משנה שביעית פרק ז׳ משנה ד׳

מסכת שביעית, סדר זרעים · כל הפרק עם ברטנורא

לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

ר׳ עובדיה מברטנורא

לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים:

מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו:

מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבלה (דברים י״ד:כ״א) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה אבל בנזדמן מותר:

ר״י אומר אף מי שנתמנה. אעפ״י שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים כמו כי יקרא קן צפור (דברים כ״ב:ו׳). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא:

נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א):

וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנתו בכך, וטעמייהו דרבנן לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:

עוד מפרשים על משנה שביעית פרק ז׳ משנה ד׳

פירוש המשניות לרמב״ם

הבכור הוא לכהן ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום כמשה"כ(דברים ט״ו:כ״א) כי יהיה בו מום ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום וכמו שנבאר בתחלת מסכת מעשר שני ואע"פ שמותר למכרו אסור לסחור בו ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות:

מי שנתמנה לו. הוא שיתכוין לעד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר"י:

תוספות יום טוב

מותרין למכרן. ל' הר"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא:

וחכמים אוסרים. פירש הר"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב:

וחכמים אוסרים. חכמים היינו תנא קמא וי"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע ובחבורו פ"ח מה' מ"א פסק כחכמים וכן בטור יו"ד סי' קי"ז]:

תפארת ישראל – יכין

לקח בכור בעל מום דמותר לזרים:

מותר למכרו אבל לא ביותר ממה שנתן כשלקחו:

צדי חיה עופות ודגים ל"ד צייד. דה"ה כל אדם [ש"ך שם סק"ו] וה"ה לגבותם בחובו:

מותרים למכרן אבל לא יעכבם כדי להשמינם [שם ברמ"א]:

וחכמים אוסרין לחכמים צייד מותר לכוון לטמאים משא"כ לת"ק והלכה כת"ק:

מלאכת שלמה

ולא צרך לו. בלא יו"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכ"ה ברמב"ם. וי"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו':

מותר למכרו. שם בתשובות הרשב"א ז"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע"כ והתוספתא חמצאנה בפ"ז דתוספתא דשביעית:

צדי חיה וכו' שנתמנו. לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע"ד חכמים היינו ת"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר"פ חזקת הבתים וראיתי ג"כ דברי תי"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו במשנה זו סימן כ"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר"ש ז"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע"כ:

שאלות נפוצות

מה כתוב במשנה שביעית פרק ז׳ משנה ד׳?

משנה שביעית פרק ז׳ משנה ד׳ פותחת במילים ״לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך״. נוסח המשנה המלא מובא כאן בניקוד, ואחריו ר׳ עובדיה מברטנורא, פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין ומלאכת שלמה.

מה מפרש הברטנורא על משנה שביעית פרק ז׳ משנה ד׳?

פירוש ר׳ עובדיה מברטנורא על משנה זו מובא כאן במלואו, ב־6 דיבורים המתחילים, כשהמילים מן המשנה מודגשות בראש כל דיבור.

כמה משניות יש במסכת שביעית פרק ז׳?

בפרק ז׳ של מסכת שביעית יש 7 משניות, וזו המשנה ה־4 בו.

עוד: מסכת שביעית · כל מסכתות המשנה · לעילוי נשמת

מקורות הנוסח של הפירושים

נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Mishnah Sheviit – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Mishnah Sheviit – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
פירוש המשניות לרמב״ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rambam on Mishnah Sheviit – מהדורת וילנא (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Mishnah Sheviit – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מלאכת שלמה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)