משנה טהרות פרק ו׳ משנה ג׳

עוד יתבאר לך בזה הפרק שרשות היחיד לענין טומאה אין מתנאו שיהיה רה"י גם כן לענין שבת ולכן לא יעלה בלבבך שזה האילן בו תנאי בהעלותו או בעביו וכן החור אבל אין תנאי בזה אלא אע"פ שראש האילן והחור בהיות האדם אינו יכול להשתמש בהן אינו רגיל להלוך בהן הנה הן רה"י לטומא' טמא וספקו טמא וידוע הוא שהחנו' רה"י ואם היתה החנות טמא ופתחו ברה"ר הנה כלל החנויות כמו דבר טמא ברה"ר כמו שאילו השרץ ברה"ר וספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ג"כ זה החנות הטמא אשר הוא ברה"ר אם נסתפק אם נכנס בו או לא נכנס ספיקו טהור אמנם אם נפל הספק באיזה חנות נכנס וכל אחד מהן רה"י הנה הוא ספק טומאה ברה"י אשר ספיקו טמא:

עלה לראשו. כתב הר"ב ראשו של אילן חשיב רה"י וכו' ואע"ג דלא הוי רה"י אצל שבת הוי רה"י אצל טומאה ופירש הרמב"ם הואיל ואין האדם יכול להשתמש בהן ואינו רגיל להלוך בהן:

ספיקו טהור. דשמא לא נכנס כלל וספק רה"ר טהור. אבל סיפא ודאי נכנס לרה"י. הלכך ספקו טמא. ואע"פ שאמרו (במתניתין דלקמן) כל מה שאתה יכול לרבות ספקות וס"ס טמא. מ"מ והוא שיכנס למבוי או לבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם אם לא נכנס כלל. טהור. הראב"ד פ"ך מהא"ה [הלכה ט']:

והטומאה בתוכו בין ענפיו:

עלה לראשו אף דלגבי שבת אין דינו כרה"י רק כשגבוה י"ט ורחב ד"ט [כעירובין ל"ב ב'. ושבת ק"א]. אפ"ה לענין טומאה. דרק דומיא דסוטה בעינן. אין חילוק בגבהו ורחבו. אלא כל שאין רבים רגילין שם. נידון כרה"י:

הכניס ידו לחור ר"ל דאדם שעמד בר"ה הכניס ידו לחור שבכותל. הפתוח לר"ה. וקמ"ל הך בבא אף שכל גופו נשאר בר"ה. אפ"ה כיון שהכניס ידו להחור. הו"ל סט"ו ברה"י. ואע"ג דלענין שבת כל חור הפתוח לר"ה. דוקא כשגובה חלל החור י"ט ורחבו ד"ט. אז דינו כרה"י [כשבת דז"ב]. אפ"ה לענין טומאה אין חילוק. אלא מדאין רבים משתמשין בה. נידון כרה"י. וכיון שוודאי הכניס שם ידו. וכ"כ באילן הרי ודאי עלה שם. לא מחשב כספק שרה"י ור"ה מעורבין בו [כמ"ב]:

חנות שהוא טמא דהיינו שמונח שם דבר שמטמא באהל:

ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור מדהו"ל ספק טומאה שמעורבין בה רה"י ור"ה. דאז שדינן לחנות דלהוי כאילו היא טומאה המונחת בר"ה. וספק כניסה לתוכה. הו"ל כספק נגיעה בהטומאה וטהור [כמ"ב]:

ספק נגע ספק לא נגע הכא מיירי בשמונח בהחנות דבר שמטמא רק במגע:

ספקו טהור הא דלא כלליה בהדי רישא. ולימא ספק נכנס או ספק נגע טהור. ה"ט, משום דרישא במטמא באהל עסקינן. וכדאמרן. אבל הכא במטמא רק במגע מיירי. ולהכי פלגינהו תנא מהדדי לאשמעונן הא:

ספיקו טמא דלא דמי לספק כניסה לחנות לעיל. דהכא שאני. דהרי ודאי הי' בחנות א'. ואין בספק זה תערובות רה"י ור"ה. ומה"ט נמי לא אמרינן דנהוי ב' החניות הטמא והטהור כשרץ וצפרדע בר"ה [לעיל רפ"ה]. דהכא שאני דוודאי נכנס לרה"י. וה"ה בחנות אחת שהושיט ודאי ידו לתוכה. וספק אם נגע שם בשרץ ספיקו טמא וכחור לעיל:

וא"ת היכי מיירי. איי בששניהן ברה"ר פשיטא. וכיי ספק רה"ר טהור אתא לאשמעינן הכא. ואי בשוודאי נכנס. וספק נגע או לא הרי לכ"ע טמא. ואי בשהיה הטומאה מונחת על אסקופת החנות והוא עבר בסמוך לה ברה"ר. ומסופק שמא בשעה שעבר בסמוך לה נגע בה הרי פשיטא דטהור כיון שלא נכנס כלל. ועוד היינו משנה ב'. ואי דמיירי שיש כאן ב' ספיקות. שמא לא נכנס. ואם נכנס שמא לא נגע. דנהי דלא הוה כספק ספיקא. דהרי בבא זו ודאי בשרץ קמיירי. ובשרץ אין ספק נכנס מצטרף להיות כספק ספיקא. דהרי בשהשרץ בחנות לא הועיל ספק כניסתו כלום. כמו דלא מחשב ספק הרים ידו ליגע בהטומאה כספק כדי לצרפו לספק ספיקא דשמא נגע. עכ"פ עדיף ועדיף הך בבא מבבא דרישא בספק נכנס באהל המת שהכניסה בעצמו טמאתו. ואפ"ה ספיקו טהור. מכ"ש במסופק בכניסה למקום השרץ. ומה קמ"ל דטהור. וי"ל דלעולם בבא זו דשרץ וספק נגע מיירי שמסופק ג"כ אם נכנס. ואפ"ה אצטריך ליה לאשמעינן. מדנקטי' רק לדיוקא. דדוקא בעמד האדם ברה"ר והטומאה ברה"י. ומסופק אם נגע בהטומאה שברה"י, טהור. הא בהיה הוא והשרץ שניהן בב' רה"י נפרדים. כחצר ובית סמוכין. ומסופק אם נכנס. ואם גם נכנס. ספק אם נגע טמא. אף דהו"ל ספק ביאה. וכרבנן במשנה ד':

בפי' רעז"ל ואע"ג דהאילן והחור לא הוו רה"י אצל שבת. אמר המלקט כגון שאין בהן שיעור ד' על ד' והאילנות הם גבוהים יותר מדאי שאין יכול להשתמש בהן:

חנות וכו' ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור. אית דלא גרסי כל שבע מלות אלו. והתימה שבתוי"ט איתנהו:

חנות שהיא טמאה ופתוחה לר"ה וכו' גרסי' דחנות לשון נקבה והכי נמי גרסינן בסיפא שתי חנויות אחת טמאה וא' טהורה נכנס לאחת מהן ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס וכו' והכי איתא הגירסא בפי' רעז"ל: