משנה שבת פרק י״ב משנה ג׳

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו כו': אמרם בין בימינו בין בשמאלו רוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב: סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ורבי יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכ' מצד דרום וח' מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבים על הקרש הראשון בצדו האחד א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כן כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים: ופירוש בן זוגו חבירו רוצה לומר שהוא בצדו בסדר ואמר ר' יהודה אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב (שמ) [שם] חייב לפי שגמר שם ואף על פי שמ"ם שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה הראויה אילו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור הכ' אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטים יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות. ואין הלכה כרבי יוסי:

בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב"ם. וא"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא"נ איפכא דה"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז"ל המגיד בפי"א מה"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ"ל:

שם משמעון וכו'. וכתב הרמב"ם ואף ע"פ שמ"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ י"ד:

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה:

בין משם אחד ב' אלפין:

בין משני שמות אלף בית:

בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה:

בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה:

אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב:

שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי:

אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.:

שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב):

וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א וז"ל וכ"כ רש"י ותמהני מנ"ל הא. הרי מדתני בברייתא רק שש. שהוא תיבה. אבל אא דאינו תיבה כלל לא. רק דהש"ס ר"ל דר"ש מחייב גם בזה. ומדדחי לה בסוף לא מצאנו מאן דמחייב באא. וכ"כ הה"מ פי"א. דרמב"ם ס"ל באא פטור ודוחק לומר דמתני' משום דסתמא תני "משם אחד" משמע דבכל ענין חייב. וצ"ע. ענא גדי מסנקא הנה רש"י ור"ן ור"ב כל הנביאים פה א' פי' דשם א' דמתני' ר"ל ב' אלפין. ולכן ראוי לנו להדחק כסומכוס לפנים ולפני ולפנים לקיים דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ושמותיהן אנו מזכירין לברכה. ומצאתי דאתי לידי משמע מוציא מיד משמע. שתורת אמת היתה בפיהם. מדאמרינן לעיל (שבת ע"ה ב') כ' אות א' גדולה כשתים פטור. משמע ודאי ברור דהא ב' אותיות שוות ממש אף שאינן תיבה א'. חייב. דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי. וכן בדין. דהרי הא דפטור באות א' גדולה. הוא משום דלא הוה דומיא דמשכן שהיו כותבין ב' אותיות א' בקרש זה וא' בקרש שבצדו כדי לזווגן כמ"ש רש"י התם (בד"ה כתב). וכדי לזווגן. מסתמא כתבו ב' אותיות דומות. וא"כ ע"כ ליכא מאן דס"ל כן רק ת"ק דמתני' דידן. והא דקאמר משם א'. היינו אא. דחי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ורק בשש. תת. מחייב. א"כ סוגי' דאות אחת גדולה כב'. דמשמע מנה דבב' אלפין חייב. אמאן תרמיי'. ותו נ"ל. דמסוגיין גופא נמי יש להוכיח דת"ק דמתני' בב' אלפין מחייב. דאי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ודוקא בשש תת מחייב. א"כ מה מקשה ר' יודא אדר' יודא לחוד. הו"ל להקשות גם ת"ק את"ק אהדדי. והכי הול"ל. והא איפכא שמעינן להו. דת"ק דברייתא ס"ל כר' יודא דמתני'. ור' יודא דברייתא ס"ל כת"ק דמתני'. אלא ודאי ת"ק דמתני' ור' יודא דברייתא רחוקים זמ"ז כממזרח למערב. דר' יודא דברייתא ס"ל דוקא בשש תת חייב. ות"ק דברייתא ס"ל דוקא בשם משמואל חייב. ות"ק דמתני' מדנקט סתמא "משם אחד". משמע ודאי דס"ל דאפילו בכתב אא נמי מחייב. וכן מוכח בירושלמי הכא. וז"ל. בכל לשון אפי' אלף אלפא. משמע ודאי כ"ש אלף אלף דחייב. מיהו אנן כר' יודא דברייתא קיי"ל (כרמב"ם פי"א משבת). וטעמי' נ"ל. דאע"ג דר' יודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי (כעירובין דמ"ו ב'). ומלבד זה הרי ר' יוסי נמוקו עמו (כגיטין דס"ז א') עכ"פ היינו נגד יחיד. ולא נגד רבים (כרתוי"ט פ"ה דמע"ש מ"ב). וכן כ' ג"כ הר"ן (נדרים דפ"א א ) ע"ש. א"כ הכא כולהו תנאי דמתני' ודברייתא פליגי עליה דר' יוסי דסגי בב' רשימות בעלמא. ולהכי לא קיי"ל כוותי'. וגם כר' יודא דמתני' אי אפשר דקיי"ל. מדס"ל סתום ועשאו פתוח כשר. וכדקאמר בש"ס. וזו אינה הלכה. א"כ לא נשאר לן רק ת"ק דסתם מתני' דהוא ר"מ (כסנהדרין דפ"ו א') דס"ל באא נמי מחייב. ור' יודא דברייתא דס"ל דוקא בשש תת מחייב. ור"מ ור' יודא הלכה כר' יודא (כעירובין דמ"ו ב' הנ"ל):

וכ"כ רתוי"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וק"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי"ל כן. וצ"ע. ותו ק"ל למ"ש הרמב"ם וז"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ"ע. עכלה"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק"א. דהרי ס"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי"ט שכ' בשם הרמב"ם אמלתא דר"י. וז"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר"י. דהרי קיי"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק"א. ולפעד"נ דמ"ש הרמב"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ"ש ר"י דא"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי"ל כוותי' דר"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב"ם פ"א משבת הי"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש"ס (לעיל דצ"ז ב') בס"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס"ל לר"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ"ש המ"מ (פ"ח משבת הי"ב) בשם הראב"ד. דבשם משמעון חייב. ע"ש. אמנם לפעד"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש"ס וגם הראב"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי"ל כוותי' דר"י וכמש"ל. וכן דרך הש"ס בכמה דוכתי. כמ"ש תוס' (כתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון מילה ע"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ"י שהרמב"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו וז"ל. "וזה שקר" ר"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב"ם (פי"ג משבת הכ"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג"כ חייב משום שהי' לרמב"ם גי' אחרת בש"ס שם. וכמ"ש המ"מ שם. עכ"פ הרי יש בש"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת"ק אתא למעוטי שא"צ לכתוב כל השם. ולר"ש ממעט קרא דא"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא"כ יפה כתב הרמב"ם דאנן קיי"ל כהך מ"ד דמסתבר לי' שא"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי"ט דיפה כ' רתוי"ט דכדברי הרמב"ם מבואר בברייתא. ר"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן הך סברא שכ' הרמב"ם:

בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי:

בין משני סמניות. לשון ראשון שפירש ר"ע ז"ל והר"ן ולשון שני הוא להרמב"ם ז"ל:

שכך היו כותבין. ס"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר"פ כלל גדול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס"ל דרושם הוי תולדת כותב:

אמר רבי יהודה מצינו וכו' כצ"ל:

שם משמעון ומשמואל. בגמ' פריך מי דמי מ"ם דשם סתומה מ"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע"ג דלענין הכותב בשבת שם במ"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב"ם ז"ל דלא נחוש אלא ללשון כו':

נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א"א ב"ב מודה ר"ג דאינו חייב ור' יוסי ס"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש אם הספר צריך לכך א"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע"ד. ובגמ' ס"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: