משנה טהרות פרק ג׳ משנה ח׳

זה התינוק הוא טמא והעיסה טהורה והוא ברה"י ומצאנו חתיכה מזאת העיסה בידו ר' מאיר אומר ספק הוא אם חתכה בידו וטימא את העיסה או חתכה זולתו אליו ולכן ספיקו טהור ויהיה העיסה טהור לפי שאין בו דעת להשאל כמו שבארנו וחכמים אומרים אין שם ספק שחזקה שהתינוק מטפח ולכן יהיה העיסה טמא בחזקתה וכפי זה האופן ילך הדין בתרנגולין ומשקין טמאים וכן שאר ב"ח אע"פ שהיו אלה המינים אין בהן דעת להשאל לפי שחזקתם שהם ישתו ואז יאכלו מזאת העיסה ואם היה הקירוב בין העיסה והמשקה הטמא עד שישאר הטפחה בפיהם מאלה המשקים הנה טמאה העיסה בלי ספק ואין הלכה כר"מ והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

והבצק בידו. והוא ברה"י. הרמב"ם:

ר"מ מטהר. פי' הר"ב דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב וכו' ומיעוטא אין מטפחים ושמא אדם טהור לקחה ונתנה לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה לכך תלינן באדם טהור. משא"כ ברפי"א דפרה. תוס' פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וא"ת אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וליכא למימר אע"ג דהוי ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא. דנהי דמסוטה לא נילף נילף מוהבשר. ויש לומר דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה. אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא. דאי הוי בהדי רובא. הוו מיעוטא דמיעוטא. ולמאי דפרישית לר"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר א"ש. דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוט לטהר. אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה. לכך מטהר. תוס' פ"ו דחולין דף פ"ו. ובפ"ד דנדה דף י"ח [ד"ה סמוך]לא כתבו אלא תירוץ הראשון. ועמ"ש פ"ה מ"ז [ד"ה ועלבגדיו]:

וחכמים מטמאים. כתב הר"ב לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורובא וחזקה רובא עדיף. גמ' דנדה שם ובפ"ד דקדושין דף פ'. וא"ת למאי דפרישית בשם נ"י בר"פ בתרא דיבמות. דרבנן ס"ל סמוך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא. א"כ ה"נ לא הוה אלא פלגא ופלגא. והדר לספיקא [ט]. וכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ונ"ל דל"ק כלל ואדרבה תסייע ליה. דאמרי' התם בקידושין ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ותניא כוותיה תינוק עשאו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. וכתבו התוס' דאמאי אין שורפין. ועוד שהעולם מקשים מאי איריא שיש בו דעת לישאל. תיפוק ליה משום דס"ל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא. ורובא וחזקה רובא עדיף. וא"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא. דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ותירצו שאין זה רוב חשוב. ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ע"כ. ולנ"י מעיקרא לאו קושיא היא. דרבנן דקאמרי רובא עדיף לא עדיף ממש. אלא כמו פלגא ופלגא. ואי לאו דעשאוהו כיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ומש"ה נמי כיון שהם עשאו אין שורפין:

אם יש בין משקה כו' כתב הר"ב ואם לאו טמאין שהרי נטמאו במשקין טמאין. לפי שחזקתם שהם ישתו. ואז יאכלו מזאת העיסה. הרמב"ם. וחזקה זו נמי אינה חזקה גמורה לשרוף עליה את התרומה. אלא לתלות עשאום חכמים כיש בו דעת לישאל כדאיתא התם בקידושין. ואיתא תו התם לא שנו אלא במשקים לבנים [אבל במשקים אדומים] אם איתא דנקיר מידע ידיע:

*[ר' אליעזר ב"י אומר כו'. כתב הר"ב דהלכה כמותו. וכ"כ הרמב"ם. ומשום דמשנתו קב ונקי. הכ"מ פי"ו מהא"ה]:

תינוק דבמורגל טמא הוא. מדדרכו לטפח באשפה שמצויין שם שרצים מתים הטמאים. ותו משום דנשים נדות רגילות לחבקו ולנשקו [כתוספתא פ"ג]:

שנמצא בצד העיסה טהורה ומונחת ברה"י:

רבי מאיר מטהר דמיעוט תינוקות אין מטפחין בעיסה. להכי תלינן שאדם גדול טהור נתן לו הבצק:

שדרך התינוק לטפח ולהכי חיישינן שהתינוק בעצמו טיפח ולקח מהעיסה וטימאו. ואע"ג דגם רבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה [כנמ"י ר"פ בתרא דיבמות והרא"ש שם]. היינו רק לחומרא. ולא כי הכא דלקולא. ומשום הכי באמת הכא אין שורפין על ספק זה את התרומה. מדהוא קולא:

כדי שינגבו את פיהם בארץ כדרך התרנגולים לאחר ששתו. דאל"כ תלינן במצוי שדרכן לשתות קודם אכילתן:

כדי שילחכו את לשונו לקנח בלשונם שפת הפה מבחוץ סביב. כי כך דרכן:

ושאר כל הבהמה כדי שיתנגב שיש רווח כל כך בין האוכלין למשקין. עד שיתיבש מעצמו המשקה שעל שפת הפה קודם שיבואו להבצק:

רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב אף כשהבצק סמוך להמשקה:

שאין דרכו להניח את המזון דאוכלין אינן מצויין לו כל כך כמים. ולהכי מיד כשמוצא מאכל. ממהר אליו ואוכל כל שבעו קודם שישתה:

ואע"ג דהא דר"מ חייש למיעוטא. אינו רק מד"ס להחמיר. אבל מדאורייתא ילפינן מאחרי רבים להטות. ואזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. דאמרינן מיעוט כמאן דליתא דמי. דאפי' כמחצה על מחצה לא דיינינן לי'. וא"כ היכי מטהר הכא ר"מ מדאין בהתינוק דעת לשאול. הרי גם באין בו דעת לשאול לא מקלינן רק בשיש מחצה על מחצה. י"ל הכא איכא למימר סמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקת טהרה שבעיסה. והו"ל שפיר נגד הרוב כמחצה על מחצה מדאורייתא. דטהור באין בו דעת לשאול. א"נ הכא רגלים לדבר שטהור נתנו לו. מדירא שיטמא העיסה [תוס' חולין פי"ב]. והרי מה"ט תלינן נמי שטהור נתנו לו. ולא חיישינן שמא אדם טמא נתנו לו דהרי טמאין מצויין יותר מטהורים [כרפי"א דפרה]. וא"כ טימא אותו הטמא את העיסה. אע"כ דהנתינה להתינוק בעצמה. מעידה שע"י טהור נעשית. שירא שיטמא התינוק את העיסה. א"נ י"ל דלהכי אין חוששין הכא בהבצק שאדם טמא נתנו להתינוק. כדחיישינן ברפי"א דפרה דהתם רק בכלים חיישינן כן מדאית להו טהרה במקוה. משא"כ בבצק:

וא"ת בשושנים נמי נימא רוב תינוקות כשיראו פרחים ירצו ללקטן. ומ"ש תינוק הטהור מעיסה הטהורה שנחוש בהעיסה טפי מבהתינוק. והרי בשניהן יש חזקת טהרה. והרי אדרבה טפי הו"ל להקל בעיסה שאין לה טהרה במקוה מבתינוק שיש לו טהרה במקוה. ותו גם בל"ז תינוק דייש בטומאה שמטפח באשפה וגם נדות מגפפות אותו [כתוספתא דמכילתין פ"ג]. והרי משום הנך ב' טעמים שהתינוק יש לו טהרה במקוה. וגם בל"ז הוא דייש בטומאה. הול"ל דהאדם הגדול חושש טפי שלא תתטמא העיסה. מדחייש שיתטמא התינוק. וי"ל דרבנן ס"ל דכיון דמחזקינן רוב בני אדם כטמאין וכמש"ל. לפיכך דוקא בשושנים דוקא אמרינו דחייש הגדול שלא יתטמא התינוק. ולקט הוא השושנים ונתנן להתינוק. אבל בעיסה האיך נתלה שהגדול נתן הבצק להתינוק. והרי הגדול בעצמו טמא ויטמא העיסה. לפיכך טפי חיישינן ברישא שהתנועע הטומאה אל הטהרה מדניחוש בסיפא שהתנועע הטהרה אל הטומאה. ולפ"ז אם היה בצק על הקבר והתינוק טהור. ונמצא בצק בידו. ג"כ היה התינוק טהור. והא דלא נקט רישא וסיפא בחדא גוונא דהיינו בבצק. ואי"ל דאורחא דמילתא נקט והרי אין דרך בצק להיות מונח על הקבר. ליתא. דהרי מצי למנקט שפיר בבצק שמונח באהל המת. ותינוק עומד אצל הפתח ובצק בידו. וזהו ג"כ דבר המצוי והו"ל לאשמעינן בכה"ג דלא חיישינן שנכנס הקטן ונטמא. אך יש לחלק ולומר דרוב תינוקות מטפחים בעיסה מצוי טפי מרוב תינוקות חוששים ללקוט פרחים לפיכך רק בעיסה תלינן במצוי שהתינוק בעצמו טפח ולקת מהעיסה וטימא. משא"כ בשושנים תלינן במצוי טפי. שהגדול לקטן ונתנן לו. ולפ"ז לא הוה מצי למנקט ברישא בגוונא דסיפא. דהיינו בהיה מונח בצק באהל המת. ותינוק טהור עומד אצל הפתח ובצק בידו. דהרי בכה"ג באמת היה התינוק טמא. דבבצק מדמצוי שיטפח. לא תלינן שגדול נתן לו. ואת"ל עכ"פ הו"ל למנקט בסיפא דומיא דרישא. בתינוק טהור. דהיינו שבצק מונח באהל המת. ותינוק טהור אצל הפתח שהתינוק טמא וכמש"ל. י"ל דרבותא קמ"ל. דלא מיבעיא בתינוק טהור מטמאי לי' רבנן בספיקתו. מדיש לו טהרה במקוה. וגם מדאין האדם מוזהר מלשמרו בטהרה. להכי לא תלינן דמדחשש הגדול שיתטמא. לקח הוא מהעיסה ונתן לו. אלא אפילו בשהעיסה טהורה. שאין לה טהרה במקוה. וגם האדם מוזהר לשמרה בטהרה. מדכתיב את משמרת תרומותי [כבכורות לד"א] אפ"ה מטמאי לה רבנן. ולא תלינן דמדמוזהר הגדול בשמירת הבצק. בוודאי לקח הוא מהעיסה ונתן להתינוק. ודו"ק. [ואע"ג דהכא לא אפשר דאיירי בעיסת תרומה. דא"כ ל"ל רוב תינוקות מטפחין באשפה. בל"ז ידיו שניות דוכי עדיף מגדול. עכ"פ אפ"ה עדיף עיסה מקטן. דאין לה טהרה במקוה:

תינוק שנמצא בצד העיסה וכו'. ורש"י ז"ל מפרש שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ע"כ. ור"ת ז"ל מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטפוח שייך באוכלין ומשקין כדתנן בע"ג או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם כדאיתא בתוספתא ור"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה וכדתלינן במתני' דלעיל דדומיא דקמייתא בבא דשושנים קתני סיפא וכן פי' הר"ש ז"ל ג"כ וכתב עוד ובהדיא מוכח כן בתוספתא דתני עלה אע"פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו לו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא ע"כ. גם איתא בירושלמי פ"י יוחסין והתם קתני בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ועיין בירושלמי דדמאי פרק ששי דף כ"ה ע"ב:

בפי' רעז"ל והוי פלגא ופלגא וטהור לענין טומאת תינוק וכו' כצ"ל:

עוד בפירושו ז"ל ורוב תינוקות מטפחים. אמר המלקט ובפרק כל היד קאמר בגמרא ר' יוחנן דאין שורפין עליו את התרומה דלא הוי רוב גמור. וכן ג"כ שם בפ"י יוחסין וחכמים מטמאים לתלות דלא אוכלין ולא שורפין וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' כסוי הדם והבצק בידו ואע"פ שלא נמצא הבצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקים ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך התינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט את ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפ"ה תולין באדם טהור ע"כ. תניא בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א"ר יהודה בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים משחקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה. ע"כ:

ושאר כל הבהמה כדי שתנגב. כך מ"מ:

ולילך לו למים. אלא אוכל כל שבעו קודם שישתה ואינו חוזר לאכול אחר ששתה. הרא"ש ז"ל: