משנה תמורה פרק ה׳ משנה א׳

כיצד מערימים על הבכור מבכרת שהיתה כו': כבר נתבאר בתורה שאין מותר הקדש בכור למזבח כמו שבארנו בשמיני מערכין ואמרו חכמים ז"ל שמותר הקדש בכור בבטן וכן אמרו בספרא אשר יבוכר לה' בבהמה מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן: ומה שאמר אם נקבה זבחים וכו' אינו מדבר על המבוכרת שהנקבה לא תתקדש בבכורה אבל כוונתו בהמה שהקדישה לאחד מן הקרבנות לפי שהוא מערים על ולדה בין זכר בין נקבה כמו שמערים על הזכר במבכרת ותחבולת ההיתר תקרא הערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה ודע שמותר להטיל מום בבכור קודם שתצא לאויר העולם אבל בזמן הזה שאין בהמ"ק ואין שם הקרבה סופו שיאכל במומו אפילו עמד כמה זמן כמו שבארנו:

כיצד מערימין על הבכור כו'. דאי אתה מקדישו קדושת מזבח. כדתנן ספ"ח דערכין.

מערימין. תחבולות ההיתר תקרא ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה. הרמב"ם. אע"פ שנמצא מרמה אצל [יעקב ו] בני יעקב. ית"א בחוכמא. וכמו כן תמצא להרגו בערמה. אלא ל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמ"ש במשנה א' פי"א דחולין:

מבכרת שהיתה מעוברת כו'. שכן אמרו בספרא [ומייתי לה נמי בגמ' דף כ"ה.] אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש אותו. מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב"ם בפירושו:

אם זכר עולה. מפרש בגמרא דדוקא עולה דלא נחתיה מקדושתיה. אבל שלמים לא. דנחתיה ליה מקדושתיה שיהנה בו. הרמב"ם פרק ד' מה"ת:

ואם נקבה זבחי שלמים. פירש הר"ב דמיירי בבהמת קדשים ובהו נמי תנן במ"ג פרק בתרא. דאין משנין מקדושה לקדושה. והכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ועמ"ש בשם התוס' בריש מ"ג ומה שהגהתי בלשון הר"ב וקמ"ל במקום וקיי"ל. מל' רש"י העתקתיו. דהא לקמן פסקינן דלא כמ"ד בהוייתן הם קדושין וגם בנא"י מפי' הרמב"ם כתוב וזה המאמר דחוי שהוא ע"ד האומר שולד קדשים אינן מתקדשים אלא בשעת לידתן וכו':

אם זכר עולה. אע"ג דיכול לעשותו שלמים אורחא דמלתא נקט שכשיש לו שתי בהמות וא' מהן ראוי לעולה עושהו עולה כיון שיש לו ג"כ אחרת לשלמים:

כיצד מערימים על הבכור לשון ערסה פירושו תחבולה ליסט בל"א בין באופן המותר או שאינו מותר. והיינו בין להזיק, כמו והנחש היה ערום (בראשית ג' א'). בין להנצל, כמו ערום ראה רעה ונסתר (משלי כ"ב ג'). בין להרוויח לעצמו או לאחרים, כמו שומר תוכחת יערים (משלי ט"ו ה'), וערומים יכתירו דעת (משלי י"ד י"ח). אבל מרמה הוא תמיד באופן שאינו מותר, משום שיוזק בו אחר, ופירושו הינטערגעהען. והכא בלשון ערמה ר"ל כיצד רשאי לעשות תחבולה להרוויח בהיתר בכור שיוולד בעדרו:

ילדה זכר יקרב עולה אף שנתחייב כבר בעולה, יכול לפטור א"ע בזה. משום שאינו קדוש, רק כשפטר הרחם ויצא, להכי רשאי להקדישו מקודם. ואע"ג דכתיב אשר יבכר לה' לא יקדיש אותו. האי יבכר על כרחך לשון עבר הוא, דכשכבר בוכר ונולד שוב אינו מקדישו, אבל רשאי להקדישו קודם שנולד, שלא תחול עליו קדושת בכור כשיוולד. ודוקא עולה, שמעלהו מקדושה קלה לחמורה. אבל אינו רשאי לעשותה שלמים, דמורידה מקדושתה, דבכור נאכל רק לכהן, ושלמים לכל אדם:

זבחי שלמים לא במבכרת מיירי, דהרי נקיבה לא קדש בבכורה, ולמה יערים עליה. גם אי"ל דמיירי בחולין וכמשנה ב', דהרי קאמר כיצד מערימין, ואי בחולין, מה צריך להערים, רק מיירי שמערים בחטאת, שהקדישה ונתעברה אח"כ, ומתירא שכשתלד, וולד חטאת למיתה אזלא. להכי מתנה שיהיה הולד שלמים, דקדושת אם לא חל על ולד, רק בהווייתו כשיצא מרחם, יתקדש בקדושת אמו, ולפיכך יכול להקדישו מקודם בקדושה אחרת, ואע"ג דשלמים נגד חטאת הו"ל הורדה מקדושה, עכ"פ כיון דכשלא יעשה כן למיתה אזל, לא חיישינן. מיהו אנן קיי"ל עובר ירך אמו, ולהכי ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כקדושת אמן [רמב"ם פ"ד דתמורה הי"ב. ועיין רמב"ם פסוה"מ פ"ד ה"ד, ופי"ח הכ"ג. ועי' ראב"ד ורלח"מ עבדים פ"ז ה"ה, דלפי דעתם קיי"ל עובר לאו ירך אמו]:

אם נקבה זבחי שלמים שאמר כך. וה"נ מיירי בחטאת שנתעברה. ואע"ג דהיה יכול להתנות ששניהן יהיו שלמים. אורחא דמלתא דחושב שכשתלד ב' ויהיה לו א' לשלמים, יקריב הב' הראוי לעולה עולה:

הזכר יקרב עולה והנקבה תקרב שלמים נ"ל דקמ"ל דלא אמרינן דלא התנה רק על א' לבד ולא עלה בדעתו שתלד תאומים [ועי' ב"ב פ"ט מ"ב]:

כיצד מערימין וכו' פ"ק דמכלתין ד"י. וביד בפ"ד דהל' תמורה סי' י"ב י"ג:

מה שבמעיה של זו אם זכר עולה. מפ' בגמ' דדוקא נקיט עולה הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה דלא נחתא מקדושתה אבל שלמים דקדושה קלה היא לא דנחתי מקדושתייהו דאין קדושתם מרחם כבכור ואע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן אעפ"כ קודם שנולד מותר להקדישו ויליף ליה בגמרא מקרא דכתיב אשר יבוכר משנתבכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן ויליפינן קדשים מבכור. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ב' ספט"ו דהלכות מעשה הקרבנות: