משנה שביעית פרק ז׳ משנה ג׳

קליפי רמון ידוע והנץ שלו ידוע ונקרא גלאנר והגלעינין הם הגרעינין ואע"פ שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה אלא אם יזדמן לו אבל אם נתכוין לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר ואף על פי שלוקח המעות ההם ואוכל אותם בקדושת שביעית:

ומה שאמר ובנו מוכר על ידו הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזה אבל המעות ההם הם דמי שביעית ועוד נפרש דין דמי שביעית:

קליפי רימון וכו'. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב"ם בפ"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר"ב וכן פי' הר"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו:

[*והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]:

ולא יצבע בשכר. עיין בפרק ח משנה ד:

ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'. קצת קשה בדברי הר"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [*והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה (בבא קמא פב:) ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי"ף בריש מסכת מועד קטן דחש"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [*ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי לסחורה שריא]:

[*ולא בשקצי' ולא ברמשים. פירשתי במשנה ב פ"ג דמכות]:

ירקות שדה. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה:

ובנו מוכר על ידו. ופי' הרמב"ם והמעות הם דמי שביעית:

קליפי רמון גראנאטאפפעל. והנץ הוא כעין פרח שבראשו:

קליפי אגוזים כל הנך חזו לצביעה:

והגלעינין גרעיני שאר הפירות דחזו להסקה ואעפ"כ אין דינן כעצים דאין בהן קדושת שביעית [כסוכה ד"מ ע"א]. דהנך שאני. מדהן תוך הפרי שהוא מאכל וגם שומר להמאכל [כעוקצין פ"ב מ"ב] להכי החמירו בו [עכ"מ]. והר"ב כתב שהן מאכל בהמה. והר"ש כ' שיש בהן מעט שמן:

יש להם שביעית ולא פי' התנא שא"צ ביעור. משום דפשיטא דהרי קליפין וגרעינין אינן כלין בחורף. והר"ש כ' מדאינן עיקר הפרי אין בהן חיוב ביעור:

הצבע צובע לעצמו באותן שא"צ ביעור כלעיל:

ולא בבכורות דלמא משהי להו ואתי לידי תקלה. להשתמש בבכור או להאכיל תרומה לזר. מיהו שחוט מותר למכרו. רק לא באטליז:

ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ה"ה כל האסור מן התורה. אפי' רק באכילה [חוץ מחלב טהורה] אם הוא דבר המיוחד למאכל. אסור מדאורייתא למוכרו לעובד כוכבים. לצורך אכילה דוקא [ש"ך י"ד סקי"ז סק"א. ולפ"ח אפי' שלא לצורך אכילה] וסתם יינם אף דמד"ס. אסור לסחורה. ויש מתירין. ויש להחמיר [י"ד סי' קכ"ג ס"א] [ומה שהקשה רתוי"ט מדאמרינן בבכורות [ד"ו ב'] דלמא לעולם חלב אסור משום אמה"ח. ואפ"ה חריצי חלב דדוד הביא להם לסחורה. ומאי קו' הרי מדאסור מהתורה אסור לעשות בו סחורה: ובמחכ"ר דמי גרע חלב שבבית. מצייד שנזדמן לו דברים טמאים דשרי למוכרן [כמשנה ד']. דדוקא במעכבן להשמינם אסור [כרמ"א קי"ז בי"ד]. אבל פשוט שרשאי למלחן כדי שיתקיימו. ולהוליכן אפי' למקום רחוק במקוה שיש קונים וה"נ חלב שאינו מתקיים כשהוא בעין מותר לעשות ממנו גבינה. ולהוליכן למחנה שמצוי שם קונים] ועי' במ"ש בבועז כאן:

ולא יהיה לוקח בשביעית וה"ה לוקט:

ירקות שדה שאינן נזרעים. דאל"כ כל הספיחין אסורין כפ"ט סי' י"ג:

ובנו מוכר על ידו דאז לא מחזי כלקטן לסחורה:

מותר למכרן אפי' הוא עצמו. מיהו בכל אותן שרשאי למכרן. על כל פנים המעות דמי שביעית הן וצריך ביעור מה שיקנה מהן:

תוי"ט ד"ה ולא בנבילות. הקשה אמאי דרצה הש"ס להוכיח (בכורות ד"ו) דחלב אסור מחריצי חלב דדוד. ומקשי ודלמא לסחורה. וק' הרי אסור לסחורה. ונ"ל ע"פ אשר נשאלתי מי"נ התו' המופלג מהו' נטע רייכענהיים שליט"א אם יש למחות ביד הישראלים הקונים ארנבים מתים. את עורם ואת בשרם. וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפ"ח אוסר בכה"ג. והשבתי כל דבר שאין מפורש בתורה אמרינן הנח לישראל מוטב וכו'. (כר"ן ביצה ד"ל). וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו. דהציד לא ירצה למכור העור בלי הבשר. מדמשביח הבשר כשהוא בעור. והישראלי' כל עיקר מסחרם הוא העורות. ויש בהם ג"כ חיי נפש. ולהכי בכל כה"ג וודאי כדאי רט"ז לסמוך עליו דמתיר בעניין נחירת התיישי'. אף דרבי' חולקים עליו. מיהו אם מזדמן לו לקנות כ"כ בזול. עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן. אז גם הרוצה לצאת יד"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד דהרי הקניי' בהבלע' הי' ושרי כדשרינן אפי' מכירת מע"ש בהבלע' (רמב"ם הל' בכורות פ"ו ה"ח). ואי משום מכירת הבשר לבד. הרי רפ"ח בקו"א סי' י"א מתיר למכור הדם לנכרי. ואע"ג דראית רפ"ח מאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין לגננין לזבל. אינה מכרעת לפע"ד. דהרי כשאינו מוכר לצורך אכילה מותר כש"ך סק"ב. עכ"פ לית דין צריך בשש. דדם הו"ל כנזדמן דמותר למכרו אפי' לצורך אכילה. ואי"ל דוקא דם שרי דבטל לגבי בשר. משא"כ הכא את בשרו את הטפל לבשרו זה עורו (כב"ק דמ"א ב') ואפי' שוה יותר מעורו הו"ל טפל (כמע"ש פ"א מ"ג) ליתא דעד כאן לא פליג רפ"ח ארט"ז בעניין נחירת התיישי' רק מדמכוון גם להאיסור. דאל"כ לא היה נוחר מדיצא שכרו בהפסדו. ואני בעניי הבאתי ראיה לדבריו מב"ב (דע"ח ב') חמור מניקה למאי חזיא והרי חזי' לסחורה אע"כ מדקפיד ואמר מניקה מכוון לחלב ואסור. מיהו משמע דהיכא דלא מכוון. גם רפ"ח מודה דשרי אף דעור טפל לבשר. וה"נ כיון דמרויח בעור לבד א"צ לכוון גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן. ולפ"ז מתורץ קו' רתוי"ט דכמו דמותר למכור הדם. כ"כ אף א"נ דחלב אסור מה"ת. עכ"פ הי' ישי מותר למכרו לנכרי מדהו"ל כנזדמן. וכיון דישי הי' מותר למכרו היה מותר ג"כ לתתו במתנה לשר הצבא. ואף לבתר מ"ש הב"ח דדוקא אותו ישראל שנזדמן לו מותר למכור. אבל ישראל אחר אסור לקנותו ולחזור למכרו. והרי מתנה הו"ל כמכיר' דאי לא דעביד וכו' (כב"מ דט"ז א'). נ"ל דהכא שאני דעכ"פ מדאין מקבל המתנה יכול לתבעו בב"ד. הדר הו"ל כגבאו בחובו מנכרי דשרי מטעם דהו"ל כמציל מידם. וה"נ הכא. ובל"ז נמי נוכל לומר דקו' הש"ס ודלמא לסחורה. ר"ל למכרו שלא לצורך אכילת אדם רק לבהמה דשרי:

קליפי רמון וכו'. בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך:

והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית:

ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט:

ולא יהא לוקח ירקות שדה. האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל:

לקח לעצמו וכו'. וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: