משנה יומא פרק ח׳ משנה ז׳

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק כו': מפקחין פירוש שחופרין ומחפשין אותו וכשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשמה אז אסור לו לחפור יותר לפי שבודאי הוא מת. ואם מצאו חי אע"פ שהוא בענין שאינו יכול לחיות אלא זמן מועט וימות לפי שעה חופרין עליו ומוציאין אותו וזהו ענין אמרם מצאוהו חי מפקחין עליו.

ואמרם אם מת יניחוהו כי יש מן החכמים שסובר מצילין את המת מפני הדליקה והודיענו בכאן שמניחין אותו תחת המפולת ואין על זה חולק:

ספק הוא שם וכו'. מפרשינן בגמרא דהכי קאמר דלא מבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתיה חי הוא מפקחים עליו. אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחים עליו. ולא מבעיא ספק חי ספק מת דישראל הוא. אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו. וכתבו התוספת דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל:

מפקחין. עיין משנה ו' פ"ח דפסחים:

ספק אינו שם ולא מבעיא בכה"ג, דאם ישנו שם חי הוא, אלא אפילו ספק וכו':

ספק מת ולא מבעיא כה"ג, דאם חי הוא ישראל הוא, אלא אפילו ספק וכו':

מפקחין עליו פותחין ע"י חפירה, או שאר מלאכות דאורייתא הצריכין לזה. ואפילו יש כל הספיקות שנזכרו במשנה יחד, אפ"ה מפקחין:

את הגל עד חוטמו, דבאין בו נשימה יניחוהו. ואין הולכין אחר הרוב בפ"נ:

מצאוהו חי אפי' א"א שיחיה רק חיי שעה, חיישינן לחיי שעה [שכ"ט]. [מיהו אם יש קולא אם לא ניחוש לחיי שעה, כגון אדם שכשלא יתרפא ודאי ימות, ורוצה להתרפאות מעכו"ם שחשוד להמיתו מיד. או ע"י אפעראציאן, לא חיישינן לחיי שעה [תוס' ע"ז דכ"ז י"ב]:

ואם מת יניחוהו ולא דמי לדליקה דמותר להציל המת [כא"ח שי"א]. התם אי לא שרית ליה חיישינן שמחמת חרדתו על מתו ישכח ויכבה. משא"כ הכא אין לחוש שיעשה דבר:

ומזה נ"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א"ע בסכנה רחוקה כדי להציל א"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ"ש רב"י בטור ח"מ סוף סי' תכ"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, והרי ברואה חבירו טובע בנהר אינו מוחלט ודאי שיטבע אם לא יציל הוא. וכי לא אפשר שינצל ממקום אחר. ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א"ע בספק סכנה, מכ"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע"י הכנסו א"ע לספק סכנה. ואף לרי"ף ורמב"ם וטור שלא הביאו הך ירושלמי י"ל היינו מדס"ל כר' יוסי נדרים ד"פ ע"ב, דחייך קודם לחיי חבירו, אבל להצלת גוף עצמו, אע"ג שאינו חיוב רשאי. דהרי גם לרי"ף ורמב"ם י"ל דאע"ג דאינו חיוב למסור א"ע עבור חבירו עכ"פ רשאי הוא. ועי' עוד (אהלות ספ"ז) דבא"א שינצל הולד ע"י מיתת אמו, מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם ק"ל א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד] והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואי"ל דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וק' מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו. אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל' היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך, אסור לטלטלו. דאין לדמותו לאמתה דרבי. דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל. שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו. וכן מצאתי בספר חסידים [סי' תשכ"ב] דאסור. ואילה"ק ולאו הוא משאול המלך ע"ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים. אלמא דאפילו להמיתו להדיא שרי כדי להנצל מיסורין, מכ"ש הכא דאין ספק קירוב מיתתו מוציא מידי וודאי הקלת יסוריו כשיטלטלוהו כמו שחפץ. י"ל חדא מאן לימא לן דשפיר עביד שאול והרי אמרינן [ע"ז די"ח א'] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו ותו דהתם וודאי יתעללו בו הערלים, ואף דבושה קיל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א"ע ואינו רשאי לחבול בעצמו [כב"ק צ"א ב']. ורק פגם משפחה גרע טפי מיסורין [כב"ק צ"ג א']. עכ"פ קרוב לוודאי שהפלשתים ייסרוהו ג"כ כשיפול בידם, והוה תרתי יסורין ובושה. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו פ"ו דסנהדרין מ"ג. משא"כ בגוסס אעפ"י שחשש שע"י שיטלטלוהו יקילו יסוריו, אולי מטעה טעה ותונבא נקט ליה ולהכי שב ואל תעשה עדיף. אמנם ק"ל בהנך ב' בני חוזאי דשחטיה חד לחבריה, ועולא שהיא ירא מהרוצח א"ל יאות עבדת, ופרע ליה בית השחיטה. ר"ל שימהר מיתתו [כר"ן נדרים כ"ב א']. וק"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל כא"ל שיהרגנו. ואף דעולא חשש שאם לא יאמר לו כן יהרגנו, הרי אמרינן [פסחים כ"ה ב'] בהך ארמאי דא"ל לישראל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך, וא"ל רבא לקטלך ולא תקטל, דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. א"כ כ"ש הכא שלא א"ל הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו, מכ"ש שלא הו"ל לעולא לומר להרוצח שימהר להמיתו מיראת שיהרגנו. ואת"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א"ל רבא לקטלך ולא תקטול, אבל הכא בעולא דרק גרמא בעלמא הוא שימהר הרוצח להמיתו, אינו מחוייב למסור נפשו בשביל הך אמירה. ליתא דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים כלעיל, אם אעפ"כ היה הישראל הורגו לחבירו, פשיטא דהיה פטור. דדינו ככל יהרג ואל יעבור, דאם אעפ"כ עבר, פטור מדיני אדם, כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים [כרמב"ם פ"ה מיסודי תורה ה"ד]. וה"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא, משלח חייב מיתה בידי שמים לכ"ע [כרמב"ם פ"ב מרוצח], ולשמאי הזקן חייב מיתת ב"ד, [כקדושין דמ"ג א'] א"כ כמו ההורג מחמת אונס, חייב למסור את נפשו, שלא יתחייב מיתת שמים, כמו כן וכ"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו, וחייב למסור נפשו עבור זה, וא"כ האיך א"ל עולא כן מחשש שיהרגנו. ואי"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים חייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס. אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה. אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי, וכיון דפטור לגמרי אינו מחוייב למסור נפשו עבור זה, ורשאי אפילו לומר ליה להדיא שיהרגנו, אם מתירא שכשלא יאמר כן יהרגנו. ליתא, דודאי אפילו אמירה אסירה [כספ"ח דתרומות] וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא הוה, שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונ"ל דאיכא למימר דאע"ג דקיי"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו. וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה"ט, וכ"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא, הרי בגרם קיי"ל כר' יוסי דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו [כנדרים ד"פ ע"ב] דהרי ר' יוסי נמוקו עמו [כגיטין ס"ז א'] ואפילו נגד רבים [כתוס' תענית דכ"ח א']. דנ"ל ראי' לדבריהם, מדמקשו הש"ס [בכורות ל"ז א'] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני, סד"א ר"י נמוקו עמו, קמ"ל, א"כ מדלא קאמר סד"א ר"י נמוקו עמו אפילו נגד רבים, קמ"ל. ש"מ דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוסי אפילו נגד רבים, רק התם לא קיי"ל כוותיה. ותמוהים דברי רתוי"ט [מעשר שני פ"ה מ"ב, וסוף מסכת תרומות], שכ' דרק נגד יחיד קיי"ל כוותיה. וגם בתשו' חו"י [דצ"ד ב'] הקשה ליה קושיות אחרות יע"ש. ועי' ר"ן [שבועות ש"ב ע"ב] ואי"להק מזה אר"ן [נדרים פ"א א'] שכ' דקיי"ל כרבנן לגבי ר' יוסי. נ"ל דהתם סמיך הר"ן אהא דשמואל משמי' דלוי דס"ל התם כרבנן. אבל בכל דוכתא ס"ל לר"ן דקי"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים, וה"נ בכביסתו שקודמת לחיי חבירו. ואף דיש לחלק דהתם בכביסה הגרם היה רק מניעה שלא יתן לחבירו, משא"כ הכא במעשה דעולא גרם ע"י דבורו שיעשה מעשה ויקצר חייו, מלבד דהתם וודאי מתבטל כביסת עצמו, משא"כ הכא ספק וחשש לבד היה. אפ"ה לא דייקינן כל כך בחיי שעה]:

מי שנפלה עליו. ביד פ' שני דהלכות שבת סי' י"ח ובטור א"ח סי' שכ"ט ובגמ' ספ"ק דערכין: