משנה תמורה פרק ו׳ משנה ה׳

כל האסורין על גבי המזבח ולדותיהן מותרין כו': כשנרבעה בהמה והיא חולין ואח"כ ילדה והיא חולין או הקדישה אחר שנרבעה וילדה ולדה מותר לגבי מזבח אבל אם נרבעה והיא מעוברת ולדה אסור לגבי המזבח אע"פ שהיא חולין והוא שאמר ולד נרבעת אסור וזהו שאמרו אם הבהמה הזאת טרפה ואחר שנטרפה נתעברה ר' אליעזר אומר סבת תולדת הולד הזה היא האם שהיא טרפה ואב שהוא כשר לגבי המזבח וזה וזה גורם (מותר) [אסור]: ואם היתה הבהמה הזאת מעוברת והיא טריפה ר' (יהודה) [אליעזר] אומר עובר ירך אמו וחכמים אינם אומרים כן עליו אחר שיצא ונפרד ממנו ולפיכך הוא אצלם מותר לגבי המזבח וזה שאוסר ר' חנינא בן אנטיגנוס כשירה שינקה מן הטריפה הוא באותו היום בלבד שינקה לפי שהיא יכולה לעמוד עליו מעת לעת והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עכולו אבל אם נתעכל ואפי' היה זן אותה דרך משל בכרשינים של עבודת כוכבים עד שהשמינה בתכלית השומן הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל ואין הלכה כר"א וכרבי חנינא בן אנטיגנוס וכתוב בספרי תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וידוע שהטריפה אינה ראויה אלא לכלבים:

כל האסורים לגבי מזבח כו'. פירש הר"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ"ש במ"ח פ"ג דמסכת עבודה זרה. ומ"ש הר"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב"ם בפירושו בנא"י ובחבורו פ"ב מהא"מ:

ולדותיהן מותרים. רב תני עלה ור"א אוסר. גמ':

ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב. כתב הר"ב אבל להדיוט ד"ה שרי [וכן פירש"י ועמ"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר"ב קשה עליו ועל רש"י שפירשו דלהדיוט ד"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש"י שכחב לעיל דלד"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ"ד דביצה. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק"ק דא"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'.

כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב הר"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב"ם.

ולדותיהן מותרים מיהו בנרבע, מוקצה, נעבד, נוגח, בהנך דוקא בנעשה בה איסור ואח"כ נתעברה, אז הולד מותר לקרבן, דהרי אבי הולד, של היתר הוא, והו"ל זה וזה גורם, דשרי. אבל בהיתה מעוברת ואח"כ נעשה בה איסור הנ"ל אסורה, להקרבה, דהיא וולדה נרבעו או נעבדו או הוקצו, או נגחו:

ולד טרפה מיירי שנתעברה ואח"כ נטרפה. אבל בנטרפה ואח"כ נתעברה אי אפשר דמיירי, דהרי קיי"ל טריפה אינה יולדת:

רבי אליעזר אומר לא יקרב על גבי המזבח דס"ל עובר ירך אמו, ובאמת אפילו להדיוט ס"ל דאסור, דהיא וולדה נטרפה, רק רבותא קמ"ל אליבא דחכמים [תוס' ד"ה ר' אליעזר]:

וחכמים אומרים יקרב דס"ל דוקא בנרבעה אמו אמרינן עובר ירך אמו. אבל טריפות, מדהוא דבר התלוי בחיות האם, והרי הולד בריא וחי, להכי שרי אפילו לגבוה וכ"ש להדיוט. והכי קיי"ל [י"ד ע"ט]:

פסולה מעל גבי המזבח מיירי שינקה כל ימיה חלב טריפה רותח בכל שחרית, אף שאכלה בינתיים דברים אחרים, והו"ל זוז"ג אפ"ה אסור, מדיכולה לעמוד מעל"ע בלי אכילה כשינקה חלב רותח מקודם, א"כ הו"ל רק גורם אחד, דעל החלב לבד נתגדל. ולהדיוט בכהאי גונא ספיקא הוה [ש"ך י"ד סי' ס' סק"ה]:

להאכילן לכלבים ואם נמצאת טרפה אחר הפדיון הר"ז תקבר, והמעות חולין, דהרי מקח טעות הוא, והרי קיי"ל דהקדש טעות אינה הקדש [כרפ"ה דנזיר]:

וראיתי בספר של גדול הדור א'*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א"כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג' דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ"ל. ואמינא דבמח"כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו"ל כבא על הזכר. והו"ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג' שנים יש הלמ"מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ"ה א') . כ"כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ"ד ב'), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג' שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט' שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור"ל לפע"ד דכמו דט' שנים של שוכב גופיה הלממ"ס הוא כמו ג' של קטנה, כ"כ בנשכב מ' שנים שלו הלממ"ם הוא. וקיי"ל כרב [כרמב"ם פ"א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ"ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ"מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג"ש [כנדה שם], א"כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא"כ בפחות מבן ט' שנים, י"ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ"פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ"ו א'), ש"מ דגם בזכר פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ"ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ"ל, דמאי דקאמר הש"ס היא וולדה נרבעו, ר"ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א"כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי קשה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו"ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ"ל בל"ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש"י הכא ד"ה עובר. ותוס' סנהדרין ד"פ ע"ב ד"ה עובר. ורמב"ם פ"ג מאס"מז), א"כ מה"ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו"ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ"ש הרמב"ם (שם) וז"ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה"ט בשבות יעקב ח"ב סי' ע"ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע"ש. וכן משמע נמי בע"ז (דף כ"ד א') דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו"ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש"ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו"ם. שעי"ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ"ל גם בקנו פרה אדומה מישראל היה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס' שם ד"ה ניחוש), דהו"ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע"כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו"ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו"ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס"ד לעיל פ"ה סי' ט', וע"ש. וכ"כ אמרינן (תמורה דף י"א ב') דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו"ס לומר דלהכי ולד שרי (כי"ד ע"ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא"כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו"ק.

מיהו בכל ספק טריפה כתב הש"ך [י"ד נ"ז סקמ"ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ"ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ"ח א') אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע"ד במח"כ רפ"ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש"ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס"ל לש"ך שא"א שתלד אותו. וא"כ מאי ראיה מש"ס דקאמר אי הדרא טענה די"ל דהש"ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע"כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה"ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג"כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש"ך].

אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע"ד רש"י בש"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע"לע, א"כ אדמקשה בש"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דשרי, הו"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל"ע. ועוד תמוה מ"ש הר"ב דשיעור עיכול הוא מע"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י"א מ"ז]. ובשאר בהמות מע"לע [כפרה פ"ט מ"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי"ד פ"א ו'. ופ"ז ט']. וע' מ"ש בבכורות [פ"א סי' ט"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש"ל [כי"ד פ"א ו' ופ"ז ט']. וה"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ"ט מ"ה], והטעם מדהו"ל משקה סרוח [פסחים דף י"ח א'], ואע"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז ורכ"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י"ח א בשם תוספתא] א"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר"ש פ"ט דפרה מ"ג]. ול"מ היה נ"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ"י מ"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ"ש בהקיא משקין. שא"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ"ש דכשהקיאן הו"ל למחשבינהו כמעוכלין. י"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר"ש אהלות פי"א מ"ז, ותוס' מנחות כ"ט א' ד"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ"ט מ"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי"ד סספ"ג וש"ך שם סק"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא"ח תס"ז]. ואילה"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ"ב ב']. וכ"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש"ך [י"ד פ"ג סק"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג"א [תס"ז סק"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ"ט דפרה ופי"א דאהלות שזכרנו]. ואילה"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע"פ שלעסו. די"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ"ט, משום דאע"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש"ך י"ד פ"ג סק"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא"ח קפ"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי"ב מינוטען [הט"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ"פ נהנה גרונו [כחולין ק"ג ב ] .

כל האסורין לגבי המזבח תוספות פ' כל שעה (פסחים דף כ"ז) ובגמרא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ד) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו:)

ולדותיהן מותרין בגמרא תני עלה ור' אליעזר אוסר ואמר רב הונא בר חיננא מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין דכ"ע ס"ל דזה וזה גורם מותר ורבא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין דהיא וולדה נרבעו והקשו תוס' ז"ל שם פ' כל שעה לרב הונא בר חיננא הא תניא בברייתא שכתבתיה בפרק כל הצלמים סימן ט' דשמעת מינה דבכיליה תלמודא ס"ל לר' אליעזר זה וזה גורם אסור: בפירוש רעז"ל דלאו מגופיה קרבי אלא מאוירא קרבי פירוש ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי הוא באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל אבל ביצה מעורה היא באשכול. ל"א מאוירא קרבי לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גדולו אינו בא מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגולת קרביא והדבר מוכיח שלאחר שנולדה אינה גדלה ?ת הלשונות פירוש רש"י ז"ל. וביד שם בהלכות איסורי מזבח פ"ג סימן י"ב:

ולד טרפה תוספות פרק הנשרפים (סנהדרין דף פ') ובגמרא פרק אלו טרפות (חולין דף נ"ח) ברייתא ותוספת שם ובפ"ק דבכורות דף ז' ובגמרא פרק התערובות דף ע"ד:

וחכמים אומרים יקרב חכמים הם ר' יהושע כדמוכח בברייתא ובפרק אלו טרפות שם. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות וחכמים אומרים יקרב. ועיין בהר"ן ז"ל פרק אלו טרפות דף תרצ"ד. ופירוש רש"י ז"ל שבכתיבת יד כגון שנטרפה ולבסוף עיברה ובזה וזה גורם פליגי דר"א סבר אסור ורבנן סברי מותר אבל בעובר ירך אמו ליכא למימר דפליגי אא"כ עיברה ואח"כ נטרפה דלמ"ד ירך אמו הולד לא יקרב משום דבגופו אית ביה טרפות ואסור ולמ"ד לאו ירך אמו הולד דבגיפו לא אירע שום פסול אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר דירך אמו היא שהרי יש בו צד היתר אלא ודאי בזה וזה גורם פליגי ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל פירש רש"י ז"ל אבל להדיוט ד"ה שרי דלאו מגופה קרבי ולא נהירא דבפרק אלו טרפות מפרש בהדיא דאפילו להדיוט נמי אסור והא דפליגי לגבוה להודיעך כחו דרבנן דאפילו לגבוה נמי שרו לכך נראה דאף להדיוט נמי אסור והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאומרים קרב נקטיה ע"כ. והתם בפ"ק דבכורות רמינן דר' אליעזר אדר' אליעזר ודר' יהושע אדר' יהושע דהכא ס"ל לר' אליעור זה וזה גורם אסור בין לגבוה בין להדיוט כדכתבינן ואילו התם קאמר ר' אליעזר דטמא הנולד מן הטהור אע"פ שאביו טמא טהור הוא ומשני אלא שאני התם דאמר קרא שור שה כשבים ושה עזים וה"ל למיכתב שור שה כשבים ועזים שה שה למה לי ש"מ מכל מקום אפילו מצד האם ולא מצד האב מותר. ור' יהושע אדר' יהושע נמי לא קשיא לעולם בעלמא זה וזה גורם מותר אבל טמא היוצא מן הטהור אם אביו טמא הוי טמא דא"כ ליכתוב קרא שור שה כרב ושה עז מאי כשבים ועזים לשון רבים דנקט ש"מ עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. ועיין ג"כ במ"ש בפ"ק דבכורות סימן ב'. בפירוש רעז"ל ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא. הקשו תוספות ז"ל תימא דאמרינן לעיל אבל עיברה ולבסוף נרבעה דברי הכל אסור משום דהיא וולדה נרבעו והכא אמרינן דלמ"ד טרפה אינה יולדת משכחת לה בשעיברה ולבסוף נטרפה דרבנן סברי מותר דלאו ירך אמו הוא וי"ל דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פיסול טרפות אמו אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק"ק דא"כ הוי מתניתין לצדדין דגבי ולד נרבע צריך לומר שנרבעו ולבסוף עיברו וגבי ולד טריפה צריך לומר שעיברה ולבסוף נטרפה דמסקנא הוא פרק אלו טרפות דטרפה אינה יולדת וי"ל כין דבטרפה לא שייך עיבר בענין אחד לא הוי לצדדין שאינו יורד להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורין לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין ואינו מותר אלא לצד אחד חשיב ליה בשביל אותו צד המותר ובטריפה דליכא אלא צד אחד אותו צד מותר עד כאן לשונם ז"ל. עוד בפירוש רעז"ל דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז הכל מודים שהיא כשרה למזבח. אמר המלקט דמיקצה הוא דאסיר באכילת כרשינין של ע"ז אבל דלאו מוקצה לא:

כל הקדשים וכו' ס"פ שני דמכלתין דף י"ז דייק דוקא שנעשו פירוש שהקדישן ואח"כ נטרפו את מוצא דקדשו קדושת הגוף הא היו טרפה מעיקרא קודם שהקדישן לא קדשי קדושת הגוף וקשיא לשמואל דאמר התם דנחתא לה קדושת הגוף אפילו כי נטרפה מקודם שהקדישה ומשני דילמא הא מני ר' אליעזר היא דאמר התם במתניתין בסוף פירקין הטרפה לא קדושה ולא מקדישה ומפרש התם ר"מ מילתיה דר' אליעזר דלא משכחת לה אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה ודייקינן טעמא משום דהקדישה ואח"כ נטרפה הא היתה טרפה מעיקרא לא נחתה לה קדושת הגוף והא נמי דדייקת מינה הא הוות טרפה מעיקרא פודין ר' איליעזר היא דאמר מידי דלא חזו לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף:

שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מואכלת ולא לכלביך דרשינן ואית דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלא מייתר לה קרא למעוטי אכילת כלבים דאוכלת דרשי ליה הכי תזבח ואכלת ללמד דאין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא ומהך דרשא משמע דלכלבים שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפילו בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותרי תנאי נינהו והכי מוקמינן לה בשחיטת חולין. וכתבו תוספות ז"ל בפ"ק דשבועות דף י"א דפרה אדומה היכא דמתה וכל קדשי בדק הבית פודין אותם להאכילן לכלבים לכ"ע דהאי קרא בפסולי קדשי מזבח הוא דכתיב ומדרבנן בלחוד הוא דאסור אי לאי טעמא דלב ב"ד מתנה משום שלא יפסידו הנאת עור הפרה אדומה כדאיתא התם בגמרא. וביד שם פרק ישני סימן י':