משנה שקלים פרק ז׳ משנה ג׳

בשר שנמצא בעזרה כו': העולה היא כולה כליל לאישים ולפיכך אין חותכין אותה חתיכות ודי לה לעשותה אברים אברים כמו שבארנו במסכת תמיד וכבר ידעת כי שלמים נאכלים בכל ירושלם ולפיכך נחוש בבשר הנמצא שם שמא הוא שלמים ונתן אותו כולו כמו שלמים כמו שנתננו בכל הנמצא בעזרה מחותך חתיכות חטאות:

ואמר זה וזה ר"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלם תעובר צורתי ענינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלם אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת ואח"כ חזר לדין אחר דומה לזה ואמר בשר הנמצא בגבולים ענינו בשאר מקומות אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא וחתכו להאכיל לחיות או למכור ואם הוא חתיכות לא נחוש כי אין חותכין חתיכות אלא מה שאוכלין אותו בני אדם א"כ הבשר שחוטה הוא ומותר באכילה וזה בעיר שכולה ישראל אבל כשיש בעיר נכרי אסור לאוכלו כי העיקר אצלנו בשר שנתעלם מן העין אסור ובשעת הרגל שהבשר מרובה אצל בני אדם אין צריכין לחתכו חתיכות אלא שמבשלין אותו אברים ולפיכך אף אברים מותרים:

וחתיכות חטאות. הר"ב כתב ג"כ אשמות. לפי שדין אכילת שניהם שוים כדתנן בפרק איזהו מקומן:

זה וזה תעובר צורתו. מ"ש הר"ב לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורים באכילה ואם הוא עולה [*א"צ לזה שהוא כולו כליל לאישים כדתנן באיזהו מקומן. ואם הוא חטאת] נפסלו בלאו הכי שמא לנו. [*והרמב"ם לא כתב אלא מפני חשש שמא עבר זמנו וכתב עוד] ומיהו נ"מ לאם עבר אדם ואכלו. אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים. ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום. עד כאן:

תעובר צורתו. מ"ש הר"ב ועבור צורתו דשלמים היינו עד יום שלישי. כלומר אף ע"פ שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל ג' כמ"ש במשנה ז' פרק חמישי דזבחים. עבור צורתו אינו אלא ביום ג' כדיליף בזבחים דף נ"ו מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורפו. ואי אתה שורפו בלילה:

חתיכות מותרות. כתב הר"ב אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים. ומסתברא דאפילו מיעוט נכרים קאמר. וכן כתב הרמב"ם בפירושו דאפילו נכרי. ויהיב טעמא כי העיקר אצלנו. בשר שנתעלם מן העין אסור. עד כאן. ורב אמר הכי בפרק גיד הנשה ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא כבכולהו דמתניתין. ומיהו קשיא לי דלרב אפי' אין כאן נכרי אלא הניחו במקום שעופו' או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה אסור. וכמבואר בדברי הרמב"ם עצמו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורו'. וצריך עיון. [*ועוד דבמ"ט פ"ב דמכשירין כתב הר"ב דאין הלכה כרב]:

בשר שנמצא בעזרה אגב דתנא בריש פרקן מעות שנמצאו סמוך לשקלים, נקט נמי כל דיני מציאה עד פ"ח סוף מ"ג, אף דאין להם שייכית עם:

אברין עולות מדמנותח אברים כדרך עולה:

וחתיכות ר"ל אם מצא שם חתיכות קטנות:

חטאות ר"ל וודאי הן קרבן שבא על חטא דהיינו או חטאת או אשם, שדין אכילת שניהם שוה. או נ"ל דחטאת דוקא, דאשם אינו בא רק על ו' מיני חטא [כזבחים פ"ה מ"ה] משא"כ חטאת בא על רוב החטאים. אבל לקדשים קלים לא חיישינן דאין דרך לנתחן בעזרה מדאין נאכלין שם:

זה וזה בין מה שנמצא בעזרה או בירושלים:

תעובר צורתו ויצא לבית השריפה דהרי הוסח הדעת מהן מלשמרן כשנאבדו והו"ל מדרבנן כנטמאו (כזבחים דצ"ט א'), ואפ"ה קאמר דנידן כחטאת או שלמים, ומאי נ"מ והרי בין כך וכך נשרף. אלא אפ"ה נ"מ מתי ישרפנו, דאין לזלזל בהן ולשרפן מיד, עד אחר עיבור צורה, דהיינו אחר זמן אכילתן, דחטאת לאכל יום א' ולילה שלאחריו, ושלמים יום ולילה ויום, ואפ"ה שלמים אינו נשרף רק ביום ג', דנפקא לן מקרא [בזבחים נ"ו] דרק ביום שרפינן ליה:

נמצא בגבולין ר"ל בערי ישראל:

אברין נבילות שכן דרך לחותכן לכלבים:

חתיכות מותרות מצד הדין מותר כשאין נכרים בעיר. מיהו אפילו בכה"ג אסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מהעין [כחולין צ"ה א'], ואף לדידן דקיי"ל דבמצא בשר במקום שהניחו, או ביש בו סימן ליכא משום בשר שנתעלם מעין, אפילו ברוב טבחי נכרים. הכא שמצא בשר בעלמא, אסור אפילו בכל הטבחים ישראל, מדמוכרין לפעמים טריפות [ש"ך י"ד ס"ג סק"ח], ותו דחיישינן לעופות שהביאו מעלמא, [כרמב"ם פ"ח ממ"א]:

ובשעת הרגל שהבשר מרובה ורגילין לבשל אברים:

[ולתוס' חגיגה דכ"א א" ד"ה האונן, שכתבו דמשמע מהכא שעולה תקרב וחטאת תאכל. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש שיצאו לבית השריפה. וכבר הקשו לי כן משם הגאון בגדי כהונה ז"ל. ונ"ל דלתוס' אין הטעם שישרפו משום היסח הדעת רק משום שמא עבר זמן אכילתן. תדע מדלא נקטה מתני' רבותא טפי, ונימא בשר חטאת ועולה שנאבד לעזרה, אברים שנמצאו הרי הן עולות וכו', דהו"ל רבותא טפי דאף דליכא חשש שעבר זמנו, דהרי ידעינן מתי נאבד אפילו הכי פסול משום היסח הדעת. ואי"ל משום דכה"ג פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא [פסחים ד"י ע"א] בקבר שאבד הוא קבר שנמצא. ליתא דהכא שאני דצורתו מוכחת דאותו שאבד הוא אותו שנמצא שמכירו. אע"כ דטעם הפסול הכא משום חשש עבר זמנו, אבל היסח הדעת אינו פסול רק בישנו בידו ואינו משמרו [כפסחים ל"ד א'], ולא בנאבד וכן משמע נמי בירושלמי הכא ורמב"ם [פי"ט מפהמ"ק], דטעם דמתני' דפסול משום חשש עבור זמן אכילתו, יע"ש. א"כ יפה כתבו תוס' דמשמע מהכא דבדליכא הך חששא אינו נפסל משום היסח הדעת, מדלא נקט רבותא טפי]:

כשר שנמצא בעזרה וכו'. ביד פי"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ד' והתם מפ' דנפקא מינה לדעת אם הם עולות או חטאות או שלמים לענין שאם עבר אחד ואכל מהן מביא על כל א' כפרתו כפי חזקה זו ע"כ. וכתב שם הראב"ד ז"ל בהשגה דנפקא מינה לענין מעילה ע"כ. ופי' מהר"ר יוסף קארו ז"ל דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הן מותרין לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ע"כ. אמנם כאן פירש הרמב"ם ז"ל נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר חטאת או עולה או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל ישראל מה שנמצא בירושלם אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאות אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת ע"כ ולאו דוקא קתני חטאת אלא ר"ל חטאת או אשם וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

תעובר צורתו. הגיה ה"ר יהוסף ז"ל תעבור:

נמצא בגבולים וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל וזה בעיר שכולה ישראל אבל כשיש בעיר גוי אסור לאכלו כי העיקר אצלנו בשר שנתעלם מן העין אסור ע"כ משמע מתוך לשונן אפי' גוי אחד ואיתה בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ה:)