משנה טהרות פרק ה׳ משנה א׳

כבר ביארנו בראש כלים שהשרץ מטמא במגע ולא במשא וידוע הוא שהצפרדע טהור כמו שביארנו בפתיחה וכזית מן המת מטמא באהל והנבלה לא תטמא באהל ועצם מן המת מטמא ועצמות הנבילה לא יטמאו כפי מה שביארנו בפתיחה ויהיה השביל טמא כגון שיהיה בבית הקברות וביארנו בשני מאהלות שבית הפרס עצמו וארץ העמים מטמא במגע ואמרו הסיט את אחד מהן שב אל גוש ארץ טהורה וגוש בית הפרס כי גוש בית הפרס וארץ העמים ג"כ מטמאים במשא אמנם הנבלה והמת כל אחד מהן מטמא בהסט כמו שביארנו בראש כלים ועוד נוסיף בזה ביאור בזבים והשרץ לא יטמא בהסט ואין הלכה כרבי עקיבא:

וגוש מבית הפרס. עיין בספי"ג דאהלות:

הלך באחד מהן. אדסליק פתח (עיין מ"ש בריש שבת)והאהיל דנקט בתר הלך. משום דתרוייהו משום ספק האהיל. הר"ש:

ר"ע מטמא. כתב הר"ב דספק כו' ה"מ כשעשה טהרות כו'. ואפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות. אם היה עושה טהרות אח"כ. היו טמאות [לר"ע]. הר"ש:

השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע:

והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]:

וכן כזית מן המת דמטמא באהל:

וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא:

ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא:

ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי:

וגוש מארץ טהורה שבא"י:

וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא:

שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי:

הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל:

האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא:

הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך:

ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא:

אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]:

והא דלא תני נמי כזית מנבלה וכזית משרץ. ונשא א' מהן ולא נגעו. י"ל דמדכבר תנא אעצם מת ונבלה והסיט א' מהן. תו לא צריך למתני הך דדמי:

והא דנקט עצם מנבלה ולא שאר עצם טהור. וכ"כ קשה ברישא דנקט כזית מנבלה ולא כזית בשר טהור. י"ל דבכזית נבלה בעי לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן. דאע"ג דבכזית נבלה יש בה עכ"פ חזקת טומאת מגע ומשא. אפ"ה ביש בה ספק אהל מטהרי רבנן. ואיידי דנקט ברישא כזית נבלה. נקט בסיפא נמי עצם נבלה:

ואע"ג דכבר תנא כל גווני ספק מגע משא ואהל. הדר נקט נמי בית הפרס וחוץ לארץ. לאשמעינן דאע"ג דטומאתן רק מדרבנן. אפ"ה מחמיר ר"ע. ולא תימא ספק ספיקא הוא. ליתא. דכיון דספק הראשון זה נחשב כוודאי [כפ"ד מ"ה] תו לא מחשב ע"י הספק השני כספק ספיקא. ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה] בוודאי מגען גם לרבנן טמא בר"ה. התם ודאי נגע בטומאה דרבנן. והא דאמרינן התם בספק מגען לכ"ע טהור בר"ה. י"ל דלר"ע הכא שאני דוודאי נגע בא' מהן. מיהו ב' רוקין יבשים ונגע בא' בר"ה טהור [התם מ"ו]. היינו ודאי דלא כר"ע הכא [במ"ב]:

והא דנקט תו ספק מאהיל בשביל. והרי כבר תנא ספק מאהיל בכזית ממת. י"ל דנקט שביל משום ר' יוסי דמטהר בספיקתו [וכמ"ב]. להכי קמ"ל דאפ"ה לר"ע טמא:

כך כתב הר"ש והרא"ש והר"ב. ורב"א פי' דס"ל לר"ע דדוקא בספק שאירע לרבים. מטהרינן מהלכה למשה מסיני. ולא כשאירע ספק טומאה ליחיד בר"ה. ותמהני מאד על רבותינו דא"כ צא ופרנס סוגיא דפסחים [דף י"ט ע"א וע"ב] דאמרינן במחט טמא מת שנמצא בבשר קודש במקדש. ומסופק אם נגעה המחט באדם ובסכין. טהורין. מדהו"ל בעזרה ספק טומאה בר"ה. ואמר ר"ע עלה זכינו שאין טומאת ידים במקדש [עיין רש"י שם]. וקשה לפי דברי הר"ש הנ"ל למה קאמר דוקא טומאת ידים. הרי מהאי ברייתא מוכח דגם טומאה ממש לא גזרו כה"ג במקדש. דהרי אלו אירע כך חוץ למקדש הוה מטמאינן להר"ש לגברא ולסכין. מדאית להו טהרה במקוה. וגם לרב"א קשה דאפי' נימא דהא דמטמא רב"א אליביה דר"ע באירע טומאה ליחיד בר"ה. היינו רק מד"ס. אפ"ה קשה דל"ל לר"ע לומר אין טומאת ידים במקדש. הול"ל זכינו שאין טומאה שמד"ס במקדש. אמנם אני עני וכואב לא ידענא למה לא תירצו רבותינו כפשוטו. דדוקא בספק נגע או לא נגע מטהרי ר"ע ור' יוסי בר"ה. משום דבכה"ג הו"ל ממש דומיא דסוטה דטהורה כשנסתרה בר"ה. שהספק הוא אם נעשה בה מעשה המטמאה. דהיינו הבעילה. ומה"ט בסוגיא דמחט שזכרנו כ"ע מודו דגם חוץ לעזרה היינו מטהרין לגברא בר"ה. ורק בטומאת ידים היינו מחמירין בה שם. וכמ"ש רש"י שם. ואפ"ה בר"ה טהור. אבל כשוודאי נעשה המעשה. כי הכא שוודאי נגע. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. מטמאי אף בר"ה. מדאינו דומיא דסוטה. תדע דהרי מוכח כן במשנתנו א' וב'. דלא נקט רק ב' מיני ספק. דהיינו כשמסופק בהגוף שנגע אם הוא טמא או טהור. או כשהספק הוא באיזה גוף נגע. ומדלא נקט נמי מין ספק הג'. דהיינו שמסופק אם נגע כלל בשום גוף. על כרחך משום דבספק כהך כ"ע מודו דבר"ה טהור. ויש גם טעם יפה לחלק ביניהן משום דכל דבר שמחוסר מעשה. מוקמינן לה אחזקה שלא נעשה. עד שיברר לך שנעשה. וכדאמרינן [בי"ד קי"א] במסופק אם נפל איסור לקדרה. מוקמינן אחזקה דלא נעשה. וכ"כ אשכחן [בח"מ רס"א ס"י] בתנאי שבין מוכר ללוקח. או בין נותן להמקבל מתנה. דאם התנה על מנת שתעשה דבר פלוני. המקבל צריך ראיה שעשה. ואם התנה על מנת שלא תעשה. הנותן צריך להביא ראי' שעשה הלה כדי לבטל המכר והמתנה:

והצפרדע טהור. ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרווייהו משום ספק האהיל. הר"ש ז"ל. ודלא כפי' הרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך בסי' ב' בס"ד:

וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן ברישא וגוש מארץ העמים וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס. ע"כ. ובפ' הלוקח בהמה בבכורות דף כ"ב תניא שיעורו של הגוש כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופים וישנן בצד העליון של מגופת החבית הלחמית פי' רש"י ז"ל כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחוז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם ע"כ:

האהיל על אחד מהן. אי קאי האהיל אעצם מן המת צריך לומר דהיינו כגון רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין דאי עצם כשעורה הא תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן פי' רעז"ל בראש דבריו עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבלה טהור:

בפי' רעז"ל ומחר יתברר הדבר שנטמא. אמר המלקט ור יוסי ס"ל כר' עקיבא דהא דר' יוסי מטהר בסמוך בשביל משום דחשיב ליה כספק ספיקא שאף אם הלך בטמא אפשר שלא נגע ולא האהיל על מקום הטומאה. הר"ש והרא"ש ז"ל: