משנה שבת פרק י״א משנה ו׳

הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו קלטה אחר כו': כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא והוא כי הוא אמר כשנזכר שהוא אסור ואחר כן קלטו אחר לאותו דבר שזרק שהוא פטור ואם לא קלטו אחר אלא שנפל לארץ יהיה חייב וזה אחר שנזכר ואחר כן אמר כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה ושערוה בגמרא כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב חטאת במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:

קלטה אחר לשון רש"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל:

קלטה כלב. בפיו דלא הוי הנחה דבעינן מקום ד'. לשון רש"י. ובגמ' דכי מכוון לה בתחלת זריקתו מחשבתו משוי ליה מקום. וכדתנן במשנה ד' פ"ג דכריתות:

פטור וכו' זה הכלל וכו'. כתב הר"ב ומתני' הכי מיפרשא הזורק ונזכר וכו' אי נמי לא נזכר וכו' הא נחה וכו' בד"א וכו'. וכך הם דברי הרמב"ם בפירושו. ואמר שמכח קושיא שיש במשנה דמדתנן ונזכר וכו' קלטה וכו' פטור משמע הא לא קלטה אחר אלא נחה אף ע"פ שנזכר חייב והא תני סיפא אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ולפיכך שיעור המשנה וכו'. אבל דבריהם תמוהים להגיה כל כך שכשאמרו דקלטה אחר ר"ל או קלטה אחר מתרצא קושיתנו שפיר דהשתא ונזכר ונחה פטור כמו הסיפא. וכן כי אמרינן בד"א בחזר ושכח וכו' אין אנו צריכין תו לפרש דאו קלטה תנן אלא דוקא נזכר וקלטה אחר וכו' ודתידוק הא נזכר ונחה חייב הא מוקמינן לה בחזר ושכח ובגמרא הכי נמי איתנהו תרי שינויי דרבא מתרץ למתני' דתרתי קתני נזכר וכו' או שקלטה וכו' ובהכי מתרצא מתני' כדכתיבנא ורב אשי קאמר דמתני' לעולם חדא קתני ומתרצא בבד"א שחזר ושכח וכו' ואע"פ שדברי שניהם אמת להלכה. מ"מ במשנה א"א לפרש שניהם כאחת דאי תנן או שקלטה אחר וכו' אם כן מיירי בלא נזכר ודיוקא דהא נחה וכו' נמי בלא נזכר ולא קשיא ולא מידי אלא פשיטא שיהא חייב ומאי מהדר בד"א כשחזר ושכח ואנן לא נזכר כלל איירינן וארישא דתנן ונזכר ולא קלטה אחר אלא נחה לא מצי לדייק כלל דהא בנחה איירי ואעפ"כ פטור תנן. ואין ספק שיש קיצור בדבריהם ונתכוונו לכתוב שני פירושים חלוקים. ואמאי דמוקמינן בחזר ושכח פירש"י דאשמעי' דאע"ג דנזכר והויא ליה ידיעה בינתיים מיחייב ואין ידיעה לחצי שיעור באין בידו להחזיר. ועיין ס"פ דלקמן. [* ובהכי נ"ל לתרץ דלהכי כפל התנא הלשון דעד שתהא תחלתו וסופו שגגה לומר שאם בסוף שגג אע"פ שידע בינתיים חייב ובזה נדע פירושא דמתני' ואע"ג דרב אשי קאמר חסורי מחסרא והכי קתני הא כתבו התוספות שאין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן וכו' ע"כ ולרבא כ"ש דכפל הלשון לאשמעי' הא ועיין בפ"ק דעדיות מ"ה ופ"ק דמעילה מ"ד והתו' כתבו דאין ר"י יודע לרבא דאמר תרתי קתני אמאי תני ההיא דחבורה כיון דתני הזורק ונזכר פטור ה"נ חבורה דמ"ש ע"כ ואני איני יודע מה ידע ר"י לרב אשי דהא ה"נ כיון דאשמעי' בזורק ונחה דפטור כשנזכר בינתיים ולא חזר ושכח ה"נ חבורה דמ"ש]:

הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו קודם שתנוח נזכר ששבת הוא. דלא הו"ל תחלתן וסופן בשגגה [אב"י נ"ל דלהכי קאמר לאחר וכו'. ולא קאמר בקיצור "ונזכר קודם שנח". דק"ל דדוקא ביציאת' מידו אינו פטור רק בנזכר. הא באגדו בידו כליכתא ומיתנ' דהיינו כלי שקשור בחבל. וזרק הכלי והחבל נשאר בידו. אפילו תחילתו וסופו בשגגה פטור]:

קלטה אחר ר"ל או שלא נזכר קודם הנחה. אבל קלטה אחר קודם שהונחה. ואע"ג דיד הקולט חשובה כמקום של ד' אמות. ואפילו לא נתכוין הזורק שיפול לתוך יד הקולט. ולא אחשביה לידיה. אפ"ה יד חשוב כמקום של ד' אמות (כשבת ד"ה א'). עכ"פ מיירי הכא בנעקר הקולט ממקומו וקלט את דבר הנזרק. דהו"ל כב' שעשאוהו דפטורים:

קלטה כלב ר"ל או שקלטה הכלב קודם שהונח. דאע"ג שלא נעקר הכלב ממקומו לקלוט את הנזרק. ולא הו"ל כב' שעשו. עכ"פ כיון שלא התכוון הזורק שיקלוט הכלב הדבר הנזרק. אין פה הכלב חשוב כמקום שהוא ד' אמות להנחה. מיהו אם נתכוון הזורק לכך. מחשבתו משוי לי' לפיו כמקום של ד' אמות (גמ'):

או שנשרפה שנשרף באויר קודם שהגיע לפחות מג' סמוך לארץ (עיין לעיל כ"א):

זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה ונזכר עד שלא נעשה חבורה פטור קמ"ל חבורה דאע"ג דלענין חיוב מלאכת חבורה חיובו בא תיכף כשיצא מידו דבשעה שחובל הוא לאו מידי עבד. אפ"ה לענין מלאכת הוצאה כיון שנזכר בינתיים פטור. דתו אינו שוגג בשעה שנח:

זה הכלל לאתויי מעביר חפץ ממקום למקום ונזכר קודם שהניח פטור:

תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה תמוה דכבר תנא ליה. ונ"ל דלעיל ס"ד דר"ל שהי' שוגג מתחלה ועד סוף. אבל הכא קאי אתחלתן שגגה וסופן זדון דפטור. קאמר תנא עד שיהא וכו' דאפילו מפסיק זדון בינתיים. חייב. דאין ידיעה לחצי שיעור. מדאין בידו להחזיר (עי' ספי"ב):

הזורק ונזכר. ירושלמי כיני מתני' והזיד וקשיא אלו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו שמא כלום הוא הוי סופך מימר והזיד:

בפי' ר"ע ז"ל א"נ לא נזכר וכו'. אמר המלקט כרבא דאמר רישא מילי מילי קתני: עוד בפי' ז"ל בד"א כשחזר ושכח וכו'. אמר המלקט כרב אשי דאמר חדא קתני. ומהרמב"ם ז"ל נראה שהעתיק ר"ע ז"ל ומ"מ ספק אצלי אם יש חסרון לשון בפי' ר"ע ז"ל והכי איבעי ליה למימר ורב אשי פי' מתני' הכי הזורק ונזכר וכו' פטור הא נחה חייב ובד"א וכו' או ואיכא בגמ' מאן דמפרש מתני' וכו':

או שנשרפה. בעודה באויר כגון בשלהבת אבל אם נתכוין לזרוק שתנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ונשרפה אמר רבה בגמ' דחייב דמחשבתו משויא ליה מקום והכי נמי תנן בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב דאע"פ שאין דרך להוציא בפיו מחשבתו שצריך לאכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו:

עד שלא נעשה חבורה. ראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל עד שלא נעשתה חבורה:

זה הכלל. לאתויי נמי מעביר חפץ וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט הכי אוקי לה רבא באוקימתא קמייתא דאוקי הוא בגמ' וגם לאוקימתיה בתרייתא שהביא ר"ע ז"ל וכמו שכתבתי מתוקם זה הכלל לאתויי מעביר חפץ שפיר טפי: וכתבו תוס' ז"ל וההיא דזרק לעשות חבורה מיירי בליכתא ומיתנא כדאוקי לה רב כהנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר החבל ולעכב זריקת הלכתא שהוא עץ קטן כפוף הקשור במיתנא שהוא החבל ונמצא סופו זדון הוא הא לא נזכר חייב ואע"ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה ואין ר"י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה דמה ליה חבורה מה ליה מעביר ע"כ. וק"ק דאמאי איצטריך לתנא למיתני תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וכו' דהא סגי במאי דכבר תנא זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:

סליק פירקא