משנה טהרות פרק י׳ משנה א׳

בדדין. הן אותן אשר ישרתו בבית הבד בגתות ואם היו עמי הארץ וטהרם בעל הגתות וסגר הגת עליהן והן מתחילין להתעסק במלאכתן בתוך הבית הנה כל מה שבבית הבד טהור בלא ספק ואם היה שם בבית הבד בגד טמא במדרס הזב ר' מאיר אומר בית הבד טמא לפי שלפעמים נגעו במדרס ר' יהודה אומר הרי הם בחזקתן ולכן בית הבד טהור לפי שהן יבדלו ממנו ולא יקרבו אליו ואם זה הבגד טהור בית הבד טמא כי כאשר חשבו שהן כלים טהורים נגעו בהן ורבי יוסי חולק לר' שמעון שזה אשר תחשוב שאם יחשבו שאלה הכלים טמאין מדרס בית הבד טהור היא סברא בלתי אמתית כי הן אע"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאין הנה יטלום ויניעום ויעתיקום לפי שעמי הארץ אינן יודעין טומאת היסט ויחשבו שהיסט לא נטמא כאשר לא נגעו בדבר הטמא והן לא ידעו שהוא א' ממיני המשא כמו שיתבאר בזבים (פ"ד) ובהיות הענין כן אין הפרש בין שיחשבו שהן כלים טהורים או שידעו שהן טמאין מדרס בית הבד טמא שמא נגעו והלכה כרבי יוסי:

אמר ר' יוסי. כתב הר"ב כר"מ ס"ל כו' ור"י סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט וכו' וכ"כ הר"ש. ונ"מ אם היה שם טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא בהיסט. כדתנינן להו בריש מסכת כלים. אבל קשה דמשנתינו מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס והם מטמאים אף בהיסט וכמ"ש הר"ב [והייתי יכול לתרץ דאכתי נ"מ דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו כדתנן בפ' דלעיל מ"ח ועל ההיסט א"א שיהיו נאמנים כיון שאינן חוששין לה. אלא דבמתני' דלקמן התנה הר"ב דהא דנאמנין על הנגיעה דוקא כשיש חבר עמהם. ועיין מ"ש שם] ולכן נראה כפי' הרמב"ם שמפרש דר"י אדר"ש חולק שאמר שאם הכלים טמאין להן בית הבד טהור. וקאמר ר"י שאעפ"כ בית הבד טמא לפי שאף ע"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים. הנה יסיטום שאינן יודעים שהיסט יטמא:

הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו:

והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט:

רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]:

רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש:

רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים:

ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה:

א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע:

והא דנקט במשנתנו שהיו שם כלים הטמאין מדרס. והרי לדברינו גם בכלים שנטמאו בשאר טומאות חייש ר"מ. י"ל דלהכי נקט משנתנו כלי מדרס לאשמעינן רבותא אליבא דר"י ור"ש. דאף במדרס די"ל דאין בקיאין בהסיטו. אפ"ה מטהרי. ותו דבעי לאשמעינן דדוקא במדרס מחמיר ר' יוסי. מדחייש להיסיטו. והנ"מ בין ר"מ לר' יוסי בכלים שאין בהם חשש היסט. רק חשש טומאה אחרת. או שהכלי כבד מאד שאי אפשר להסיטו. רק ליגע בו. דלר"מ טמא ולר' יוסי טהור. ואין להקשות הרי לקמן במשנה ב'. וכ"כ לעיל [פ"ט מ"ח] אמרינן דנאמן הע"ה לומר לא נגענו בהשרץ. ולא פליג ר"מ. י"ל התם שצורת השרץ מעיד על טומאתו. ודאי גם ר"מ מודה שהע"ה נזהר מליגע בו. משא"כ הכא שאין הטומאה מבוררת לעיניו. אף שיודע שהכלי טמא הוא. עכ"פ מדדייש בטומאה כל השנה. חיישינן דנגע ולאו אדעתיה. ורק ר"ש ס"ל דאפילו אין צורתו מעיד על טומאתו אפ"ה כיון שיודע שהכלי טמא. טהרתו תמיד נגד עיניו. ונזהר מלהתטמא. אבל אי"ל דבאמת פליג ר"מ אמשנה ב' דפרקין. דהרי מדנקט פלוגתא דר"מ במשנה א' ובמשנה ג'. ומשנה ב' נקט סתמא. ודאי משמע דבה כ"ע מודו:

אמנם יש לדקדק למה במשנה א' וב' נקט רק בדדין. ובמשנתנו נקט בדדין ובוצרין. ולמה לא נקט נמי במשנה א' או שנעל כרמו מפני הבוצרין. וכ"כ הוה מצי למנקט במשנה ב' שהיו משקין טמאין במקום משמוש ידי הבוצרין. ואת"ל משום דכלים טמאין מדרס ומשקין טמאין לא שכיחי בכרם רק בחדר המלאכה. ואלו הוה נקט הנועל בית הגת ויש משקין טמאין בבית הגת. סד"א דמקודם אי אפשר שיתטמאו הענבים. ואין צריך לשמרן מטומאה. עכ"פ יש לדקדק טובא למה לא סידר רבי המשניות כסדר הראוי. דהיינו תחלה הו"ל למתני משנה ג' בהכניס ע"ה במערה להטבילן. ואח"כ משנה ב' בנמצא טומאה לפני בעל מלאכה. ואח"כ רישא דהך מתני' במשקין טמאין שנמצא לפניהן בקרקע הבית. ולבתר כולה הו"ל למנקט משנה א'. בנועל בית הבד ונשארו שם כלים טמאים. ונ"ל דכולהו דרך לא זו אף זו נקט להו. דמתחלה נקט משנה א'. שהי' שם כלים הטמאין מדרס. דאע"ג דמסתבר שלא התטמאו בהן הע"ה מדאין להם עסק בכלים ההם. אפ"ה מדאין הע"ה בקיאין בדיני היסט. חיישינן שטימאום. ולא זו אף זו. דהיינו אף דינא דמשנה ב'. דמשקין טמאין שפוכין על הארץ. דמסתבר שדרכו עליהן וטימאו הכל. אפ"ה באפשר שנתנגבו. תלינן כן. והכל טהור. אף דברישא לא תלינן במסתבר שלא הסיטו. ולא זו משקין טמאין שאין מטמאין מדאורייתא לשום דבר [כפסחים טו"ב]. וגם מד"ס אינן רק ולד. ואין מטמאין אדם אלא אף אב הטומאה דאורייתא שנמצא לפניהן. נאמנין לומר לא נגענו. משא"כ בהנך ב' בבי דלעיל לא שייך בהו נאמנות. ומדיש לחוש שנטמאו ולאו אדעתייהו. ולבתר כולהו נקט דין טבילתן. דלא זו ככל הנך דלעיל שהוחזקו בטהרו. ולהכי לא חיישי' שנטמאו. אבל בטבילתן שהוחזקו בטומאה. אין ספק טבילתן מוציא מידי ודאי טומאתן. ועוד שאין בקיאין בדיני חציצה. לידע שאפילו מיעוט המקפיד עליו חוצץ. להכי לא מהימן. ולר"מ גם בכה"ג מדידעו שבעה"ב טרח ומקפיד בכך. חזקה שליח עושה שליחותו ונזהר לעשות רצונו. דלא דמי למשנה א' דמחמיר ר"מ. דהתם חיישינן שנטמא ולאו אדעתיה:

בפני הבדדין. גרסינן:

וכי מפני מה טמאום. כך צ"ל. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד טמאתי: