משנה סוטה פרק ג׳ משנה ח׳

מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם כו': כתיב בתורה והצרוע אשר בו הנגע יכבס בגדיו וגו' ואמר איש צרוע הוא וגו' לפיכך לא יהיה דין פריעה ופרימה אלא באיש צרוע ואמנם אלו השני דינין שייחד האנשים בהם ולא הנשים בענין הנזירות היא הלכה למשה מסיני אין רמז להם בלשון התורה וכבר בארנו זה בסוף פרק רביעי מנזיר ונאמר בתורה כשמשיא האב את בתו ואמר אבי הנערה אל הזקנים וגו' ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותו באבנים ובא בקבלה אותו ולא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובא בקבלה אותו ולא אותה וכמו כן נאמר בגנב ונמכר בגניבתו:

מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה:

ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה:

האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ"ד דנזיר מ"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא:

[*מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש"י]:

ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ״א:ז׳) כי ימכור איש את בתו. גמרא.

האיש מקדש את בתו. פי' הר"ב קטנה וכן ל' רש"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ"ח פ"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו':

ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת:

ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ"ו דסנהדרין ד' מ"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ"ק מ"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

מה בין איש לאשה בשאר דברים שאינן מענייני כהונה:

האיש פורע ופורם כשהוא מצורע:

האיש מדיר את בנו בנזיר עי' נזיר [פ"ד מ"ו]:

האיש מגלח על נזירות אביו דבנזר אביו והפריש מעות סתומים לקרבנותיו ומת, אם בנו ג"כ נזיר יכול להביא קרבנותיו מהמעות האלו:

האיש מוכר את בתו קטנה:

האיש מקדש את בתו קטנה או נערה:

ואין האשה נסקלת ערומה משום בזיונה:

האיש נתלה כל הנסקלין נתלין:

ואין האשה נתלית דמיעטה קרא:

ואין האשה נמכרת בגניבתה מיהו שייר טובא מה שבין איש לאשה:

מה בין האיש לאשה וכו'. בתוספתא קחשיב עובר על מ"ע שהזמן גרמה מה שאין כן באשה האיש עובר על בל תקיף ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים מה שאין כן באשה האיש נידון כבן סורר ומורה ונעטף ומספר ואין האשה נעטפת ומספרת האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נמכר לעבד עברי ונרצע וקונה לעבד עברי ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה. ולא קתני התם כל הני דמתני' ותימא אמאי לא חשיב נמי סמיכות ותנופות והגשות וקמיצות וכל הני דתנן בפ"ק דקדושין בין כהן לכהנת ולא קתני נמי שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריה הזב מטמא בראיות ולא הזבה מצורע אסור בתשמיש המטה ולא מצורעת כדמפרש בפרק ד' מחוסרי כפרה מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה. תוס' ז"ל:

האיש פורע ופורם וכו'. דכתיב איש צרוע ומ"מ לענין טומאת נגעים אית לן קרא יתירא והצרוע אשר בו הנגע לרבות אשה דהא קרא יתירא הוא ולא איבעיא ליה למיכתב אלא בגדיו יהיו פרומים דהא במצורע קמיירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה:

האיש מגלח על נזירות אביו. מפ' בפ' בתרא דכריתות דף כ"ז דדוקא על מעות סתומין ולא על מעות מפורשין. בפי' רע"ב ז"ל והיה בנו נזיר פי' ר"ל שהיה הוא ואביו שניהן נזירין או שלא היה הבן נזיר בחיי אביו אלא שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו הבן מגלח על מה שהפריש אביו ובזה הלשון של רע"ב ז"ל שבכאן מכוון עם מה שכתב בספ"ד דנזיר:

האיש מוכר את בתו וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א גרסי' בבא דהאיש מקדש קודם בבא דהאיש מוכר:

האיש מקדש את בתו דכתיב ואמר אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה באביה נתלית נתינתה. ומכאן תבין דמה שכתוב בפי' רש"י ז"ל כשהיא קטנה וכמו שהעתיק רע"ב ז"ל דלא דוקא אלא כל זמן שלא בגרה קרי לה קטנה וכדתנן בהדיא האיש מקדש את בתו כשהיא נערה וכו':

ואין האשה נסקלת ערומה. נראה דגרסינן ערומה הרי"ש בשור"ק והמ"ם דגושה כמו לשון רבים דערומים שבשפירושו לשון ערטילאין הוא דגוש המם כדכתיב ויהיו שניהם ערומים וכן בברכות דשחרית מלביש ערומים בדגש המם והנקבה אפילו בלשון יחיד המם דגושה והריש בשורק ומאן דגריס ערומה הריש בחולם כמו הזכר בלשון יחיד שהוא ערום בחולם צריך לגרוס ערומה המם רפויה אבל בשורק והמם רפויה לא גרסי' דהוי לשון חכמה כדאיתא במסרה פ' בראשית דחכימין רפין וערטילאין דגשין דאע"ג דמסרה לא מיירי אלא בלשון רבים דזכרים ממנו נלמוד לנקבות רבות דערומות ברפא המ"ם הוא לשון חכמה ובדגשות המ"ם הוא לשון ערטילאות ואפי' בלשון נקבה יחידה איכא נמי לחלק חילוק זה דזיל בתר טעמא כלום הוצרכנו לחלק אלא מפני המ"ם הנקראות במבטא ומוצא הפה הכא נמי גם ביחידה איכא האי טעמא גופיה דוק והכי נמי אשכחן לה במקרא בספר הושע פן אפשיטנה ערומה [ שם המסורה בקובץ בלא וא"ו .] הר"ש בשורק והמ"ם דגושה:

ואין האשה נתלית בפ' נגמר הדין נפקא לן מכי יהיה באיש ולא באשה. וביד פ' עשירי דהלכות טומאת צרעת סי' ח' ובפ"ג דהלכות גניבה סי' י"ב ובפ"א דהלכות עבדים סימן ב':