משנה יומא פרק א׳ משנה ז׳

בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע כו': מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות.

וענין והפג אחת על הרצפה ר"ל הפשיר חמימות רגלך שתעמוד שעה אחת על הרצפה לפי שהרצפה תצנן הרגלים ותדד השינה וכשיתחממו הרגלים תבא השינה ונתבארה זו הסבה בשאלות הטבעיות והפג היא מלה עברית [בראשית מה] ויפג לבו וענינו שנפשרה חמימות לבו. והרבה משתמשים חכמים בזו המלה בזה הענין כמו [ביצה יד.] מפיגין טעמן:

באצבע צרדה. פי' הר"ב אצבע הסמוכה לאגודל וכו' וכפירש"י. וכתבו התוס' בפ"ג דמנחות דף ל"ה וז"ל הדבר ידוע שא"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי וכן הוא בילמדנו בסוף פ' בא ושעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזהו אצבע צרדה. זו אצבע גדולה של ימין. וכן יסד הקליר בפרשת שקלים ע"כ. ותוספתא זו היא בפירקין דהכא גם הרמב"ם פי' אצבע אמצעי. ומה שהכריח לרש"י לפרש אצבע הסמוכה לאגודל משום דהכי איתא בגמרא מאי צרדה צרתא דדא מאי היא גודל. והבין דה"פ למאי היא צרה. ומשני לגודל. ול"נ ע"פ המפרשים ז"ל דה"פ. צרתא דדא דצרדה היא אותו אצבע הארוך ונקרא כן לפי שהיא צרה לאחרת ר"ל שאצלה הסמוכה גם לגודל והיינו צרה דדא. ולפי שלא שייך לומר שהאחת צרה לחברתה אלא בערך ג' שמשתתפין עמו דוגמתו שתי נשים שהם צרות זו לזו בערך בעליהן שמשתתפין עמו. וזה ששאל מאי היא ?, כלומר מאי צרה שייך. ומשני גודל הוא השלישי שמשתתפין עמו לפי שהסמוכה אל הגודל משתתפת יותר שהיא מצרנית יותר. הלכך קורא להארוך צרדה. שהיא צרה לאצבע הסמוכה כאילו הסמוכה היא עקרת הבית. והארוך הצרה בהתכנס אחריה

והפג. וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמינן וריחיה לא פג. רש"י פ"ג משנה ה'. [*ולשון הרמב"ם בפירושו שתעמוד שעה אחת ובחבורו פ"א מהלכות תמידין כתב עמוד והצטנן מעט כו']:

פרחי כהונה בחורי הכהנים הזריזים:

מכין לפניו באצבע צרדה מחבר אצבע האמצעי הארוך לראש האגודל, ושומטו מהר בכח לתוך כף היד, דעי"ז נשמע קול זירוז:

ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת ר"ל הצטנן מעט פעם א', כדי להסר השינה, דהחמימות מרפה הגוף, ומפיל עליו חבלי שינה. [ומלת פג לשון הוצאה הוא כלקמן פ"ג מ"ה, שתפוג צנתן וה"נ ר"ל שיוציא א"ע מהשינה. אולם בערוך פי' שהוא לשון שעשוע ושחוק]:

על הרצפה ר"ל שיתקרר על הרצפה של שיש, שישח עליו שלא בפישוט ידים ורגלים. ובשעת שחייתו נושק הרצפה, ונסמך על אגודלי ידיו, וזוקף ועומד, וזה נקרא קידה, ואין כל אדם יכול לעשות כן [ועי' רש"י (מגילה כ"ב ב') אמנם נ"ל דרק הכה"ג היה קידתו שסומך א"ע על גודלי ידיו, אבל פי' מלת קידה אינו רק שעומד ושוחה א"ע עד שטוחה פניו בקרקע וחוזר וזוקף א"ע באיזה אופן שיכול, דאי לא תימא הכי הא דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה, וכי ס"ד שאשה חלשה תוכל לעשות מה שעושה הכוה"ג דרב גוברי' אלא ע"כ דרק הכה"ג זקף א"ע בכוח על אגודליו]:

ומעסיקין אותו [בעשעפטיגען]. שענו עמו שירים ותשבחות שבשירי מעלות שבתהלים דכתיב בהו אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, לומר הזהר שלא תטרח בחנם אבל לא הטריחוהו הרבה, שיקרא הוא לבדו כבתחלת הלילה, מדכבר קרב לאור היום, צריך לחזקו להעבודה:

עד שיגיע זמן השחיטה של תמיד:

פרחי כהונה. אית דגרסי פרחי לויה וכן נראה דגריס הרמב"ם ז"ל בספ"א דהלכות עבודת יום הכפורים:

באצבע צרדא. תוס' פ' שני דעירובין דף כ"א כתבו דר' אלעזר הקליר לאצבע הקרוי אמה קרי ליה איהו צרדה וכן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל וז"ל אצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות ע"כ ומכאן הביא ראיה מה"ר איסרלן בתשובותיו סימן קנ"ד להתיר להקיש גודל באצבע בשבת לשתק התינוק. ושוב מצאתי כן בספר תרומות הדשן סי' ס"ב.

בלשון ר"ע ז"ל המתחיל והפג אותם צריך להיות והפג אחת. ובגמ' אמרי' דאמרי ליה אחוי קידה דהיינו שנועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד:

ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה. גמרא תנא לא היו מעסיקין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם לא יבנה בית וגו' כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצון שאם אינה לרצון אין טרחך עולה לכלום שוא עמלו בוניו בו בחנם יגיעין בבנין שלא יתקיים. מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו: