משנה סוטה פרק ד׳ משנה א׳

ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כו': עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה אי זה איסור שיהיה המים המאררים אין עושין רושם באשתו. לפיכך אלמנה לכה"ג והדומה לה בשנתבאר עליהם הקנוי והסתירה כמו שבארנו יוצאת בלא כתובה לפי שיש להן כתובה ואף על פי שנשואיהן באיסור כמו שנתבאר בסוף פרק אחד עשר מכתובות:

ארוסה כו' ולא נוטלות כתובה. עיין בפירוש הר"ב מ"ב פ"ד דכתובות ומה שכתבתי במ"ח [צ"ל ז'] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] ועיין מ"ש לקמן במאי מוקמינן לה בגמ':

ושומרת יבם. כתב הר"ב דמקינוי ואסור לא אימעוט ואפילו אית לן דשומרת יבם שזינתה מותרת(לבעלה) [ליבמה] . [כמ"ש הר"ב בפ"ב משנה ה'] נהי דמותרת מיהו לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה. כן כתב רש"י ז"ל ותמהו התוס' דאי לא מיתסרא לא הוה צריך קרא למעוטי כדתנן ספ"ב כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה [ועוד] דמה קנוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותה אלא מדאיצטריך למעוטי ש"מ דמתסרא מיהו ליכא למפשט מינה משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו [דדרשינן מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. וה"נ מוקים לארוסה שבא עליה בבית חמיו] דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה לכ"ע. הלכך שייכא נמי [בדין] אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. ע"כ:

ולא נוטלות כתובה. כתב הר"ב דמקנוי ואיסור לא אמעיט דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' לרבות כו' דואמרת אליהם רבויא. וה"נ אמרינן לעיל בפרקין. רש"י:

אלמנה לכהן גדול כו' לא שותות כו'. משום דחלוקים בטעמא הוצרך לחלקן תוס'. ומ"ש הר"ב דאלמנה גובה כתובתה כדאמרינן בכתובות. ר"ל סוף פרק י"א:

וחלוצה לכהן הדיוט. הר"ב מפרש לכולהו בטעמא דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה וכפירוש רש"י. ודרשא דכתיב כי תשטה כו' הביאה רש"י בשם ספרי ולא צריכין לומר דחלוצה משום אשגרת לישנא כמ"ש ברפ"ט דיבמות דהא עקרה וזקנה [*דלקמן בנ"ג] דלכ"ע לא הוי אלא מד"ס ואמרו לא שותות וטעמא דבשב ואל תעשה יכולין לעקור דבר מן התורה כנזכר בהרבה מקומות. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ח דמכילתין. וכן הרמב"ם מפרש למתני' בטעם שכל שאין האיש מנוקה מעון וכו' שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ק. וכ"כ עוד במשנה ג' וסבירא ליה דלאו דוקא בעון אשה זו שבא עליה בדרך. אלא כל עון קאמר קרא ועון דד"ס נמי בכלל כדאשכחן לר"י הגלילי במ"ה פ"ח לענין הירא ורך הלבב דס"ל דיראת עבירה דד"ס נמי בכלל זו נ"ל. וטעמא רבה איכא שהתורה צותה לשמוע לדברי חכמים ושלא לסור מדבריהם. ונמצא שהעובר על דבריהם אינו מנוקה מעון דהכא ויש בכלל הירא מעבירות שבידו דהתם. כך נ"ל. והוסיף הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"ס ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שהיא מד"ס וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה כו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ע"כ. אלא שהראב"ד השיג עליו מהא דמוקמינן לארוסה ושומרת יבם שקדמה שכיבת בעל לבועל. ושבא עליה בבית חמיו כו' וכמו שכתבתי לעיל ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. תיפוק ליה משום דאינו מנוקה מעון עכ"ד. וכתב הכ"מ דיש לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה הוא:

ונתינה. עיין מ"ש בריש פ"ג דמכות:

ארוסה ושומרת יבם שקנא להן הארוס או היבם ונסתרו:

פרט לארוסה ושומרת יבם מיהו לא נתמעטו רק משתיית מים, אבל כשקנא לה נאסרה כשנסתרה. ומה"ט גם כן הפסידה כתובה, מדגרמה שתאסר עליו:

ממזרת ונתינה גבעונית:

לא שותות דאשתו כתיב, בראויה, שתהיה אשתו:

ולא נוטלות כתובה אף דשאר אלמנות לכה"ג נוטלות כתובה [ככתובות ספי"א]. זו שגם סתירתה גורמת שתאסר, תפסד:

ארוסה ושומרת יבם וכו'. בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ח) ובפ"ק דקדושין דף כ"ז. וביד פרק שני דהלכות סוטה סי' ב' ג' ובטור אבן העזר סי' קע"ח. בפי' רע"ב ז"ל צריך להגיה דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת רבוייא הוא לרבות וכו':

שנאמר אשר תשטה וכו'. ומתני' ר' יונתן בר פלוגתיה דר' יאשיה הוא דממעט בברייתא שומרת יבם מתחת אישך וממעט ארוסה מתחת אישה ודלא כר' יאשיה דממעט ארוסה מתחת אישך אבל שומרת יבם מרבה לשתיה מאיש איש ובגמ' מפ' טעמא דכולהו וכל חד במאי מפיק ליה לקרא דחבריה:

אלמנה לכ"ג וכו'. האי דלא עריב ותנא להו אלו לא שותות ולא נוטלות כתובה וליתני ארוסה ושומרת יבם אלמנה לכ"ג וכו' מעוברת חברו ומינקת חברו ואילונית וזקנה וכו' יש לומר משו"ה פלגינהו משום דחלוקים בטעמא. מיהו תימא אמאי לא תנא מעוברת בהדי בבא דאלמנה לכ"ג דדמי בטעמא וה"ל למיתני בתחלת הפרק אלו לא שותות ובתר ליחשב וליזיל כולהו הני דדמיין להדדי וטפי הוה שייך למיתני אלו בראש כולן ממאי דתני קצת דלא שותות והדר תני אלו תוס' ז"ל. ונלע"ד דאפשר לומר דמשום דבמעוברת חברו וכו' איכא פלוגתא תנייה באפי נפשה וגם באילונית איכא פלוגתא כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ועוד יש לתרץ אבל זה נלע"ד נכון: