משנה שבת פרק כ״ד משנה ד׳

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו': ואין הלכה כרבי יהודה.

מחתכין את הדלועים. פירש הר"ב התלושים וכן פרש"י ומסיק בבית יוסף דהיינו התלושין מאתמול דמחובר כיון דלא לקטן מבעוד יום אקצינהו מדעתיה ומודה ביה ר"ש. וכתבו התוס' בפרק קמא דחולין דף י"ד דקמשמע לן דמשוי אוכלא שרי ולא תני לה בהדי פקיעי עמיר ואינך משום דמילי דחתוך תני בהדי הדדי ע"כ. [* וכ"כ הרא"ש בפירקין]. ול"נ דאיצטריך למתני בהדי נבילה לאשמעינן דנבלה דומיא דדלועין כו' כמו שכתבתי בסמוך בס"ד:

ואת הנבלה. ה"נ מפרש בגמ' [שבת קנ"ה:] דנבלה דומיא דדלועים מה דלועים דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת [לה] בבשר פילי א"נ בגורייתא זוטרתא. פירש רש"י כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם:

לכלבים. כתב הר"ב אע"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה. וכ"כ רש"י. ותמיהה דהא אף לאדם לא קיימא בין השמשות לשחוט מספק שבת. ומיהו בגמ' פסחים פרק מקום שנהגו ופ"ק דביצה קאמר תלמודא מהך משנה דלרבי יהודה מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ופירשו בתוספות דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הקצוה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור באותו שבת. והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים משום דלכלבים ראויה אפילו חיים כגון עופות וכיוצא בהן. ובהו ליכא מוקצה מחמת איסור ואמאי קאמר ר' יהודה אם לא נתנבלה כו' אלא משום דמוכן כו' כ"כ בפסחים דף נ"ו וכן מבואר בלשון הר"ב בדברי ר"י. והוי יודע דאע"ג דלקמן במ"ה פ"ג דביצה כתב הר"ב וה"מ שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילויה אין ללמוד מהתם להכא. דהתם גבי יום טוב דקיימא לן כרבי יהודה במוקצה ביו"ט כמו שאכתוב בס"ד במ"ג פ"ד ממסכת ביצה. הילכך בעינן שתהא מסוכנת. אבל בשבת דקיי"ל כר"ש כמו שכתב הר"ב ספ"ג לא בעינן מסוכנת הכי מסיק הבית יוסף אליבא דכל הפוסקים מלבד הטור שכתב בפירוש בסי' תקי"ח בהלכות יו"ט דאפי' לר' שמעון בעינן שתהא מסוכנת ותמה עליו הב"י בסי' שכ"ד:

מחתכין את הדילועין לפני הבהמה מיירי (במעלאנען) קשי' תלושים מאתמול אף דסתמא לאדם קיימי. הוה נמי מוכן לבהמה:

ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום (ואילה"ק מ"ש מדלועין דבעינן שיהיו תלושין מאתמול. נ"ל דדלועין מדלא עבידי דנתרי מנפשייהו מבלי כח אחר להכי מדלא קצצן מאתמול דחינהו בידים. משא"כ בהמה דעבדה דמתה מנפשה. לא דחה בידים [ועי' מ"ש בכללי מוקצה תי' אחר]). ודוקא דא"א לכלבים לאכלה מבלי שיחתכה (שם ז'). וכ"כ מותר לפרר לחם לתרנגולים (שכ"א). ואע"ג דהמפרר ירק שלא לאכול באותה סעודה. חייב משום טוחן. בלחם אין טוחן אחר טוחן:

מחתכין את הדלועין וכו'. ולרב יהודה דאמר שוויי אוכלא משוינן מיטרח לא טרחינן מוקמינן מתני' אליביה בנבלה קשה א"נ בכלבים קטנים דכל נבילה קשה להם דומיא דדלועים שהן קשין הא לאו הכי אין מחתכין דמטרח לא טרחינן. וכתבו התוס' ז"ל ביו"ט ד' א' מחתכין את הדלועין וא"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי"ל דמיירי בתלושין וס"ד דאסור דמשוי להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותן ע"כ וכן שם בטור. עוד כתב ז"ל שם ואת הנבלה וכו' אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומ"מ תני להו בהדי הדדי דאע"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון חתיכה ע"כ:

ר"י אומר וכו'. ת"ק ר"ש הוא דלית ליה מוקצה ובריש ביצה אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב ליה לסתמא דמתני' סתמא ואר"י לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתני' נמי פליג ר' יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים מ"ר תוס' ז"ל. אכן הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"ד כתב דסתם ומחלוקת בצדו סתם מתני' מיקרי ופסקינן כותיה ע"ש. והעלה הרא"ש ז"ל דאין חילוק במוקצה בין שבת ליו"ט פי' דאפי' ביו"ט פסקינן הלכת' כר"ש ולא תימא דוקא הכא גבי שבת פסקינן הלכתא כותיה הואיל וחמיר טפי שבת מיו"ט לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יו"ט. והתם בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ז) הלשון כך רש"א מחתכין את הדלועין וכו' ועיין במ"ש שם פ' אין צדין סי' ה' ובפ' המביא סי' ג': ר' יהודה אומר תוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ"ה) ובגמ' פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ו) ועיין במ"ש בפ' אין צדין סי' ד' בשם הירושלמי:

אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. הקשו התוס' ז"ל היכי מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ"ק דביצה מהך מתני' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהוי מוקצה מתמת איסור שלא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים בעודה חיה והעלו בשם רבינו פורת ז"ל דממשנה יתירה קא דייק דה"ל למיתני אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ע"כ ועוד תירצו תירוץ אחר שם בפ"ק דמצה דף ו' ועיין ג"כ בתוס' דבפ"ק דחולין דף י"ד: