משנה סוכה פרק ד׳ משנה ז׳

מיד התינוקות שומטים וכו'. כתב הר"ב ואין בדבר משום גזל. ר"ל גזל דדבריהם. כת"ק דרבי (יהודה) [צ"ל ר' יוסי] במשנה ח' פ"ה דגיטין. ולשון רש"י לא משום גזל ולא משום דרכי שלום. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר. התינוקות משליכין לולביהן מידם ופירש"י בגמרא דלשון שומטים כמו שומטו ומניחו בקרן זוית [ביצה כ"ח:] ומ"ש הר"ב כיון דהוקצה כו' וללשון ראשון פירש"י דשאני אתרוגי התינוקות שלא הוקצו למצוה גמורה:

ואוכלין אתרוגיהן ר"ל משנפטר העם ויוצאין מביהמ"ק בז', חוטפין הגדולים הלולבות מיד הקטנים, ואוכלין האתרוגים, ואין בזה גזל, דאף דהאתרוגים של הקטנים שייכין לאבותיהן, כך נהגו לשמחה. וי"א דשומטין ר"ל זורקין, שמיד אחר שנפטרו, הקטנים זורקין הלולבות ואוכלין האתרוגים. אבל אתרוגים של הגדולים הרי אתקצאי למצוה ליום ז', ואסירי כל יום ז'. ולדידן גם בח' אסור משום ספיקא דיומא [תרס"ה]. [ואילה"ק למה האתרוגים של הקטנים לא אתקצאי, הרי עכ"פ מצוה דרבנן איכא גם באתרוג שלהן, דהרי קטן היודע לנענע חייב בלולב [כספ"ג דסוכה]. וא"כ מ"ש ממותר מנר חנוכה דנמי מדרבנן, ואסור משום מוקצה [כרא"ש פ"ב דשבת אות ט']. ואף דהתם דוקא בנותר מתוך שיעור הדלקתו, ולא נעשה בו עדיין המצוה שאתקצי לה, משא"כ הכא כבר נטלו בו. עכ"פ ה"נ אתקצי לכולא יומא. ונ"ל דהכא בתינוק אף שהגיע לעונת נדרים אינו יכול להקצות הלולב, מדאינו שלו רק של אביו, ואביו מדיודע דעושין כן לשמחה, כהתנה בפירוש דמי [ועי' ברט"ז ססי' תרל"ח, ומ"ש בקופת הרוכלין בדיני מוקצה סי' ח']:

ואוכלין. הגדולים אתרוגיהם של תינוקות ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' בקונטרס וכתבו תוס' ז"ל ויש ללמד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמין זה עם זה וקורע בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהן פטורים שכך נהגו מחמת שמחת חתן ע"כ. ובגמ' איכא פלוגתא אי אתרוג מותר בז' אי אסור ולמאן דאסיר תינוקות נקט במתני' בדוקא שהיו שומטין הגדולים מידיהם של תינוקות שלא הוקצו אתרוגיהם למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצו למצוה גמורה אסורין כל היום ולמאן דשרי האי דקתני תינוקות אורחא דמילתא קתני שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם וכתבו תוס' ז"ל ויש לפרש דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבין עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהם היו אוכלין ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וי"מ מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהם כלומר מניחין אותן כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהם ואין נראה דאמרו בבראשית רבה מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות היו שומטין וכו' אלמא דגדולים שמטו להו מיד התינוקות והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו ע"כ. ומכל מקום קשה לע"ד על פי' רש"י ז"ל דה"ל למיתני מיד שומטין את לולבי התינוקות ואוכלין את אתרוגיהם דבהאי לישנא לא משתמע אלא כפירושו דוקא אע"פ שמלת מיד הוי לשון תכף ומיד. וגם הרא"ש ז"ל הסכים לפי' התוס' ז"ל וז"ל ונ"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים אלא ה"פ מיד שנגמרה מצות הלולב והערבה התינוקות שומטין לולביהן של עצמן מתוך הערבה שהלולב ארוך ושוחקין בהם התינוקות וגם עושים מן ההוצים טבעות וחפצים לשחוק בהן ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמ' למ"ד אתרוג בז' מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ורש"י ז"ל דחק לפרש דהכי פריך דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה לא וקשה לי דא"כ הל"ל דתינוקות אין דגדולים לא ועוד לולביהם גדולים למה להו ע"כ: