משנה טהרות פרק ה׳ משנה ז׳

כבר הקדמנו בפרק אשר לפני זה שהרוקין הנמצאי' שורפים עליה' את התרומה ואע"פ שהן ספק ולכן אם נגע ברוק זה האיש הסכל נהיה טמא בספק ואם נגע בתרומה תשרף אמנם אם נגע בבגדיו ר"ל בבגד זה האיש הסכל היושב ברה"ר ונמשך בזה הרוב ר"ל אם יהיו רוב אנשי העיר טמאים הנה הוא טמא ואם היו רובם טהורים הנה הוא טהור ואחר אמר שאם ישן ברה"ר הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים דרס עליו הזב זו היא סברת ר"מ אמנם חכמים אומרים שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות ובתוספתא מודים חכמי' לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שהוא בא בשחרית ומצאו מת הנה הוא טהור מפני שזה ספק רה"ר והלכה כחכמים:

ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. כתב הר"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע"ג דבגדי ע"ה מדרס כדתנן ספ"ג דחגיגה. לאו דע"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ"כ הר"ש. ועיין ר"פ דלקמן ובמ"ה. וכתב עוד הר"ש דקשה דמשמע דאתיא כר"מ. ולר"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ"ש הר"ב בפ"ג מ"ח) ע"כ. ולפי מ"ש לעיל פ"ג (מ"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס"ל ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]:

ר"מ מטהר. עמ"ש בזה במ"ד פ"ג דעירובין:

כשעת מציאותן. וכתב הר"ב בפ' ג' מ"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו':

ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']:

או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא:

על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]:

ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל:

כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא:

וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור:

ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא:

וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]:

והא דלא נקט ונגע אחד בבגדיו. היינו רק מדבעי למנקט באופן שיטמא גם שלבשו. ואף שבו לא אירע ספק כלל. והרי יש לו ג"כ חזקת טהרה. הא אילו ספק נגע ג"כ בבגדו. לא הי' אדם שלבשו אז טמא. מדלא נעשה עי"ז הבגד אב הטומאה. ועיין לעיל סי' כ"ג. וא"ת עכ"פ גם בכה"ג איך אפשר שיהיה הבגד אב הטומאה. הרי אין אדם מטמא משכב ומושב שאינו שלו [כב"ק סו"ב]. י"ל להתוס' שם זה מדאורייתא. ועכ"פ מדרבנן גם בשאינו שלו מטמאו. וקמ"ל הכא. דאף שהוא ספק דרבנן. אפ"ה צריך רובא. ואפילו להרמב"ם [פכ"ד מכלים ה"ז] דטהור לגמרי. הרי כבר כחב רבינו מל"מ שם. דלהרמב"ם דוקא בגזל משכב או מושב אינו מטמאו. כשלא נגע בו בגופו. אבל בהשתמש במשכב ומושב של אחר. בדבר שאין הבעלים מקפידין בכך מצ"ע וכגון שישב הזב על כסא חבירו. וכדומה. גם להרמב"ם נעשה משכב. א"כ ה"נ כל היושב או הישן בר"ה. יודע מדדחקו שם רבים. בוודאי ידרסו על בגדיו. והו"ל כהתרצה בכך [ועמ"ש בס"ד כלים פ"ג סי' כ"ח]:

אמנם הקשה הר"ש. וקיצר בדבריו. אבל כוונתו להקשות האיך לא פליג הכא ר"מ גם ברישא. דהרי איהו ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה. והו"ל פלגא ופלגא. וא"כ גם ברוב טמאים הו"ל לטהר הכא בר"ה. דנימא סמוך מיעוט טהורים לחזקת טהרה של בגד. והו"ל פלגא ופלגא דטהור ברה"ר. והניח בקושיא. ול"מ היה נ"ל מדבלא זה כבר דקדקנו לעיל. למה נקט תנא דרס על בגדיו. ולא נקט נגע בבגדיו. אע"כ דהיינו משום דבנגע כיון דהזב ברה"ר הוא. הו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור [כפ"ו מ"ב]. ולפיכך הכא לר"מ מדאמרינן סמוך. הול"ל גם ברוב טמאים דטהור. דמדאמרינן סמוך. הו"ל גם ברוב טמאים כפלגא ופלגא דטהור בר"ה. אבל להכי נקט דרס על בגדיו. דבכה"ג לא גרע מרוק לח שנפל על בגד שלבש. דהו"ל ספק טומאה ברה"י. ובכה"ג גם לר"מ טמא [כלעיל פ"ד מ"ו. ועיין רמב"ם פי"ח מאהט"ו ה"ה]. ואתיא נמי שפיר. דהא ברוב טהורים. אף ברה"י. הכא גם לר"מ טהור. דהרי ברוב טהורים. איכא חזקת טהרה דבגד עם הרוב. ובכה"ג לכל הדעות. דכשהחזקה בהדי רובא גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כלל. א"נ נ"ל כיון דבוודאי אי אפשר לבדוק רק אחר הרוב שהן ודאי זבין. ולא אחר המיעוט שאינן זבין. דלא ראינו אין ראיה [כח"מ ססי' כ"ח]. א"כ בהנך מיעוטי שא"א לבדוק אפשר דאיכא בהו נמי זבין. ולפיכך גרע הך מיעוט משאר מיעוטי. מדהו"ל הכא מיעוטא דמעוטי. דגם ר"מ לא חייש לה לומר גבה סמוך [כע"ז ל"ד ב']. ורבינו תוי"ט כתב על דברי הר"ש הנ"ל וז"ל. ולפמ"ש [לעיל פ"ג מ"ט] בתירוץ אחד של תוס' לא ס"ל לר"מ סמוך אלא מדרבנן להחמיר. עכ"ל הטהור. והקשה על זה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל וז"ל וקשה הרי בלתי ספק כוונתו לתירוץ השני שם. והרי אדרבה שם כתבו להיפך דרק היכא דליכא רק מיעוט לחוד מחמיר ר"מ מדרבנן. אבל בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. חייש למיעוט מן התורה. לכן מטהר. עכ"ל הטהור. ולא הבנתי מה חשב הגאון ז"ל בכוונת דברי תוי"ט אלו. שכתב שבלתי ספק כוונת רבינו תוי"ט לתירוץ השני. אם שהגאון היה סבור שרבינו תוי"ט רצה לתרץ בדבריו קושיית הר"ש. ועל זה כתב הגאון שאדרבה מהתירוץ השני שם מוכח כקושיית הר"ש. שהרי גם התוס' שם כתבו שעכ"פ כשנרצה להקל צריך לומר סמוך. אבל לא ידעתי האיך בדברי רבינו תוי"ט יתורץ קושית הר"ש. והרי גם הוא כתב שצריך לומר סמוך. ואין חילוק בין דבריו לדברי תירוץ שני של התוס'. אלא שלתוס' כשיש חזקה בהדי מיעוט. אז מן התורה עדיף מרוב. ולהכי גם לקולא סמכינן בכה"ג על המיעוט. ולרבינו תוי"ט מדאורייתא מקלינן אפילו בכח מיעוט לחודא. ורק מדרבנן כשנרצה להקל צריך חזקה בהדי מיעוט. וא"כ מה אדרבה שכתב הגאון. הרי בין לדברי התוס' או לדברי רבינו תוי"ט יפה הקשה הר"ש. ותו לא ידעתי מי הגיד לו להגאון ז"ל שכוונת רבינו תוי"ט על התירוץ השני של התוס'. והרי לפי דברי הגאון ז"ל דברי התוס' הם להיפך לגמרי מדברי רבינו תוי"ט והאיך יתכוון בדבריו לדבריהם. והאיך נחשוד בכה"ג למאורן של ישראל דבכל דוכתא דייק וגמר שמעתתא. והכא להוי כעורבא דמייתי נורא לקיניה. אולם לפענ"ד לא לתירוץ השני התכוון רבינו תוי"ט. רק לתירוץ ראשון שם. וכן שפתיו ברור מללו. באמרו ולפי תי' א' וכו'. דא' בכל דוכתי היינו ראשון. ור"ל שהתוס' שם בהתירוץ ראשון כתבו. דהא דנקט חזקה בהדי מיעוט. היינו רק לאשמעינן דאין החזקה עם הרוב וכו'. דקשה לדבריהם. דכיון דמשמע מדבריהם דסמכינן אמיעוט לחודא גם להקל. א"כ למה נקט הש"ס סמוך מיעוט לחזקה. הרי גם בליכא חזקה כלל. לא עם המיעוט ולא עם הרוב. מקלינן בכח המיעוט לחוד. ותו אי כדבריהם מ"ש דבכמה דוכתי נקט לר"מ סמוך [כחולין דף פ"ו ב' וקדושין דף פ' ע"א ועוד דוכתי טובי]. ובשאר דוכתי הסתפק ר"מ לומר רק מיעוט לחודא [כיבמות דף ס"א ב'. וע"ז ל"ד ב'. ובכורות ד"כ ע"א]. בכולהו הו"ל למנקט סמוך מיעוטא לחזקה לאשמעינן דאינה עם הרוב. אלא ע"כ דלר"מ מדאורייתא בכל דוכתי דמקלינן בכל ספק שוה. מקלינן גם בשיש בצד א' מיעוט ובצד האחר רוב. דמיעוט ורוב כספק שוה דמי. מיהו מדרבנן מצרכינן נגד רובא. שיהיה חזקה בהדי המיעוט. היכא דבעינן לסמוך אמיעוט להקל. ומה"ט בכל דוכתא דמיקל ר"מ בכח המיעוט. ככל הנך סוגיות שזכרנו נקט לשון סמוך. וזהו כוונת תירוץ קמא של תוס'. במ"ש דלהכי נקט חזקה בהדי מיעוט. לאשמעינן שאין החזקה עם הרוב. אין הכוונה דחזקה דנקט עם המיעוט באמת בכדי נקטיה. ורק לאשמעינן שאינה עם הרוב. דהרי אפשר נמי שאין החזקה לא עם הרוב ולא עם המיעוט מקלינן. וסמכתן אמיעוטא נגד רובא. אלא ה"ק. דאע"ג דמדאורייתא סגי להקל גם במיעוט לחוד. אפ"ה מצריך ר"מ בגזירותיו מדרבנן חזקה בהדי מיעוטא כדי לאשמעינן שלא נקל נמי בשיהיה החזקה בהדי הרוב. והיינו דמחוי לן במחוג רבינו תוי"ט ודקדק אחר הר"ש מהך תירוץ קמא שכ' לעיל שהוא העיקר מדלא הזכירו תוס' [נדה דף י"ח ע"ב] רק תירוץ קמא זה. וקשה מיניה להר"ש דנקט דנימא סמוך. ולא סמוך. הרי אפילו במיעוט לחודא. כיון דמדאורייתא טהור. אין שורפין התרומה אפילו ברוב טמאים. עוד הקשה הגאון ז"ל אתוס' [יבמות קי"ט א'] שכתבו וז"ל. ואי לא חייש ר"מ למיעוט מה"ת. אפילו יש חזקה בהדיה. שפיר שייך לומר שיהיה דמאי רק מדרבנן אע"ג דאיכא מיעוט וחזקת טבל. וקשה והאיך אפשר לומר כן. והרי ר"מ ס"ל סמוך בכמה דוכתי. עכ"ל הטהור. ולפענ"ד דכוונת רבותינו בעלי התוס'. דלר"מ מדאורייתא. מיעוט עם חזקה הו"ל כפלגא ופלגא. ורק לרבנן מחשב כרובא. היכא דהוה לחומרא. לפ"ז שפיר משכחת לה דמאי מד"ס. אף דמתנגד מיעוט דאין מעשרין וחזקת טבל. עכ"פ מדהו"ל מדאורייתא כמחצה על מחצה. שפיר הו"ל בדמאי ספיקא. וספק דאורייתא אינו אסור רק מד"ס [כהרמב"ם פט"ו ממשכב ומושב]. וא"כ אין כאן מקום לקושיית הגאון הנ"ל מדלא אשכחן דקאמר ר"מ סמוך לקולא. רק היכא דמקלינן מדאורייתא בספק שוה. כגון בספק טומאה ברה"ר או בספק טומאה ברה"י ואין בו דעת לשאול. וכדומה. ורק מדרבנן אסור כל ספק שוה. ומדאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לקולא. גם מדרבנן שרי. אלא אי קשיא הא קשה להו לרבותינו בעלי התוס'. הא דמקשינן בפ"ק דחולין. היכי אכל פסח. והרי בפסח איכא רק מיעוט בלי חזקה. דהרי פסח בן שנתו. ואין כאן רק מיעוט טרפות נגד רוב כשרות. ואפ"ה חשבינן לה לר"מ כמחצה על מחצה ואסור [לולא טעם דלא אפשר] וא"כ אם מיעוט נגד רוב הו"ל כפלגא ופלגא מדאורייתא. מיעוט עם חזקה עדיף מרוב. והדרא קושיא לדוכתה דמאי היכי משכחת לה וצ"ע. אמנם לפי שיש פירושים שונים בהא דחייש ר"מ למיעוט. לכן ראיתי מדאתי לידן. לאסף פה כעמיר גורנה כל הדעות בפי' זה. א) דיעה א'. הזכירו רבותינו בעלי התוס' [חולין פ"ו ב'] דר"מ ס"ל דמדאוריי' כל מיעוט לחוד הו"ל כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ורק מדרבנן מחמרינן. דהיכא דנהוי לקולא כגון בתינוק שבעיסה לא חשבינן למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. עד דאיכא חזקה בהדי מיעוט. והיינו כמו שפירשנו למעלה משום גזירה שמא נחשוב למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. גם כשיהי' חזקה בהדי רוב. והרי אז לא חיישינן כלל להמיעוט דאפילו לחומרא. מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא. מיהו קשה לפ"ז מאי אמרינן [יבמות דף קי"ט ב'] דסמוך מיעוטא לחזקה ולא תנשא ולא תתיבם. דמאי אצטריך לומר סמוך. הרי התם לחומרא. ובמיעוט לחוד סגי דנידונו כפלגא ופלגא שלא תנשא ולא תתיבם. וי"ל דהתם ודאי רק משום סיפא נקט הכי. וכדמסיק סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק. ומשום הכי הו"ל מיעוט זכרים כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר"מ לא חייש לה. והא דאמרינן [שבת ט"ו ב'] בדמאי הקילו. הרי דהו"ל מדרבנן אף דבדמאי איכא מיעוט שאין מעשרין וחזקת טבל. והול"ל דאסור מדאורייתא. י"ל דמיעוט שאין מעשרין להחזיק על ידו מאדם החוטא על חבירו. אינו מיעוט גמור. ולפיכך מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ושרי. ורק מדרבנן מחמרינן. וכפי פי' זה של חששת ר"מ למיעוט. כתבו ג"כ רבותינו בעלי התוס' [נדה י"ח ב' ד"ה מיעוטא וביבמות קי"ט ב' ד"ה סיפא]. ומה שהקשו על זה ביבמות [שם] דא"כ מה מקשה הש"ס [בע"ז ל"ד ב'] אמאי אסר ר"מ גבינות בית אונייקא משום רובא. הרי גם במיעוט לחוד סגי. ומאי קושיא. הרי אי רוב עגלים אינן נשחטין לע"ג. ואיכא נמי בהדי הך רובא להיתירא. חזקת היתר של החלב. והרי נגד רוב וחזקה. הו"ל המיעוט של איסורא רק כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר"מ לא חייש לה. והניחו כאן בצ"ע. ול"מ נ"ל דשאני התם דאין הרוב והחזקה בענין אחד. דהרוב הוא בקיבת העגלים. והחזקה בהחלב. משא"כ ברובא לשון וחזקה לשין. שניהן מענין א' הן דהיינו בגוף החמות. ושניהן לשוק מסייעי אהדדי [ועיין בתוס' ע"ג הנ"ל שתירצו באופן אחר]: ב) דיעה ב'. לפי תירוץ ראשון של רבותינו בעלי התוס' [יבמות קי"ט א' ד"ה מחוורתא] לר"מ נמי אמרינן דמדאורייתא לא חיישינן כלל למיעוטא. אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. אלא דלעולם מדאורייתא אזלינן בתר רובא. והא דאמרינן בכל דוכתא ר"מ חייש למיעוטא היינו רק דמדרבנן חייש ר"מ למיעוטא לחומרא בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט. כגון בהלך בעלה וצרתה למדה"י [יבמות קיט"ב] וכדומה. ובין היכא דליכא רק מיעוטא לחוד נגד הרוב. כגון פסח שאינו רק בבן שנה שאין לי חזקה לא להיתר ולא לאיסור. אילו היה אפשר. חשבינן לה מדרבנן כמחצה על מחצה נגד הרוב להחמיר. אמנם קשה לי הרי בתינוק ועיסה [קדושין ד"פ ע"א] ס"ל לר"מ סמוך מיעוט לחזקה גם לקולא. ואי מדאורייתא לר"מ גם במיעוט וחזקה אזלינן בתר רובא. היכי מקלינן התם. הרי גם באין בו דעת לשאול. בשיש רובא לחומרא טמא, וצ"ע. ג) דיעה ג' הוא תירוץ שני של תוס' [יבמות קי"ט שם]. וכן כתב נמי הרא"ש [רפ"ט דיבמות] דר"מ למיעוט לחוד לא חייש כלל מדאורייתא. אפילו לחומרא. ורק מדרבנן חייש למיעוטא לחוד. כדהוה לחומרא. גזרו שנחשבו כנגד רוב כפלגא ופלגא. והיינו דמקשינן בפ"ק דחולין [דף י"א ע"ב] ור"מ היכי אכיל פסחא. אף דליכא גביה רק מיעוט לחודא. אסור עכ"פ מדרבנן היכא דאפשר שלא תעקר המצוה מכל וכל. אבל אם יש מיעוט בהדי חזקה. ס"ל לר"מ דמדאורייתא חשבינן לה כמחצה על מחצה אפילו לקולא. כגון ספק טומאה ברה"ר. או בספק טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לשאול. דבשניהן בשהספק שוה לכאן ולכאן טהור. וה"ה בשיש רוב לטמא. ומיעוט וחזקה לטהר. מחשב כפלגא ופלגא וטהור. וכ"ש דנחשבינהו כפלגא ופלגא לחומרא כמשנה ראשונה דריש פט"ז דיבמות בהלך בעלה וצרתה למדינת הים. ושמעה שמת בעלה. אסורה ליבם ולשוק לכ"ע. אע"ג דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות. וא"כ ודאי ילדה צרתה במדינת הים. עכ"פ הרי יש חזקה ליבם. דכשהלך משם הבעל. לא היה לי בנים. ואיכא נמי מיעוט שאינן יולדות. והו"ל כמחצה על מחצה ולחומרא. ולרבנן אפילו יש מיעוט בהדי חזקה. לא חשבינן לי' כמחצה על מחצה רק לחומרא. ומדרבנן. וכגון בקנה בהמה חולבת מכנעני [בכורות ד"כ] דיש מיעוט שחולבת אע"ג שלא ילדה עדיין. ויש לכל בהמה נמי חזקת מבכרת. ולפיכך כשתלד אצל ישראל. הרי בנה ספק בכור. וה"ט משום דס"ל לרבנן דגם מיעוט בהדי חזקה לא מחשב רק פלגא ופלגא לחומרא אבל לא לקולא. והא דלא חיישינן במים שאין להם סוף [יבמות ק"כ א']. אע"ג דאיכא חזקת אשת איש ומיעוט הניצלין נגד הרוב. אפ"ה אמרינן דגם לרבנן אם נשאת לא תצא. ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה. והו"ל פלגא ופלגא ותאסור. י"ל דמיעוט הניצולין הו"ל מיעוט שאינו מצוי. דאפילו ר"מ לא חייש לה [כע"ג דל"ד ב']. וה"נ אמרינן (גיטין ד"ב ב') לר"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. וכן בחולין (דף ג' ב') מצא תרנגולין שחוטין מותרים גם לרבנן. אע"ג שיש חזקת איסור אבר מן החי. ומיעוט שאין מומחין בשחיטה. לא אמרינן דהו"ל כפלגא ופלגא נגד הרוב. ה"ט מדהו"ל מיעוט שאין מומחין מיעוט שאינו מצוי. וגם בדמאי דיש מיעוט שאין מעשרין. וגם חזקת טבל. אע"ג דהמיעוט הוא מיעוט המצוי. אפ"ה אינו אסור רק מדרבנן ה"ט משום דחזקת ישראל כשרים אלים טפי. ואין מחזיקין ממיעוט החוטאים על השאר. וכמש"ל. מיהו ביש חזקה בהדי רוב. בין לר"מ בין לרבנן. לא חיישינן למיעוטא כלל אפילו מדרבנן. מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא. כסיפא דרפט"ו דיבמות בחמות. נמצינו למדין לפי פי' זה שהוא הדרך היותר סולל לפנינו. יש בענין זה ד' חלוקים. א) ר"מ ס"ל דמיעוט לחוד נגד רובא. הו"ל כפלגא ופלגא רק לחומרא. וזה רק מדרבנן. אבל ביש מיעוט בהדי חזקה. הו"ל כפלגא ופלגא אף לקולא. כגון בספק טומאה ברה"ר וכדומה. ולא החמירו רבנן בה. ב) רבנן ס"ל דרק במיעוט עם חזקה. הו"ל רק מדרבנן כפלגא ופלגא. ורק לחומרא ולא לקולא. ג) לכ"ע מיעוט שאינו מצוי. אפי' איכא חזקה בהדיה אפילו לר"מ לא חיישינן למיעוטא. ומקלינן. וכ"כ בדאיכא חזקה בהדי רוב. אע"ג דאיכא מיעוט כנגדן. גם לר"מ לא חיישינן להך מיעוט. ומקלינן (תוס' נדה די"ח ב' ד"ה מיעוטא). ד) לכ"ע בשיש מחצה על מחצה. ויש חזקה בצד אחד. אמרינן סמוך מחצה להך חזקה והו"ל רובא נגד אידך מחצה. ואפילו לקולא (תוס' נדה דיח"ב ד"ה סמוך):

וא"ת נהי דלא דמי הך דהכא לטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאמרינן דאע"ג דנתעסק בין טבילה למציאה באותו מין. אפ"ה לא עלתה לו טבילה (כחולין ד"י ע"א). ומ"ש הכא דתלינן דהוה כחזקה דהשתא. די"ל דהתם לא הוה חזקה דמעיקרא כלל. דהרי לא בדק את עצמו קודם טבילה. אבל הכא הרי איכא חזקת טהרה להנוגע מעיקרא. אבל קשה מ"ש הכא ממקוה שנמדד ונמצא חסר. דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע כולן טמאות (כנדה ד"ב ב'). וא"כ ה"נ נהוי הך מת שראוהו חי מבערב. כמקוה שנמדד מקודם ונמצא שלימה. ומה שמצאו השתא מת נהוי כמקוה דהתם שמצאה אח"כ חסרה. ונימא ה"נ דכל טהרות שנגעו בו ביני ביני טמאות. ואע"ג דהכא הי' להנוגעים בו ביני ביני חזקת טהרה. הרי גם התם הי' להטהרות שנעשו ע"י מקוה זו חזקת טהרה. ואפ"ה כולן טמאות מספק. דספק טבילה מוציא מידי חזקת טהרה שלהן. וה"נ נימא דספק מגע מת מוציא להנוגע בו מחזקת טהרה שלו. וי"ל התם אין אנו דנין על הטהרות שנעשו ע"י המקוה. ולא על האדם שטבל בתוך מקוה זו. וכיון דאין ספק טבילתו מוציא מידי ודאי טומאתו. הרי הוא בחזקת טמא. וכל טהרות שיגע בהן טמאין הן. משא"כ הכא אנו דנין על האדם שנגע בזה. והרי הוא היה לו חזקת טהרה מעיקרא. אמנם קשה לי מ"ש הכא מהך דאמרינן בי"ד (סי' פ"א ס"ב) בבהמה שנמצא בה טרפות שאפשר שאירע לה סמוך לשחיטה כגון ניקב קרום של מוח. דחלבה מותרת. א"כ ה"נ נימא דאפילו לא ראוהו חי מבערב. יהיו כל הנוגעין בו טהורים. דהרי אפילו לא ראוהו חי. ודאי חי היה פעם אחת. ומי גרע חזקת חי זה מחזקת כשרות של בהמה. דלא אתא רק מכח רובא כשרות הן. והרי יש לחוש שאעפ"כ נולדה עם קרום מוח נקוב. ואפ"ה מכשירין החלב למפרע. מכ"ש הכא. דחזקת חי של זה ברור כשמש. והו"ל נמי להנוגע בו חזקת טהרה ודאית. ואיך נגד חזקות אלימתא. נחוש לחזקה דהשתא שמצאוהו מת. ונטמא בספק טומאה ברה"ר להנוגע בו מקודם. ונ"ל דטומאה מאיסור לא ילפינן. דשאני טומאה דאזלינן בהו כשעת מציאתן. ומחזקינן בה טומאה למפרע מזמן לזמן זמן שהיו במקום מציאתן (כפ"ג סי' י"ד). הלכך אפילו ראהו הנוגע עצמו חי לפני יום או יומים. מחזקינן טומאה למפרע לזה הגוף שנמצא השתא מת בזה המקום. ואמרינן שכבר היה מת באותו מקום בשעת נגיעה. אם לא שראהו אדם לזה הגוף בזה המקום חי מבערב. דאז חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה. עדיף מחזקה דהשתא. אבל בלא ראהו חי מבערב טמא למפרע מחזקה דהשתא שהוא ודאי מת. א"כ בבהמה אע"ג דגם אם נימא שניקב הקרום סמוך לשחיטה. הרי השתא ודאי טרפה היא. עכ"פ לא מחזקינן איסורא מזמן לזמן למפרע. אפילו באותו מקום שנמצאת טרפה. אלא אמרינן מדרוב בהמות נולדות כשרות. רובא וחזקה רובא עדיף (כחולין ד"ט א'). והרי רוב כשרות דמעיקרא עדיף מחזקת טרפה דהשתא. ולא ילפינן איסור מטומאה. משום דכל הלכות טומאה הלכה למשה מסיני הן (כסוכה י"ח א'. ועיין לעיל פ"ד סי' מ"א). ובפרט דהכא בספק טומאה ברה"ר מיירי. שוודאי הלכה למשה מסיני היא (כע"ז ל"ז ב'). ואין למדין מהלכה לא קולא ולא חומרא. אפילו ק"ו. ק"ו מה מצינו (כנזיר נז"א). והא דאמרינן (ביצה ד"ז א') הטעם דלא גמרינן איסור מטומאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. דמשמע רק לקולא ולא גמרינן איסורא מטומאה. היינו רק מדרבנן:

מי שישב וכו'. ברוקו על רוקו הרישי' נקדם בשורק ה"ר יהוסף ז"ל וגם כתב ס"א ועל בגדיו הולכין אחר הרוק ע"כ:

ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. אם רובן זבין וזבות שורפים ואם רובן כנענים תולין שאין שורפים על טומאת כנעני אבל אין לומר אם רובן עמי הארץ דלא גזרו טומאת מדרס על עמי הארץ כדמוכח לקמן פ"ז ממתני' דהגנבים והא דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה וצ"ע דמשמע דאתיא כר"מ ולר"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא כדאמרינן בפ' כסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין. הר"ש והרא"ש ז"ל:

נגע באחד בלילה. פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) מייתי לה לאקשויי מינה דר"מ אדר"מ כדכתבינן התם פ"ג סימן ד' וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מטהר בר"ה מיירי כדתניא בתוספתא ר"מ מטהר שספק טומאר בר"ה טהור וכן פירשו ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל: