכ"ל:

שמעון בנו אומר. כבר פירשתי שזה הוא רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן כי כן אמרו בסנהדרין פרק היו בודקין מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים על רבן יוחנן בן זכאי לפי שבאותו מעשה היה תלמיד היושב לפני רבו כן פירשו שם בגמרא. וקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים:

כל ימי גדלתי בין החכמים. וראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת:

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תען כסיל כאולתו וכן היו עושים חסידים הראשונים כמו רבי ורבי חייא כמו שנזכר בשבת פרק שני. ואמר אחד מהחכמים במצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחד לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעהו ותשיב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות העדים אשר יראו מחילתך ויקחו נקמתך ממנו. ואמר על זה שלמה ע"ה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ואמרו חכמים ז"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ולא נתנה מדריגה זו אלא לחכמים כמו שאמרו פרק ראשון מבתרא על פסוק והמשכילים ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כמו שהוא בפרק ואלו טריפות ובראשון משבועו' כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ"ט ושבעה על מ"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו. ובמדרש תהלים אמרו כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא. ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה ואמרו בפ"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן בפרק גט פשוט כשאמר רבי כמה מיושר כתב זה על ספר תהלים ואמר לו ר' חייא יהודה חייטא כתביה אמר לו רבי כלך מלשון הרע שבזה יבוא השומע שבחו לספר גנותו ועל כל זה אמר שלמה ע"ה גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו בבריתא של דרך ארץ והביאוה בפרק מי שהיה טמא וכן בירושלמי אמרו תני ר' חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב וכל שכן שבמילי דעלמא יפה השתיקה ולזה אמרו על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו וכן בפרק הישן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו וכן היה עושה ר' אליעזר תלמידו ועל כיוצא בזה דבר זה החכם שאין לגוף יפה מהשתיקה שהיא פתח תקוה לכל מעלה כי יעשה עיקר ישיבתו בין החכמים לשמוע תוכחותם וכמו שאמר שלמה ע"ה אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין וממופתי החכם היא השתיקה וממופתי הכסיל רבוי דברים כמו שנא' כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והדברים הם נחלקים לחלקים יש דבור אסור והוא לשון הרע ומזה לא הוצרך החכם להזהיר כי אין זה ממדת החסידים שיהיה צריך להעיר להם אוזן עליהם אלא ממדתן של רשעים כדואג ואחיתופל שאין להם חלק לעולם הבא וכבר אמרו במס' ערכין פרק יש בערכין המספר לשון הרע כפר בעיקר ומזה החלק היא שבועת שוא ועדו' שקר וברכת השם וקללת הנשיא והדיין וכל ישראל בשם. ויש דבור הפך זה שהוא כולו חובה כגון קריאת התורה שהתורה צוותה ואמרה ודברת בם ולא בא זה החכם למנוע האדם מלדבר בהם וכבר אמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה כל פטיטא בישין ופטיטא דאוריתא טבין. ואמרו בפרק כיסוי הדם א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון אבל בא להזהיר התלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו אבל הרב מצוה עליו ללמד לתלמידיו וגם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו בא' מפסחים ובפרק אלו טריפות לעולם ישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה. ומזה החלק הוא קריאת שמע ותפלה ושבועה בב"ד והבאת שלום בן אדם לחבירו ומזה לא נתחייבנו בשתיקה ואם יש חיוב בזה אינו אלא בריבוי דברים בלא תועלת. ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצוות האסור והמחוייב והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה והוא נחלק לשני חלקים האחד נוטה אל החלק האסור. והשני נוטה אל החלק שהוא חובה והוא הדיבור במילי דעלמא אם היא שיחה בטילה הוא נוטה לעבירה שהרי אמרו ביומא בפרק ראשון השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בשיחה בטילה ואם היא שיחה בצורכי מזונותיו הוא נוטה לדבר שיש בו חובה ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד ובמשניות כתוב לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה ואמרו התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם וכן אמרו ביבמות בפרק ב"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם ובפרק ראשון מע"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובפ"א מבבא קמא אמרו כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים (א"ה הוא מפרש כפי' שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז"ל ע"ש) ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד ואחר שהמעשה הוא עיקר דיי לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם.

וכל המרבה דברים מביא חטא. זה הדבר שלמה המלך ע"ה אמרו שנאמר ברוב דברים לא יחדל פשע וזה תוספת אזהרה לבחור השתיקה לפני החכמים כי המתיר לעצמו לדבר בפניהם אפי' בדברים קצרים יבוא להמשך להרבות דבר ליכשל בהם ויחטא כי אי איפשר ברוב דברים מבלי מכשל כמו שלמדנו מחוה שאמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרו בה ובאה לידי גרעון כמו שהזכירו בפרק ארבע מיתות ועל זה אמרו כל המוסיף גורע ואמר שלמה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואפי' בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם וכן אמר קהלת אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה אלו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפ' היה דיי לה וכשאמרה וישב שם עד עולם קלקלה בתפלתה כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בג' פרקים בתענית שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי כי לוי היה וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמשים ושתים כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה כמו שנזכר בתענית והאדם יש לו שתי אזנים ואין לו אלא לשון אחד לומר שיהיה דבורו מועט ושמיעתו מרובה וכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ובירושלמי בראשון מברכות ובראשון משבת אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כ"ש אי הוו לן תרין. ופירש רבינו יונה ז"ל כי החכמים הקדושים היו עושין עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול כך לא היו מוציאים מפיהם דברים של חול והיה רוצה זה החכם שיהיו לו שתי פיות אחת לדבור של קדש ואחת לדיבור של חול וחזר ואמר שחשש שלא ירבה נזקין שאפי' בפה אחד אין אדם ניצול מלשון הרע או מאבק לשון הרע וכמו שאמרו בפרק גט פשוט שזה הוא אחד מהעבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום כל שכן אם היו שנים. וכבר אמרו מכריז רבי אלכסנדרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתו כוליה עלמא לגביה אמר להו מי האיש החפץ החיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בא' מע"ז. ואמרו במדרש תהלים ובילמדנו כי ר' ינאי נתן לו זוז א' בשכר שהזכירו הפסוק אע"פי שכבר היה יודע אותו:

לגוף טוב כו'. מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א:

וכל המרבה דברים. עמ"ש בס"ד. בהגהת אבות דר"ן: