משנה שקלים פרק ז׳ משנה ב׳

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה כו': מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ר"ל בירושלם לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהם הבהמות על הרוב כמו שבארנו במס' מעשר שני וכל מה שימצא לפני סוחרי הבהמות בקר וצאן נאמר שמא ממעות מעשר שני נפלו מיד הקונה ואמרו בירושלם ר"ל בכל השוקים ובשעת הרגל לפי שכל ישראל עולין לרגל וכל מי שיש אצלו מעות מעשר שני מעלה אותן עמו ומה שחייב שיהיה מה שימצא בהר הבית חולין אמרם חזקה אין הכהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו חולין הוא לפי שכבר נתחלל ואח"כ הוציאוהו מן הלשכה:

לפני סוחרי בהמה. ר"ל בירושלים. רמב"ם:

לעולם מעשר. כתב הר"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש"י פ"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ"ש הר"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות:

בהר הבית חולין. וא"ת לפי' הראשון שפירש הר"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב"מ ד' כ"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע"כ. וא"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב"ם ע"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה:

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ר"ל בשוק של מוכרי בהמות בירושלים:

לעולם מעשר אפילו שלא בזמן הרגל, משום דרוב בהמות הנמכרות שם, נמכרות במעות מעשר, דמדאין העולי רגלים מספיקים לאכול מעות מעשר שהביאו כשעלו לרגל, אע"ג דמעות מעשר שני שנכנס לירושלים מותר לחזור ולהוציאן [כפ"ג דמע"ש], עכ"פ מתיראים להחזירן פן יכשלו בהם לאכלן בחוץ, וגם טריחא להו מלתא, להכי נותנין אותן לקרוביהם שיאכלו הם אותן אחר הרגל ותלינן שמהם נאבד. והא דתלינן במעות של לוקחין טפי מבמעות של מוכרין. ה"ט משום דלוקחין מרובים ממוכרים, ובממון דאסורא אזלינן בתר רובא:

בהר הבית אם נמצא שם:

חולין אין ר"ל שהן מעות חולין ממש, דהרי אסור להכניס מעות חולין לעזרה [כברכות דס"ב ב']. אלא ר"ל שהן משקלי' שבלשכה, דאע"ג שהן קודש, עכ"פ אין מוציאין מעות מהלשכה עד שהוא מחללה כבר על הבהמה, וא"כ כשנאבדה, חולין גמורים היא [ירושלמי כאן. ורמב"ם נז"ג משקלים ופ"ו ממע"ש]:

בירושלם שלא בשוק הבהמות:

בשעת הרגל מעשר דאז מצוי טפי מעשר, ואף דמסתמא לא הביאו כל כך דמי מעשר לירושלים שיהיה יותר מדמי עשירי ירושלים כנקדימון בן גוריון וכו'. י"ל רוב מעות המטולטל ברחובות מעשר היה, ואי"ל עכ"פ שאר ימות השנה רובא הוה, ובהן חולין מצוי. י"ל שוקי ירושלים מתכבדין בכל יום ואם אז נפל, כבר מצאוהו. משא"כ הר הבית אינו מתכבד, דאין אבק מצוי שם, דאסור לכנס לשם באבק שברגליו, ומדהמקום גבוה, כיבד הרוח האבק המעט והמעות נשאר במקומו:

ואין להקשות עכ"פ שמא נאבד מהשקלים כשהכניסום ללשכה. י"ל כיון דחייב באחריותן כלעיל פ"ב, מזהר זהיר בהו שלא יאבדו עד שיבואו ללשכה. וכ"כ אין להקשות ניחוש שהן ממעות שהכניסו להטילן לשופרות של קינין, שהקדישום בעלים מיד כשהפרישום. י"ל דמעות הלשכה רובא נינהו טפי ממעות הקינין. ואין להקשות עוד אמאי דאמרינן לעיל במ"א לחלק בין נמצא קרוב לשופר זה או לשופר זה הרי מעות הלשכה רובא הוה וניזל בתרי'. נ"ל דמיירי דהשופרות הנ"ל עמדו במקום שלא היו מצוי רגל בני אדם המוציאין המעות מהלשכה, ובכה"ג כ"ע מודו דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב [וכתוס' ב"ב דכ"ג ב' ד"ה ביושבת ]. אמנם לתוס' [פסחים ד"ז א' וב"מ דכ"ו א'], תלינן הכא שהן מעות חולין ממש, שהכניסום הבאים בעזרה, ואפילו נמצא שם ברגל שרוב המעות שבירושלים מעשר, עכ"פ אזלינן בתר רובא יומי דשתא, ואמרינן דמקמי הרגל נאבד שם מעות חולין, ואע"ג דאסור להכניס מעות חולין לעזרה, היינו בפרהסיא דמחזי כמוליכן שם לסחורה, אבל בצנעא שרי. ולפי דבריהם צ"ל דהא דלא תלינן שהן ממעות של לשכה, משום דמעות חולין רובא ניהו נגד מעות הלשכה. אמנם ק"ל לדבריהם א"כ מה מקשי הירושלמי, דהרי מעות שקלים קודש הן, עכ"פ מעות חולין שהכניסו רובא נינהו]:

מעות שנמצאו. פסחים פ"ק דף ז' ומציעא פ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' כ"ו) ותוס' פ' דם הנדה (נדה דף נ"ו:)

לפני סוחרי בהמה. פי' בירושלם מקום שמוכרין הבהמות ובירושלם דסיפא מקום שאין נמכרין הבהמות שם והיינו מה שפירש ר"ע ז"ל. וביד ספ"ג דהלכות שקלים ובפ' ששי דהלכות מעשר שני סי' י':

ובהר הבית חולין. הקשו בתוס' והא תנן לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורין לו בסדינו א"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות צרורין לו בסדינו דנראה שנושא אותן לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור אבל בכיס שתחת בגדיו אפי' של חולין מותר ליכנס ובירוש' פריך וליחוש שמא נפלו מן הגזבר כשהוציא שקלי הלשכה לקנות קרבנות ומהני חזקה אין כהן מוציא מתרומת הלשכה עד שהוא מחללו על הבהמה. ולשון הרמב"ם ז"ל שם והנמצאות בהר הבית לעולם חולין שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברים על הבהמה ע"כ וכן ג"כ בפירוש המשנה:

ובירושלם בשאר כל ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר. כך היא הגרסא בירושלמי ובספר כתיבת יד. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ופירוש ובשעת הרגל הכל מעשר משום דאזלינן בתר בתרא ולא בתר רוב שתא דאי נפול מקודם כבר נמצאו בשעה שכבדו השוק שהרי בכל יום ויום היו רגילין לכבד שוקי ירושלם והתם בפסחים דף ז' פרכינן ומי אזלינן בתר בתרא והתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר שני ונמצאו שם מעות ואין ידוע אם של חולין אם של מעשר אזלינן בתר רובא אם רוב חולין נשתמשו בה חולין אם רוב מעשר מעשר אלמא לא אזלינן בתר בתרא אלא בתר רובא ומשני אמר רב נחמן ב"ר יצחק הב"ע כגון שנשתמשו מעות חולין ומעות מעשר שני ואין ידוע איזה מהן בסוף רב זביד אומר כגון שנשתמשו בה צבורין של חולין ושל מעשר שני ביום א' חולין בזוית זו ומעשר שני בזוית זו רב פפא אמר כגון דאשתכח בגומא דליכא למימר זיל בתר בתרא דקמאי הא שקלינהו משום דיש לחוש שמא בגומא נטמן ולא ראהו: