משנה טהרות פרק ט׳ משנה א׳

תחפר בארץ חפירה יאצרו בה הזיתים ויתעפשו שם עד עת הסחיטה ובעת הסחיטה יוצאו ויסחטו וזה המקום יקרא מעטן של זיתים ואמר ב"ש שאם הזיעו [צ"ל זיעה] זה ונשרו בהכבדות קצתם אל קצתם הנה נשלם להן ההכשר והוכשרו לטומאה אמנם אם הובללו בזיעתם לקופה בעת הנשאם אין זה הכשר ואמרו בית הלל שאין בהיותן מזיעות בחפירה הוכשרו אלא אם רוצצו והולשו עד שיתחברו קצתם בקצתם ותעלנה ג' זיתים מדובקים וחכמים אומרים שכל זמן שתהיינה בענין האוצר וההכבדה לא יקבלו טומאה ואפי' תהיינה בזה הענין מן הבלילה אמנם אם נשלם השתדלותו ועזבם מוכנים לסחיטה הנה הוכשר לטומאה אז בלחותם וידוע הוא ששמן זית מכלל ז' משקין אשר יכשירו או יטמאו ולכן תהיינה הזיתים מוכשרות לטומאה מלחותן והלכה כחכמים:

אבל לא זיעת הקופה. פי' הר"ב דקופה אינה מחזקת המשקים וכו' מסיים הר"ש אלא א"כ זפותה. כדאשכחן בפ"ק דשבת [דף י"ז] גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ע"כ. ותמיהני דהא מה"ט גזרו בענבים כדפי' הר"ב שם במשנה י"ח דבר. אבל על המסיקה לא גזרו. וכמ"ש ג"כ הר"ב במשנה ב' פרק דלקמן. ואי איתא דבזפותה זיעתו זיעה. לגזרו נמי אף במסיקה. והתם שמאי גזר והלל שתק כדפי' הר"ב לקמן משנה ד'. והתוס' מחלקים שם. אבל לא יתכן לפי' הר"ב והר"ש דהכא. והרמב"ם מפרש שאם הזיעו בשעת קביצה והיינו במעטן הוכשרו. אבל כשהזיעו בקופה בשעת התנשאם אין זה הכשר. ע"כ. ולטעמא דכתב הר"ב בפ' דלקמן משנה ב' למה לא גזרו על המסיקה ל"ק ולא מידי [כב]:

*[שיעור זיעה ג' יום. כתב הר"ב דמשקה היוצא כו' ואינו מכשיר כו' אלא ז' משקין כו' דתנינן להו במ"ד פ"ו דמכשירין. ושם כתב הר"ב טעמן]:

רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן. עמ"ש במ"ט ד"ה נמצא:

זיתים מאימתי מקבלין טומאה שיהיו נחשבים כמוכשרים כבר:

משיזיעו זיעת המעטן הוא כלי שנותנים שם הזיתים קודם שיכבשום בבית הבד. ויניחום שם איזה ימים כדי שיתחממו ויתרככו קצת. כדי שעי"ז יצא השמן מהן יפה יפה. אבל ע"י החימום יזיעו הזיתים מוהל. ומדניחא ליה שיצא מוהל זה שהוא כשמן. כדי שעל ידו ימהרו הזיתים להתרכך. והרי המוהל זה ג"כ אינו הולך לאיבוד. להכי נחשבים הזיתים בו כמוכשרין:

אבל לא זיעת הקופה דאותו מוהל שיזיעו בקופה הנקובה שיניחום שם כשילקטום. המוהל יוצא דרך נקבי הקופה והולך לאיבוד. ולפיכך לא ניח"ל בי' ואינו מכשיר. דהתורה אמרה בהכשר כי יתן מים על זרע. וקרינן כי יותן. דהיינו כי יותן דומיא דכי יתן. דניחא ליה [בנתינה]:

רש"א שיעור זיעה ג' ימים דהמוהל היוצא קודם יום הג' לא מיקרי שמן. והרי רק ז' משקין מכשירין. דם. מים. טל. יין. שמן. חלב. דבש דבורים [וסי' דם טיש חד]. א"נ משום דכל קודם יום ג' לא נתרכך עדיין הזית במקצת ולהכי אין בהמוהל היוצא מקצת לחלוחית שמן [ומתורץ בזה קושי' התוי"ט מזיעת הקופה]:

בה"א משיתחברו ג' זה לזה שנתרככו כל כך עד שנדבקו יחד במוהל היוצא. ואז מעורב כבר קצת שמן בהמוהל:

ר"ג אומר משתגמר מלאכתן כשאין דעתו להוסיף זיתים במעטן אז מכשיר מוהל היוצא מיד. דכשדעתו להוסיף שם זיתים לא ניח"ל שיתרככו אלו ויזיעו. דעד שיזיעו גם האחרונים שיוסיף. יתרככו אלו יותר מדאי ויתקלקלו עי"ז. ולב"ש אע"ג שדעתו להוסיף. הרי תיכף כשיזועו הוכשרו. מדניח"ל בהזיעה וצ"ע [כך נראה מפי' הר"ש. אולם מהרמב"ם [פי"ח מאוכלין ה"ו] נראה דהנ"מ בין ב"ש וחכמים הוא בסתמא. דלב"ש צריך שיראה עליהן הזיעה. ולחכמים כיון שגמר. הוחזקו שהזיעו אף שאין זיעה נראה. אמרינן שנתיבש והוכשרו. ולפ"ז גם ב"ש ס"ל דצריך נגמר מלאכתן. אלא דמצרכו נמי זיעה ידוע. ולפיכך מ"ב דאמרי' דבדעתו להוסיף לא הוכשרו בזיעה. לכ"ע היא [ועיין לקמן ס"י דמוכח כרמב"ם]:

זיתים מאימתי וכו'. מעילה פרק השליח דף כ"א וכתבתיו שם סימן ב'. ועיין בירושלמי פ' ששי דדמאי דף כ"ה ע"ב:

משיזועו. ס"א משיזיעו ביו"ד:

אבל לא זיעת הקופה. דקופה אינה מחזקת המשקים עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כיון שאינה מזופפת ולא גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות אלא בבצירה אבל לא במסיקה. הרא"ש ז"ל:

בה"א משיתחברו שלשה זה לזה. חלקו על ב"ש שאמרו זיעת המעטן מכשירתם ואמרו ב"ה שאין זיעת המעטן מכשרת אלא אם התחילו להתחבר עד שיעלו שלשה זיתים מדובקות זו בזו מהרמב"ם ז"ל: