משנה זבים פרק ד׳ משנה ז׳

רבי שמעון אומר שהזב לא נישא רובו על כל אחד לפי מה שבארנו אותו בכף מאזנים ואמנם דברי הכל בבהמה כולן טהורות סיבת זה מה שביאר הש"ס (שבת דף צג.) וזה כי העיקר אצלינו מסייע אין בו ממש וכאשר חשבו שאחד מאלה הד' רגלים של בהמה שכבר נשא הרי הטלית אשר תחתיו טהורה לפי שסמיכות הבהמה ההיא על ג' הנשארים וזה הרביעי אע"פ שלא נשאתהו והוא עוזר אותן מסייע אין בו ממש וכן נאמר בכל רגל מד' שהוא מסייע וע"כ כולן טהורות:

ועקל. הוא הקשר הסובב את הדבר הנסחט.

וקורת בית הבד הקצה האחד הוא למעלה מן העקל והיא סוחטתו ועל הקצה האחר היה יושב הזב:

ומכבש של כובס. מכבש שכובשין בו הכובסין הבגדים אחר שכבסן יכביד אותן תחת המכבש וכשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יודע מצורת מכבש של כובסין אצלם באותו זמן לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד על גבי הכלים שיהו משכב ור' נחמיה אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן ואין הלכה כר' נחמיה ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי:

היה רכוב. ובפ"י דשבת דף צ"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות משכב שם אבל הר"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ"ק דב"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ"י דנדרים (ד"ה אביא):

מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה. כתב הר"ב הלכך כל חד וחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב"ם פ"ז מה' משכב (הלכה ה'):

הסוס מטמא ברגליו כו'. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר"ש:

*[שבעקל. פי' הר"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ"ד דב"ב. ובמשנה ד' פ"ח דמנחות:

על המכבש של כובס. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז"ל הרמב"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע"ג הכלים (שיהו) משכב. ור"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע"כ. ומפרש ג"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע"כ. וז"ל הרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע"פ שהוא קשור ע"כ. ופי' הכ"מ דביושב על הקצה מיירי. וה"ל להכ"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע"כ. אבל הראב"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ"ד ותוספתא זו הביאה הר"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר"ם שפי' וז"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש:

היה יושב הזב:

מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש וכיון דכל א' אינו יכול. הו"ל כעשה כ"א כולו כפ"י דשבת. ור"ש דמטהר לטעמי' שם וכנ"ל סי' מ"א:

היה רוכב על גבי בהמה דוקא בעומדת אבל במהלכת כולן טמאות. דמדנעקר כל שעה רגל א' ונסמכת על ג'. ואינה יכולה לעמוד על ב':

מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה והו"ל כל אחד כמסייע שאין בו ממש:

ר' יוסי אומר הסוס מטמא ברגליו ובעומדת טלית שתחת ידיו טהור:

והחמור בידיו מש"ה תחת רגליו טהור:

ישב על קורת בית הבד שמונח על העקל. ועקל הוא סל שמניחים בו הזיתים שנעצרו:

טמאין דוקא במשתמשים הכלים ישיבה עם מלאכתן. דאל"כ אמ"ט מדרס כפ"כ דכלים. כך נל"פ:

על המכבש פרעססע לבגדים:

טהורין מדאינו מכביד על הבגדים. ומיירי בישב שלא כנגד הבגדים. דאל"כ אפילו אינו מכביד עליהן. טמאים מדרס. דהו"ל כרצוצים מחמת אבן מסמא:

ר' נחמיה מטמא דס"ל דמכביד קצת:

טליות טלית לשון יחיד טליות לשון רבים ופי' בערוד בשם ר' מצליח טלית הוא רדיד ולמה נקרא שמה טלית שהוא למעלה מכל הבגדים כדמתרנמינן וישאו אותו בניו ונטלו ע"כ:

מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש (ה) ר"ש מטהר לטעמיה דאמר שם פרק המצניע לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייע ופטור וי"מ דאזדא לטעמיה דאמר לעיל וכו' כמו שפירש ר"ע ז"ל:

מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש. כתב ה"ר שמשון ז"ל וסתמא כרבי יהודה דאמר בפרק המצניע זה יכול וזה אינו יכול ה"ל מסייע ואין בו ממש ע"כ. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל שם בגמרא זה יכול וזה יכול ה"ל וכו' ע"ש בגמרא דמשמע דצ"ל בלשון רש"י ז"ל אי אמרינן דסתמא כר' יהודה אבל לשון תוס' ז"ל שם מפני שיכולה לעמוד על שלש וה"ל כל רגל אינו יכול והשלשה אחרים יכולין ע"כ (א) וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ונמצאת הרביעית מסייע ומסייע אין בו ממש והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע ואין אנו יודעין איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן ולפיכך כולן טהורות ע"כ:

ר' יוסי אומר. וכתבו שם תוס' ז"ל נראה לרבינו יצחק דרבי יוסי לא פליג אלא ארישא אארבע טליות תחת ד' רגלי בהמה. אבל אסיפא דקתני תחת שתי רגלים טמאה לא פליג דאע"ג דמשענת הסוס על ידיו דבר פשוט הוא דבלא שתי רגלים לא היה יכול לעמוד ע"כ. וכן פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל וכמו שקיצר רעז"ל:

ועל המכבש של כובס וכו' איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן ובתוספתא קתני על המכבש של כובש בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ר' נחמיה מטמא ובמתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. ויש גירסא אחרת בתוספתא דלא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים עיין בהר"ש ז"ל: