משנה יומא פרק ח׳ משנה ו׳

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים כו': בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים נכפין ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם:

ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. ולאלו ולכיוצא בהם אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור אבל נותנים להם איסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו.

וחושש בפיו הוא שיתעכלו החניכים שאם יניחוהו יתעכל החיך.

וסם שם העיקר איזה עיקר שיהיה. ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו ואפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:

דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי"ד מהמ"א. דאע"ג דתנא ביה"כ עסיק קמ"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו':

עד שיאורו עיניו. ולשון הר"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש"י והר"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י"א ג' לכך אין להגיה ראותו:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

החושש בגרונו. ול' הר"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי"ף והרא"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ"ח:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ"ה ע"ב:

מי שאחזו בולמוס כך נקרא בלשון יון חולי שבא לאדם מחמת רעבון, [הייסהונגער] בל"א. ודוקא שנשתנה פניו מחמת רעבון וסימנו הוא שעיניו כהות:

מאכילין אותו אפילו דברים טמאים ר"ל אפילו נבלות וטריפות וביו"כ שיש ב' אסורין:

עד שיאורו עיניו וה"ה בהריח מאכל ומתאוה לו מאד עד שנשתנה פניו מאכילין אותו עד שיתחזק [תרי"ז]:

מי שנשכו כלב שוטה וסימני כלב שוטה, שפיו פתוח, ורירו נוטף, וזנבו תלוייה בין רגליו. ומהלך עצב בדרך ישר תמיד [נ"מ לברוח לצדדים] ונובח ואין קולו נשמע:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו דאין רפואה זו בדוקה. ואע"ג דכל ספק נפשות להקל היינו במרפא בטבע אבל זו רק רפואה בסגולה היא, כמ"ש בפי' משניות לרמב"ם ולהכי כל שאינו ברור רפואתו אסור:

ורבי מתיא בן חרש מתיר והלכה כת"ק:

החושש בגרונו בחולי הנקרא [שארבאק], שמתחיל רקבון בבשר השניים, וגומר הרקבון בבני מעים [אמר השש ושמח להועיל בני עמי ולכל אדם במקום שאין רופא, גם למחלה זאת מצאתי רפואה בדוקה מפי רופאים מובהקים ומפורסמים, שמי שהוחלה בזה באקלים שלנו יאכל הרבה מעשב הנקרא [לעפפעל קרויט], גם יאכל הרבה כל דבר חמוץ וחריף, [כציטראנען, וקרעססע, רעטטיך. ומאאררעטיך, וזעללעריא. וישתה חומץ הרבה, גם יתנועע הרבה בהילוך. וכל זה בחון בדוק ומנוסה. ומאחר שלשון חכמים מרפא בכנפיה לכן שפתי לא אכלה, לעמוד ולשרת לפני המלכה היא תורת אלדינו, וזאת אומרת בני החי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה']:

מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מעשבים שנשחקו לאבק. ולאו הטלה לפיו קמ"ל דהא פשיטא דמותר במקום סכנה, דהרי כל רפואה אינו אסור רק מדרבנן, דגזרו שמא ישחק סממנים. ותו למה לא קמ"ל טפי דמותר לאכל הסם ביו"כ, דאיירי בה. אלא קמ"ל מתני' אפילו צריכין אחרים לחלל שבת עי"ז, כגון לתלוש העשבים ממחובר, או לבשלן, אפ"ה מטילין הסם מכל מקום. ולפי זה קמ"ל שפיר שבת לרבותא אע"ג דבסקילה, וחמיר מיו"כ. וברי"ף ל"ג לתוך פיו, אלא מטילין לו סם בשבת:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת ואפילו יש ספיקות הרבה. מיהו כל שאר חולי שינים, אם חלה עי"ז כל גופו מותר לומר לעכו"ם בשבת להוציאו, אף דפותח פיו ומטה א"ע אליו, ומסייע כי האי ודאי יש בו ממש. אפ"ה כיון דחלה כל גופו ע"י חולי זה, שרי [שכ"ח ס"ג]:

וכל שנשכו כלב שוטה או שאר בהמה וחיה משוגעים, הוא חולה מסוכן מאוד. ורפואתו קשה. ובאשר שלשון חכמים מרפא [ככתובות דק"ג א']. לכן ראיתי להודיע כאן איזה דברים שמצאתי כתוב שצריך לעשות להחולה ביני ביני שיקראו לרופא קודם שנראה הסימנים בהחולה שאינו יכול לבלוע שום דבר מחמת כאב גרונו ומקום הנשיכה יתראה אדמדם תכלת. ביני ביני יתנו לו [מאייוואורם לאטווערג] שמצוי בכל [אפאטהעקע] טהעעלעפפעל פאלל בשחרית וכ"כ בערב. ואם יורגש שעי"ז יכאיב לו הורדת השתן, יתנו לו לאכל ולשתות דברים שיש בהן [שליים] רב [כהאפערגריטצע, ואלטהעוואורצעל] שנתבשל במים וכדומה. וישמור א"ע מכל מאכל ומשקה המחמם כשכר ויי"ש [וקאפפע] וכדומה, וגם מכעס ומחרדה ודאגה וכדומה, גם יראו להרבות לו זיע, כרוססיש [שוויטצבאד] מחומם ככל כחו, ויכריכוהו [בפלאנעלל] היטב וישכיבוהו כך תחת כרים עבים ויניחו לו לשתות [טהעע] אם העשוי [מזאססאבריללע], שכל זה מרבה הזיע, רק ישתמר מאד לבלי להתקרר אחר זיעתו. גם מצאתי בשם הרופא ופראפעססאר ברונגאטעללי מעיר [פארמא באיטאליען], שישתמש החולה כזה, [אינערליך ואייסערליך קאנצענטרירטע זאלצזיירע, וישתה הנשוך ממים הללו גם ירחצו הנשיכה כמה פעמים ביום עם מים הללו. וכתב הרופא הגדול הנ"ל שריפא במים הללו נשוכים רבים, ואפי' לא התחילו להשתמש בהן עד אחר עבור ימים רבים מעת שנישוך ושהרפואה בחונה ובדוקה. אבל צריך להתעסק ברפואה הזאת ימים רבים תכופים. אבל זה צריך שיעשה הכל על פי רופא מומחה, כדי לשער כמות צורך דקדוק במים את מים השורפים כאש הנ"ל]:

מי שאחזו בולמוס. ביד שם סי' ט' ובפי"ד דהלכות מאכלות אסורות סי ט"ז:

עד שיאורו עיניו. גמ' ת"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא פי' רש"י ז"ל משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע"כ נראה מפירושו ז"ל דאביי בא לפרש דמשיבחין דקתני היינו שיבחין בטעם:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. תרגום יותרת הכבד חצר כבדא ונקרא ג"כ טרפשא דכבדא והיינו המסך המפסיק בין הכבד לריאה שקורע הבודק כשרוצה לבדוק הריאה אבל האונא הקטנה שבכבד נקראת בלשון משנה אצבע הכבד במסכת תמיד פרק חמישי:

ועוד א"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין בתוכו סם בשבת. גרסי' והיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. והביאה הרא"ש ז"ל פ"ח שרצים דף קפ"ד וכן הגרסא בגמ' אע"ג דבמשנה כתוב בגרונו: אבל ר"ע ז"ל נראה דגריס בשניו וכן בטור א"ח סי' שכ"ח:

מטילין. כך נקד הר"מ דילונזאנו ז"ל המ"ם בשבא. ובגמ' מסקי' דבהא מודו ליה רבנן ומתני' נמי דייקא מדלא ערבינהו ותננהו ופליגי רבנן בסיפא:

וכל ספק נפשות. ביד ר"פ שני דהלכות שבת ויליף לה שמואל בגמ' מקרא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין עליהם את השבת:

ספק נפשות. כך נקד הר"מ הנזכר ז"ל וטעמו ידוע מפני שהוא סמוך: