משנה עוקצין פרק ג׳ משנה י״א

חלות דבש. הן חתיכות הנופת וכבר ידעת כי הדבש הוא מכלל ז' משקים זה כששותת אבל כל זמן שהוא בבית השעוה אינו אז משקה וכבר ידעת כי לטומאת משקים סגולות מיוחדות בם מן היותם תחלה לעולם וזולת זה ממה שנתבאר בסדר הזה ואמרי ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם: וכבר קדם לנו כי חרחור הוא חזק החום ואמנם מה שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם מן לחרחר ריב (משלי כ״ו:כ״א) הוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה:

ופי' משירסק כיון שיוצק הנופת בידו וישתות הדבש:

משיחרחר. כתב הר"ב ל' לחרחר ריב. והרמב"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב"ם מהתוספתא הביאה הר"ש. ודברי הר"ב כמסקנא דגמרא פ"ה דב"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב"ם חזר בו בחבורו פ"א מהט"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ"ש הר"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ"ה דכלים]:

חלות דבש סתמיה לאכילה קאי ודינו כאוכל כל עוד שהוא בכוורת וכרבנן לעיל במשנה י' [רמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:

מאימתי מיטמאות משום משקה להיות תחלה אפילו כשנגע בולד הטומאה. ושיהא נטמא ומטמא בכ"ש. ושהשותה ממנו רביעית טמא. נטמא גופו. משא"כ אוכל. בשנגע בולד נעשה ולד ולד. ונטמא בכ"ש. אבל אינו מטמא אחרים עד שיהא בהמטמא כביצה קלופה. והאוכל אוכלין טמאין אין גופו נטמא. עד שיאכל חצי פרס. שהוא כביצה ומחצה להרמב"ם. וכב' ביצים לרש"י [כהרמב"ם פרק ד' מאוכלין]:

בש"א משיחרחר ר"ל משיחרחר ריב עם הדבורים לגרשן מהכוורת. דהיינו משיעשן תחת הכוורת להבריחן [כך פירשו קצת מרבותינו. ותמהני מה הוכחה בזה שיהיה לשתייה. דילמא לאכלו. דהרי דבש ככוורתו אוכל הוא [כב"ב דף פ' ע"ב]. וי"מ דחרחור לשון חימום הוא [כטבו"י פ"א מ"ג]. ור"ל משיחמם החלות להוציא הדבש. אף שמעורב עדיין עם השעוה. וי"ג משיהרהר. דהיינו משיחשוב לסחוט הדבש מהחלות. ופשיטא דמחשבה הנאמר ככל מקום היינו עם דיבור [ועמ"ש ספכ"ה דכלים ובשאר דוכתי. וגם על זה תמהני דמ"ש מזיתים וענבים דצריך שיצא מהן משקה ממש [ועיין רפ"ק דטהרות. ופ"י שם מ"ד וה']:

ב"ה אומרים משירסק דהיינו משיכתת החלות אז הדבש שבהן דינו כמשקה. מיהו כל זה בשעדיין הדבש מעורב עם השעוה. אבל דבש הזב מכוורתו. אף שלא ריסק החלות דינו כמשקה. רק בחישב עליו לאכלו [דהיינו שלא באופן שתייה בכוס]. אז דינו כמאכל [תוספתא דמכילתין ורמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:

משירסק מלשון חלות דבש שרסקן דבשבת ר"פ חבית וקצת קשה דבספ"ק דשבת קחשיב ר' יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקם מע"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבא הל"ל מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכחא מתני' דהכא דמשעה שרסקם יש בהן תורת משקה נמצא דמע"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד הר"ש ז"ל: אמר המלקט כאן בהאי בבא דחלות דבש סיימו פירוש המשנה הר"ש והרא"ש ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א ל"ג אמר ר' יהושע בן לוי במשנה ע"כ: וא"כ אומר אני הדיוט אשריך משנה שנכנסת בק"ש שהיא מן התורה ויצאת במשקה דבש שהוא נעשה תחלה מדברי סופרים יה' יזכנו לדבש וחלב תחת לשוננו עם ביאת משיחנו אכי"ר: אמנם הרמב"ם ז"ל הביא זו הבבא דעתיד הקב"ה וכתבה בפירושו ז"ל אע"פ שנראה שהיא מימרא הובא בסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף ק') וידוע דר' יהושע כן לוי הוא אמורא כמו שנראה מכמה מקומות מן התלמוד דפליג אר' יוחנן ואאמוראי אחריני וגם דקאמר עליה בתלמודא גברא אגברא קרמית וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' כל שעה וז"ל והלכה כר' עקיבא לגבי חכמים משום דמסייע ליה עובדא דר' יהושע בן לוי שהיא אמורא ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל נראה דאזיל לטעמיה דבפ' שני מעשרה פרקיו דבהקדמת המשנה הזכירו ראשון לשבעה ושלשים תנאים שזכר באותו הפרק: בפי' רעז"ל דיש בגימטריא הוו שלש מאות ועשר התם בסנהדרין מייתי לה מימרא משמיה דרבא בר מרי אמנם באותיות דר' עקיבא אות היוד מצאתי וז"ל דבר אחר שם עולם מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה"ב שכן שם בגימטריא שלש מאות וארבעים הוו ע"כ: