משנה טהרות פרק ד׳ משנה ה׳

כבר ביארנו בפתיחה ששתני הטמאין הן משקין טמאין וידוע ששתני הבהמות טהורים וכבר התבאר בתוספת' שאם נתערבו מי רגלים טהורים עם מי רגלים טמאין אמרו רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטלו מראיהן טהורים ואם לאו טמאין ואמר שם שאם נתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי רגלי בהמה בשוה חצי בחצי הנה זה המעורב ספק אם בטל מראיו ויהיה טהור או לא בטלו מי רגלי האדם ויהיה הכל טמא וזהו מכלל הספיקות אשר שורפים עליהם התרומה וכבר נתבאר באהלות (פי"ח מ"ו) שארץ העמים ובית הפרס מטמאים במגע ובמשא והיה ספק אם יש בה עצם כשעורה או אין בה וכן הרוק הנמצאות בשווקים הנה לפעמים הוא רוק איש טמא והוא משקין טמאים או הוא רוק איש טהור וכן הכלים הנמצאים אפשר שיהיה כלי טמא או כלי טהור ובגדי עם הארץ ג"כ ספק אם הן טמאין או טהורים וכל עוד שנגעה תרומה באחד מאלו הדברים הטמאים אשר נטמאו בספק הנה היא תשרף לפי שנטמאה וזהו ענין אמרו על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן רצה לומר שהתרומה נגעה באחד מאלה באמת וזהו ספק טומאה ולפי שאלה בעצמן טמאין בספק כמו שביארנו ואמר ר' יוסי שספק מגען ג"כ ברה"י שורפין את התרומה וחכ"א ברה"י תולין לפי שהיא שתי ספיקות אחת מהן ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק טמא הוא זה הרוק או זה הכלי או טהור והעיקר אצלינו שעל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה כמו שיתבאר בד' מנדה ולכן ברה"י תולין וברה"ר טהור כפי העיקר ואין הלכה כרבי יוסי:

על ששה ספיקות שורפין כו'. אע"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב"ם פי"ג מהא"ה. ועמ"ש בשם התוס' במ"ז ד"ה ספק. *[וכן עיין בפי' הר"ב שם. ובסוף מ"ט]:

בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע"פ שנקרא ג"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה"י תולין. והא (תנן לקמן פ"ו) ספק רה"י טמא. הר"ש ותוס' דשבת:

ועל ספק עפר וכו'. כך העתיקו הר"ב והר"ש. וכן הוא בגמ' פ"ק דשבת דף ט"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ"ש הר"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר"ש ברפ"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש"י דשבת (שם) בקבר של מת:

על ספק בגדי ע"ה. פי' הר"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ"ש בספ"ב דחגיגה:

על ספק כלים הנמצאים. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים:

על ספק הרוקין. עיין שם בריש הפרק:

על ספק מי רגלי אדם כו'. כתב הר"ב ואע"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ"כ רש"י דשבת. והקשו התוספות *(ד"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד:

על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור:

על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור:

על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]:

ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת:

על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת:

על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה:

שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא:

ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור:

וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא:

וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור:

וא"ת למה לא חשיב תנא נמי. בשוודאי נגע בסתם ידים. דנמי שורפין עליה תרומה [כשבת טו"ב ורמב"ם פ"ח ה"ח מאהט"ו] י"ל התם לא מחשש סט"ו דאורייתא גזרו בידים. רק מדוודאי כל ידים ודאי משמשניות הן ודאי נגעו במקום מטונף. וזה גנאי לתרומה. וא"כ ת"ש. ולימא מסייע ליה לרש"י נגד רבותיו [שבת דיד"א ד"ה עסקניות] וע"ש. והא דלא חשיב הכא נבלת עוף טמא דנמי שורפין תרומה עליה [כפ"א מ"ג]. נ"ל דלא נקט הכא רק אותן שגזרו בהן טומאה מספק. משא"כ עוף טמא רק משום גזירה מטמא [כפ"א כ"ח]:

והר"ב כ' דכל עפר ארץ העממים מספקינן ברקב המת. וסיים דמטמא במגע ובמשא. ותמה עליו הגאון מהו' עקיבא זצוק"ל. הרי רקב אמ"ט במגע [כר"ב פ"ב דאהלות מ"ב ורתוי"ט שם ד"ה מלא]. עכלה"ט. ולפעד"נ מדכתב כן גם הר"ש. חס לנו לומר ששניהן שגו ברואה. אלא י"ל דהרי בל"ז ק' אי מטעם רקב נגעו בה. למה הקילו חכמים בהן טפי מברקב דבהנך אמ"ט רק בגוש כברייתו וגם אין הגוש מטמא באהל. משא"כ ברקב. ותו החמירו בהו טפי מברקב. דסגי בהו בגוש שהוא כפיק של סקאין [כבכורות דכע"ב]. וא"צ מלא חפנים כברקב [כתוספתא פ"ב דאהלות]. נמצא שהגזירות שגזרו בהו סתרו זא"ז. אע"כ דרקב דנקטו הוא ל"ד. רק משום דסד"א דכיון דביהפ"ר וח"ל. תרווייהו חד טעם אית בהו. מחשש עצם כשעורה [כרמב"ם כאן ובפ"ב דאהלות מ"ג]. להכי הו"א דכמו דמהני בדיקה לביהפ"ר [כפי"ח דאהלות מ"ד] ה"נ להני בגוש ח"ל. כשנטמא בו אדם או שאר דבר. שאם בדקו אח"כ הגוש ולא מצאו בו עצם כשעורה יטהר. קמ"ל דבגוש ח"ל החמירו טפי. וחיישינן שמא נרקב ונשתנה מראית העצם למראה עפר ולהכי לא מהני בדיקה [כתוספתא פי"ח דאהלות]. והחמירו בזה בח"ל טפי מביהפ"ר, משום הרחקה. וכמו שהחמירו באוירא אף דעכו"ם אמ"ט באהל [כיבמות סא"א]. ובהא מתורץ גם קו' רתוי"ט שהקשה הרי ברקב צריך כמה תנאים. אולם מדאותו לשון של הר"ש והר"ב. הוא ממש דברי רש"י [שבת דטו"ב ד"ה על ספק]. ורק שם ברש"י כתוב בקבר של מת. א"כ כמדומה שגם בלשון הר"ש ור"ב חלופי אותיות יש רקב תחת קבר. וטמא משום תבוסת קבר [כאהלות פי"ז מ"ג]:

ולפי צמצום השגתי. אין דברי קדשם אלו מוטעמים לחכי יפה. דאיך ע"י שהמי רגלים הללו הנמצאים משונים במראיתן ממי רגלי בהמה. מזה נדע שהנמצאין הן מי רגלי אדם. דהרי ידוע דמראית מי רגלי של כל בע"ח משתנה במראיתו בכל יום לפי מעמד הדם תוך עורקיו ביום ההוא. בחימום או בקירור. וגם לפי המאכלים שאכל הבע"ח ביום ההוא. אבל בלא הנך שנויים וסבותיהן אין שום שנוי שבו יתוות מראה מי רגלי אדם ממי רגלי בהמה. ותו גם לישנא דמשנתנו דקאמר שהן כנגד מי רגלי בהמה משמע טפי דעל מעמדם במקום קאי ולא אמראיתן. ול"מ היה נ"ל, דהאי נגד ר"ל מרחוק. וכמו מנגד תראה את הארץ שפי' רש"י מרחוק. ור"ל דדוקא ברוק שמצוי טפי ממי רגלים. לפיכך גזרו בכל רוק הנמצא. אע"ג שאין הוכחה קצת שהוא רוק של ישראל. אבל במי רגלים דלא שכיחי כולה האי לא גזרו רק ביש קצת הוכחה שהן של ישראל. וכגון שנמצאו קצת רחוק ממי רגלי בהמה. ועי"ז מסתבר שהוא מבהמה ומישכה שרק ישראל נפנה לצדדין. לפיכך נמצאו קצת רחוק משתן הבהמה. דאילו כנעני אינו מקפיד אצניעות ומשתין בצד בהמתו [כסנהדרין קד"ב]. והרי אילו של כנעני היה השתן. הרי אינן מטמאין מעיינותיהן אפילו כשהן זבין וודאין. ורק מדרבנן מטמאי' אפילו ודאי אינן זבין. אפ"ה מטמאים כזבין ממש. רק שאין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לד"א]:

על ששה ספיקות. שבת פ"ק דף ט"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות"ק וה"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י תולין ובר"ה טהורים. כך כתב ה"ר שמשון ז"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר"י ז"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז"ל שם ראש הפרק:

על עפר. אית דגרסי על ספק עפר:

על ספק הרוקים הנמצאים. כך מצאתי מוגה:

בפי' רעז"ל ואפילו את"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר"ש והרא"ש ז"ל. וגם תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר"ש ז"ל בר"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספקות ברה"י טמא עכ"ל ז"ל. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת ז"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע"כ בקיצור:

על ודאי מגען. וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה"י: