משנה שבת פרק י״ח משנה ג׳

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין כו': מילדין הוא משיכת הולד מן הרחם. מסעדין הוא שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה ונעורה ונענועה וכיוצא בו. וחכמה האשה המקבלת הולד וקוראין אותה בלשון עברית מילדת. ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאסור תחומין. ואמרם מחללין עליה את השבת רוצה לומר שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה והבשול ושחיקת סממנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום ז' ימים מחללין עליה את השבת גם כן אלא אם אמרה אינה צריכה ולתשלום ל' יום אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושים כל צרכה על ידי נכרי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעיקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא נכרים ולא עם הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם הוא חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו ע"י נכרי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים וכל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה והלכה כרבי יוסי כאשר זכרנו:

ומחללין עליה את השבת. בגמ' מכדי תני ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר וכו'. ומהכא שמעינן דסוגיא דגמ' ס"ל דאיכא איסור תחום מן התורה. דאלת"ה מאי קשיא ליה לתלמודא ומחללין לאתויי מאי. הא ודאי דאיצטריך ליה דהא עד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינו אלא מד"ס. אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי. וסייעתא לפסק הרי"ף בספ"ק דעירובין דלכ"ע משנים עשר מיל ולמעלה לוקה עליהם מדאורייתא ותיובתא לחולקים עליו וסוברי' שאין שום איסור תחומין מדאורייתא ואפי' בכמה פרסאות. דבשלמא אי תחומין מדאורייתא שפיר קא מקשה לאתויי מאי דאע"ג דאיסור תתומין אין בהם כרת וסקילה אלא מלקות בלבד כמ"ש הרמב"ם ברפכ"ז מה' שבת ס"ד דמקשן דאה"נ דלא שרינן אלא לעשות דבר שיש בו מלקות בלבד אבל איסור כרת וסקילה לא. והמתרץ תירץ דלאתויי אף איסור כרת וסקילה קאתי. אלא אי תחומין דרבנן מאי ס"ד דמקשן לאתויי מאי דהא בהדיא קתני ומחללין דמשמע איסור דאורייתא. דעד השתא לא שמענו דרשאין נ"ל:

וכל צרכי מילה דוחין את השבת. בגמ' פרק דלקמן דף קל"ב נפקא ליה מביום השמיני [* דה"מ למכתב ובשמיני ימול ולר"א דר"פ דלקמן דאף מכשירי מילה דוחה שבת מפיק מביום למכשירין] ומילה עצמה הלכה היא:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב למשוך הולד מתוך הרחם. משום טרחא:

אבל מסעדין לתמוך בידיו תחתיו בשעה שיוצא מהרחם. כדי שלא יפול לארץ. ובשבת גם זה אסור (של"ב):

ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה מילדת. ונ"ל דנקט חכמה לאשמעינן דאפי' יש מילדת כאן ורק דזו חכמה ביותר אפ"ה שרי. ומה"ט נמי נקט תנא מילדין קודם לקורין להחכמה ודו"ק:

ממקום למקום אפי' מחוץ לי"ב מיל. ואפי' אינה מרגשת רק קצת חבלי לידה. ואפי' בספק (ש"ל ט"ז ב'). דיני יולדת:

ומחללין עליה את השבת אפי' במלאכה דאורייתא. ואפי' א"צ רק להפיס דעתה. מיהו אפי' בצריך לחלל שבת עבורה. אם אפשר בקל. יעשה בשינוי. מדאין הסכנה כל כך מצויה (מג"א שם ג'). ובשום אופן אין מחללין עליה השבת בשמרגשת תחלת כאב הלידה. רק בקריאת היולדת מחללין. אבל בשאר דברים אין מחללין רק כשתשב על המשבר. או כשאינה יכולה לילך עוד. או שהדם שותת ממנה (ולרי"ף בתרתי קמייתא. ג"כ צריך שיהיה דם שותת ממנה) (ט"ז שם ג'). ומאותה שעה עד כל ג' ימים אחר לידה (בלי מעל"ע. מג"א שם ז'). בין אמרה צריכה אני. וחברותיה חושבין שא"צ. או איפכא מחללין עבורה. מג' ועד ז' אין מחללין רק באמרה היא או הרופא שצריכה. מכאן ואילך. אפי' באמרה צריכה אני אין מחללין. ורק ברופא תליא. או בנראה סכנתא לכל (תרי"ח ו'). חוץ מצינה. שכל ל' יום הקרירות סכנה לה. ולהכי אפי' בתקופת תמוז מחללין (ש"ל ו'). מיהו מג' ועד ז'. אפי' בלא אמרה צריכה אני. דינה כחולה שאין בו סכנה. שאומר לעובד כוכבים ועושה:

וקושרין את הטבור של ולד. שלא יצאו מעיה לתוך (הגעבעהרמוטטער). היא האם. ואף דהוי קשר של קיימא. והרי היה סגי בעניבה עד הערב. אבל אין חותכין טבורו (מהגעבעהרמוטטער):

רבי יוסי אומר אף חותכין והכי קיי"ל (שם):

וכל צרכי מילה עושין בשבת כפרקן דלקמן:

ובגמ' מקשינן מכדי תנא קוראין לה חכמה. מחללין עליה שבת לאתויי מאי ומשני להדליק לה הנר. והדר מקשי הא נמי פשיטא. פקוח נפש דוחה השבת. ומשני ל"צ בסומא. וא"צ רק ליתובא דעתה. ואפ"ה מחללינן. ורתוי"ט רצה להוכיח מכאן די"ב מיל דאורייתא. דאל"כ מה מקשה לאתויי מאי. הרי סיפא צריכה וצריכה דאפילו בדאורייתא מחללינן. ולפעד"נ דלא הועיל רבינו. דא"כ מה משני להדליק הנר. הרי כיון דגם בס"ד תחומין דאורייתא מאי איכא בין תחומין להדלקת הנר. והגמ' לא הדר מקשי אהך תירוץ קמא. רק פשיטא פקוח נפש דחי שבת. והו"ל להקשות הא תו ל"ל ואת"ל עכ"פ אף דתחומין דאורייתא. עכ"פ אין חייב מיתה עליו. וא"כ קמ"ל טובא דאפילו בחיוב סקילה מחללינן. עכ"פ ק"ל אפילו אי תחומין דאורייתא הוה מצי לאקשויי מיד ארישא פשיטא. פ"נ דוחה שבת. אלא ע"כ כרבינו ט"ז (ש"ל ב') דמילדת קורין לה אפילו בספק שתלד. א"כ אכה"ג ליכא לאקשויי פשיטא. דדוקא בשכבר היא בסכנה ספק שתנצל או לא מספיקא מחללין שבת. אבל בספק שתלד וכי כשיכאיב לה טבורה. מספק נחלל שבת דשמא תלד השתא זה אינו פשיטא כל כך. א"כ נסתר ראיית רבתוי"ט. דלעולם מצינן למימר דתחומין דרבנן. רק דס"ד דמקשן דסיפא דומיא דרישא. דכיון דרק ספק הוא שמא תלד. רק בדרבנן מחללינן עליה השבת. ולהכי מקשי לאתויי מאי. ומשני. דסיפא מיירי בצריכה ודאי להדלקת הנר. דבצריכה ודאי מחללינן אף בדאורייתא. ואהא הדר תו מקשי כיון דודאי צריכה פשיטא. פיקוח נפש דוחה אפילו איסור דאורייתא. ומשני דקמ"ל בסומא דסבורה דצריכה. או צ"ל דלעולם תחומין דרבנן. ואפ"ה לא ק' קושי' רתוי"ט. דהרי הגמ' לא מקשי "הא תו ל"ל" אלא "לאתויי מאי" ור"ל דמדייק הגמ' מדשני תנא בלישניה. דברישא קאמר קורין לה ובסיפא קאמר ומחללין עליה. דמלת עליה משמע לרבות דבר שאירע בה שבעבור זה מחללין שבת עוד טפי מבתחומין ומה ניהו דבר שנתרבה בה. ומשני דברישא בספק לידה מחללין רק מדרבנן אבל סיפא דצריכה ודאי להדליק נר. מחללין אף בדאורייתא. א"נ נ"ל דבל"ז קשה לרתוי"ט אם כדבריו מנ"ל לש"ס באמת להוכיח דמדמדליקין נר לסומא אף שא"צ לנר רק להניח דעתה. הרי י"ל דטובא קמ"ל מתני' וברייתא דאפילו באיסור סקילה מחללינן ודוקא בצריך לה. אלא לעולם תחומין דרבנן ואפ"ה גמ' מקשי שפיר דהרי הגמ' לא קאמר מכדי תנא קורין לה חכמה. אלא מכדי תנא מילדין וקורין. א"כ ה"ק הרי מילדין וקורין תרווייהו מדרבנן. ול"ל תרווייהו. אע"כ דמלת קורין ר"ל אפילו יש בקריאה חילול דאורייתא כגון לכתוב לה שתבוא. תדע מדקאמר וקורין לה. ולא קאמר מביאין לה חכמה. ש"מ דבקריאה עצמה יש חילול שבת. ועל זה מקשי הגמ' שפיר א"כ מה קמ"ל תו במחללין:

אבל מסעדין. כתב ה"ר אשר ז"ל רבינו יצחק נסתפק אי הא דקתני מסעדין איו"ט קאי בדוקא או דילמא אפי' בשבת שרי והא דקתני ביו"ט משום רבותא דאין מילדין ע"כ. והביאה בית יוסף בא"ח סי' של"ב ושם פסק דאפילו בשבת מסעדין ותמה עליו בית יוסף כיון דר"י מסתפק בדבר. ובגמ' בבלית וירושלמית איזהו הסיוע מביא יין ונופח לתוך חוטמי ונותן ידו למטה ומקבלו ושומט דדיה ונותן לתוך פיו רשב"ג אומר אף מרחמין על הבהמה ביו"ט כיצד עושה נותן גוש מלח על רחמה והיא רוצה להניק את בנה:

ומילדין את האשה בשבת. ואין צריך לומר שמסייעין וכ"ש ביו"ט:

וקורין לה חכמה. ס"א גרסי' במשנה וקורין לחכמה ממקום וכו':

ומחללין עליה את השבת. ובגמי מכדי תנא ליה ומילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברותיה מדליקות לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אין ספק ביד מביאה בשערה דאין סחיטה בשער ואם אין ספק בשערה מביאה לה בכלי כרוך בשערה משום שנוי ואוקימנא בגמ' להא דקתני חברתה מדלקת לה את הנר אפי' בסומא דהשתא אשמועינן רבותא דמ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל דיתובי מיתבה דעתה דסברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדה לה וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דבפ' בתרא דיומא אמרי' חולה אין מאכילין אותו ביום הכפורים אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתה היינו משום שיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא רוצה יותר ממה שיסתכן החולה ברעב ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ומחללין עליה את השבת משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת. אמר המלקט עיין בהרי"ף ובהר"ן ז"ל:

ר' יוסי אומר אף חותכין. גמ' אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שחותכין מ"ט דמנתחי אהדדי זה אילך וזה אילך ונמצאו שניהם מסוכנים:

וכל צרכי מילה. ירוש' כיני מתני' וכל צרכי חיה נעשין בשבת: תני השליא הזאת העשירים טומנין אותה בשבת והעניים טומנין אותה בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון לארץ ובבבלי מתניי אהכי אמר רשב"ג בנות מלכים טומנין בספלים של שמן בנות עשירים בספוגין של צמר בנות עניים במוכין:

סליק פירקא