משנה טהרות פרק י׳ משנה ב׳

כבר ידעת שהמשקין טמאין יטמאו כלים ואוכלים ולא יטמאו אדם אם נגע בהן אלא אם נגע בידיו נטמאו ידיו לבד ולכן אם הטביל רגלו במים טמאין והניחו בארץ הנה אלו הזיתים טהורים כאשר לא נשאר ברגלו לחות יטמא בהן והאיש טהור וכן בתינוקות נאמנים לומר אלה הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתי' וכיוצא בהן ואחר אמר שאם יצאו מבית הבד ואפילו באו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה כאשר כבר נטהרו והוא שומר אליהן אא"כ הרחיקו ממנו עד שלא יראם כי אז יצאו מזאת החזקה ושבו בחזקת עם הארץ אשר הם בחזקת טומאה:

הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:

נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל:

הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן:

שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ:

ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן:

אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום:

כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]:

הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין:

שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]:

וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם:

עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן:

והא דנקט תינוקות. ה"ה באבות עצמן. כשצריכין לפנות את עצמן כך דינן. רק אורחא דמילתא נקט. דתינוקות רגילין לפנות את עצמן כל שעה. מדבני מעיהן דהיינו בית העיכול שלהן קטן [ועיין רש"י ביצה דף ח' א' ד"ה וחד אמר]. ועוד דהאבות עצמן מדיודעין שכל היום יהיו טרודין במלאכתן. מפנין את עצמן בבוקר ובערב. כדי שלא יהיו צריכין להתרחק ולהתבטל עי"ז ממלאכה [ועיין ברכות דף ס"ב א']. א"נ רבותא קמ"ל דלא מיבעיא גדולים שיוצאין לפנות ודאי נשמרים שם בעצמן שלא יגעו בטומאה שם. אלא אפילו כשיוצאין לחוץ עם הקטנים אמרינן שגם על הקטנים משגיחין שלא יתטמאו. עוד י"ל דלעולם דאשמירת הגדולים מטומאה מיירי. ואפ"ה נקט שיוצאין עם הקטנים לרבותא. דלא מיבעיא כשיוצאין הגדולים לפנות את עצמן. י"ל משום כבודן התירו להן חכמים. וכמו שהתירו מה"ט לטלטל מוקצה. ולהוציא מרה"י לכרמלית בשבת מה"ט [כא"ח שי"ב ס"א]. אלא אפילו כשרוצין התינוקות לפנות. דאין כל כך צורך שיצאו האבות עמהן. אפ"ה שרי. כל זה כתבתי ע"ד הר"ש והר"ב נושא כליו. לישב דברי רבותינו. אולם במחילת כבוד רבותינו ואחר נשיקת ע"ק. פירושם זה הוא נגד סוגית הש"ס [ברכות ס"ב א']. דאי בשמפנים התינוקות מיירי מתני'. א"כ מה מקשי הש"ס התם לאיסי דקאמר דאסור לגדול לפנות את עצמו אחורי הגדר. ומאי קושיא והרי הכא בקטנים מיירי. ותו אי כדברי רבותינו דכולה חדא בבא היא. וה"ק וכן התינוקות יוצאין וכו'. א"כ היכי מתחיל הש"ס התם הבבא עם מלת יוצאין. וגייד לה לב' מלות וכן התינוקות. וכמעט היה נ"ל לומר דיוצאין דנקט התם לא משנתנו היא זו. רק ברייתא בשום מקום. וכן מוכח מקושיא אחרת דמקשי התם הש"ס לאיסי. דקאמר דכשרוצה לפנות בבקעה מתרחק עד שלא יהא חבירו רואהו. ומקשינן עליה מדקתני עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין. כדי שיהא רואהו. ופירש"י וכשנצרך מפנה את עצמו שם במקום שרואהו. אלמא מותר לפנות את עצמו במקום שחבירו רואהו. ומשני הש"ס התם. שאני אוכלי טהרות דאקילו רבנן גבייהו. עכ"ל הש"ס. והשתא אף אם גם נדחוק לומר דמאי דמשני הש"ס שאני אוכלי טהרות. ר"ל מאכלי טהרות שבבית הבד. דאקילו רבנן גבייהו. אפ"ה על כרחך הך בבא דמייתי הש"ס. ודאי לאו בבא דסיפא דמשנתנו הוא. דהרי משנתנו במפנין את עצמן אחורי הגדר מיירי. וכמפורש במשנה. ומה דקאמר בסיפא דמשנתנו עד כדי שיהא רואן. הרי כשמפנה את עצמו אחורי הגדר אין בעה"ב רואו. אלא ע"כ דר"ל כדי שיוכל בעה"ב לראותו כשירצה [וכלעיל פ"ז מ"ה]. וא"כ מה מקשי מינה לאיסי דמיירי במפנה את עצמו בבקעה במקום שבאמת רואו. אלא ע"כ דבבא זו דמקשה מינה לאו בבא דמשנתנו הוא. אלא ברייתא דמיירי במניח ע"ה אצל טהרותיו בבקעה. ורוצה החבר לפנות את עצמו. קאמר דמרחיק מהע"ה עד כדי שיראהו כשיגע בטהרות. ולהכי מקשי שפיר מינה לאיסי. ומתרץ נמי שפיר שאני אוכלי טהרות וכו'. וא"כ י"ל דגם בבא קמייתא דמקשה מינה הש"ס גם כן לאו משנתנו. אלא ברייתא. וא"כ אין מזה קושיא לרבותינו הנ"ל בפירושם למשנתנו. אמנם גם בלא זה דחיקא לן מלתא טובא לכוון פירוש רבותינו בלשון המשנה. דהרי מיציאת האבות לא תני מידי במשנה לפי פי' זה. והכי הול"ל ויוצאין עם התינוקות לאחורי גדר לפנות את עצמן:

ואין להקשות גם לפי פי' זה. א"כ מה רבותא יש בנגיעת התינוקות שנאמנין עליו. טפי מנאמנות שלהן שלא נגעו בשאר טומאה. ומה קמ"ל בתינוקות. י"ל דקמ"ל אף שלב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהן. אין חוששין שמחמת געגוען זה לזה נגעו אהדדי. דהיינו הטומאה בהן או הן בהטומאה ולאו אדעתייהו. ואי נמי נימא דמיירי הכא בילדים דעלמא או של בעה"ב ונכנסו לשם. והרי גם ילדי בעה"ב טמאין מטעם הנ"ל. אפ"ה י"ל דיש עדיין רבותא בנאמנות הע"ה על מניעת נגיעתן טפי ממניעת הע"ה מנגוע בשאר טומאות. דהתם מדיודעין שהטריח בעה"ב את עצמו לטהרן. להכי גם הן נזהרין מליגע בטומאה. אבל בתינוקות סד"א דאף דליכא למיחש שנגעו הן בהתינוקות. עכ"פ יש חשש שמא נגעו התינוקות בהן ולא אדעתייהו. קמ"ל. והקשה לי הרב מהו' יודא אבלסאן שליט"א מניישטאדט שערווענט עכ"פ הרי תינוקות אינן רק ראשון מנגיעת הנדות. והנוגע בהן שני. וא"כ איך יוכלו בדדין להתטמא מהתינוקות. הרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה. ורק באוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין. או הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא גופו מד"ס [כרמב"ם פ"י מאהט"ו]. ואת"ל דעכ"פ נטמאו ידי הבדדין כשנגעו בתינוקות. ככל נוגע בוולד הטומאה [כרפ"ג דידים]. עכ"פ הרי אין הידים נעשין רק שני עי"ז. והרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואע"ג דעכ"פ מטמא משקין חולין. אפ"ה הרי לא הו"ל רק ספק ידים לטמא אחרים דטהור [כידים פ"ב מ"ב]. ותירצתי לו דאין כאן ספק ידים. אלא ודאי מדמצוי שיגעו. וכמ"ש הר"ש והרא"ש הכא. וכמ"ש לעיל מגעגוען זה לזה. והרי תלינן במצוי אפילו להקל. כגון שבהמה צולעת. תלינן בשגרינא להתירה. ולא לשף מדוכתא לאסרה [כחולין נ"א א']. וכן כתב הש"ך בכללי ספק ספיקא [אות ל"ג]. דכל ספק המצוי לא מחשב ספק כלל [ועיין בי"ד קכ"ח ס"ב בהג"ה]. ואת"ל עכ"פ גם ודאי ידים אין מטמאין טבל. דהא דאמרינן דרק לחולין מותר לגרום טומאה אבל לא לטבל [כע"ז נ"ו א'] היינו לגרום טומאה. אבל לענין טומאתן טבל שוה לחולין. וכמו שאין שני עושה שלישי בחולין. כמו כן בטבל [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ הרי כבר כתב הר"ש והרא"ש בפרקין [מ"ד] דתנא דפרקין ס"ל דטבל דינו כתרומה. וגם בלא"ה ל"ק דהרי משקין מצויין בידי הבדדין בבית הבד. ומצוי שיגעו בהתינוקות בידים לחין. ויחזרו ויגעו בהידים הלחין בטהרות. ועוד יש לישב קושית הרב המקשה הנ"ל. דבאמת לא חיישינן לנגיעת בדדין בתינוקות. אלא לנגיעת התינוקות בהטהרות שבבית הבד. ואפ"ה נאמנין בדדין לומר לא נגעו. וכן פי' באמת הרמב"ם הכא [ורק בחיבורו [פי"ג ממשכב] נראה טפי דמפרש דנאמנין מנגיעת עצמן בהתינוקות]. ואע"ג דאין ע"ה מקפיד על נגיעת חבירו בטהרות [כחגיגה ד"כ ע"ב] היינו בשחבירו ע"ה הוא גדול חושבו טהור כמו שחושב את עצמו טהור. משא"כ קטן גם ע"ה חושבו טמא. מדוודאי חבקוהו נדות, וכלעיל. אמנם אעפ"כ ק"ל להגאון רב"א זצוק"ל. ל"ל למתלי טומאות הילדים מדהנדות מנשקות אותן הרי זה אצטריך בתוספתא רק בתינוקות של חבר [כתוספתא פ"ג דטהרות]. אבל הכא טפי משמע דתינוקות שביניהן היינו ילדי ע"ה עצמן. שבגדי הילדים הללו. ודאי לא גריעי משאר בגדי ע"ה שהן כמדרס מחשש שישבה עליהן אשה נדה [כחולין ל"ה ב']. א"כ ממילא מתורץ קושיית הרב נ"י. דהרי איכא למיחש שמא נגעו הבדדין בבגדי הקטנים. ונעשו הבדדין ראשון. ויוכלו שפיר לחזור ולטמא בית הבד. אמנם אי קשיא הא ק"ל לכל דברי רבותינו. דמה קמ"ל הך בבא. דהשתא בטומאה ידועה שמונחת לפניהן. בדיעבד נאמנין לומר לא נגענוה. מכ"ש כשיוצאין ונפנין לאחורי הגדר שלא הוחזק שם טומאה כלל. ודאי דמסתבר דלהמני אפילו לכתחלה. ולא עוד דכיון דלעשות צרכיו הוא יוצא. הו"ל כשעת הדחק. דבכל דוכתא כדיעבד דמי [י"ד צ"א רבינו טו"ז סק"ב]. וא"כ למה מצרכינן שיהא בעה"ב יכול לראותן. ודוחק לומר דגם זו הבבא מיירי בשהוחזק טומאה אחורי הגדר. וכגון שעומד שם ע"ה אחר מלובש, שלא טיהרו. ולהכי דוקא בבית הבד עצמו לא מסח הפועל דעתיה מטהרת גופו. ונזהר מליגע בטומאה. משא"כ כשיצא ממקום הטהרה למקום הטינופת. אין דבר שיזכירו שם להזהר בטהרת גופו. להכי צריך הבע"ה שישגיח עליו. דדילמא יסיח דעתו ויגע בבגדי חבירו הטמא שם. או במי רגלים הנמצאין המצויין שם [עי' פ"ד מ"ה] כל זה נראה דוחק לפע"ד. דסתמא משמע אפילו לא הוחזק טומאה וודאית אחורי הגדר. לכאורה הי' נראה טפי פי' רש"י בסוגיא דברכות [דף ס"ב א'] שפי' דיוצאין דקאמר תנא אשומרי טהרות שבבית הבד קאי. שיוצאין ונפנין לאחורי הגדר. ואין חוששין שמא ביני ביני יכנס ע"ה ויטמא הטהרות. ורק גם בזה לא נחה דעתי קטין חריך שקא כמוני. דא"כ מאי ארי' שיצא לפנות דאיכא למימר משום כבודו הקילו גביה. וכמש"ל. הרי כל היוצא מביתו והניחו פתוח ומצאו פתוח. ואפילו במצאו נעול אין חוששין שמא נכנס שם טמא [כלעיל פ"ח מ"ד]. וי"ל דמיירי כשהוחזקו שם ע"ה לפני בית הבד. ומדמתעסקין שם יש להן רשות לכנוס. ולהכי לולא דמשום כבודו. הוה חיישינן שמא נכנסו [כלעיל פ"ז ברוב המשניות שם]:

ואע"ג דלעיל [פ"ז מ"ה] אמרינן דכשרואה הע"ה עומד ולא יושב טמא והרי כל יושב יכול לעמוד ולראות: י"ל דכשיושב לא יוכל לראות הרי מחוסר מעשה. ותו דהכא דטרח עמו הבעה"ב לטהרו. ירא הע"ה מלהתטמא וסגי בשיכול בעה"ב לראותו. דבכל מלתא שאפשר שיתברר בסוף. אמרינן מה"ט אומן לא מרעי אומנתו. ואפילו בדבר שאינו תלוי באומנות שלו ומה"ט מותר ליתן לחייט עכומ"ז בגד צמר לתפרו במשי שיתן לו [כש"ך י"ד ש"ב סק"ד]. ורק באי אפשר לברר שקרותו בסוף. אז לא אמרינן אומן לא מרעי אומנתו. רק בדבר שתלוי אומנתו בו. כטעימת קפילא [י"ד רס"י צ"ח]:

אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ הרי הזיתים טהורים. שהנוגע במשקים טמאים שלא בידיו טהור ואפילו לקדש. הרמב"ם ז"ל שם פ"ט:

בפי' רעז"ל צ"ל ומטמאים את הזתים כשהבדדין עולין ודורכין ע"ג הזתים אא"כ וכו' והכל דבור אחד:

עוד בפירושו ז"ל צריך למחוק סימן הגימ"ל הכתוב קודם דבור המתחיל הבדדין ולכותבו למטן קודם דיבור המתחיל כיון שהכניסן וכו':

עוד בפירושו ז"ל הא דלא נקט המוסקים והבוצרים וכו'. אמר המלקט הכא ובסמוך לפי וכו':

וכן בתיניקות שביניהם. מה שפי' רעז"ל היא פי' הר"ש ז"ל וגירסתו אבל הרמב"ם ז"ל פי' וכן בתינוקות נאמנים לומר שאלו הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר שב לומר שאם יצאו מבית הבד ואפילו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה מאחר שכבר טיהרן והוא שומר אותם אא"כ הרחיקו עד שלא יראם וכו' ולשונו ז"ל שם ביד וכן בתינוקות שלהם. וקרוב לזה הפירוש פירש הרא"ש ז"ל וז"ל וכן בתינוקות דרך הפועלים שנשכרין למקום נכנסין ובאין בניהם הקטנים שמה נאמנים הבדדין לומר לא נגענו בהם אע"ג דדבר מצוי שיגעו בהם יוצאין הבדדין והבוצרים לעשות צרכיהן אחורי הגדר. ובלבד שיהא החבר רואן ולא חיישי' דלמא נגעי בטומאה ולאו אדעתא דחבר ע"כ:

עד כמה ירחיקו. ס"א ירחקו וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה רחקו וגם הגיה וכמה ירחקו ומחק מלת עד ראשונה ושניה: