משנה טהרות פרק ד׳ משנה א׳

הזורק טומאה. ר"ל מי שישליך דבר טמא ואמר שבין שישליך ככר טהור בין מפתחות טמאים או השליך מפתח טמא בין ככרות ונמצא הככר בלתי נוגע במפתחות הנה הלחם טהור וזה הספק טהור ולא נאמר לך נגע הככר במפתחות בעת עברו עליהן אחר שהטומאה לא נחה על הדבר אבל עברה עליה העברה ורבי יהודה אומר שאם השליך ככר טהור בין מפתחות ועבר עליהן הנה הככר טמא לפי שהמפתחות הטומאות נחות והרי יש לטומאה מקום ואם השליך מפתח טמא בין ככרות טהורות הנה הוא טהור לפי שהטומאה בלתי נחה ולא תעצור לה מקום והמשל במפתחות והוא ההיקש לשאר טומאות אמנם הכוונה שאם השליך דבר טמא ולא יודע בעת עברו בזה המקום אם נגע או לא נגע והידוע ברוב שיושלך מפתח או ככר ואין הלכה כרבי יהודה:

הזורק. פי' הר"ב דס"ל להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי כו' הואיל והטומאה אינה נחה במקום וילפינן לה מקראי כמו שאכתוב במ"ח [ד"ה ספק]. וע' גם בפי' הר"ב במ"ט:

ככר לבין המפתחות. מפתח לבין הככרות. זו ואצ"ל זו קתני:

הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה:

ככר טהור:

לבין המפתחות טמאות:

מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות:

טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור:

רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור:

טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש:

הזורק טומאה וכו'. וזהו ספק דתנן לקמן ספק שרצים כשעת מציאתם פי' שאין אומרים שמא נגע בו ואח"כ ?נפל בצדו אלא הן כשעת מציאתן שאנו רואין אותו כעת שאינו נוגע: