משנה סנהדרין פרק ה׳ משנה ג׳

אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה כו': זו שאמרנו שכשיהיה מחלוקת ביום אחד עדותן קיימת אמנם דין זה עד חצי החדש בלבד אבל אם אמר האחד בששה עשר בחדש והאחד בשבעה עשר עדותן בטלה ואע"פ שהסכימו על היום מן השבוע לפי שאי אפשר שיעבור חצי חדש שלא ידעו כל העולם איזה יום היה ראש חדש: ומפאת המזרח עד אמצע הרקיע נקרא מזרח ומאמצע השמים עד פאת המערב נקרא מערב וכבר בארנו במסכת ברכות (פ"א הלכה ב) שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות:

אחד אומר בשנים בחדש. וכו'. ל' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש:

שזה יודע בעבורו של חדש. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ"ק דפסחים דף י"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ"א ד"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע"כ:

אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']:

אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע"כ:

שעות. כתב הרמב"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע"כ:

אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ"ש לקמן בסמוך] וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע"כ]. כדפירשתי לעיל:

רבי יהודה אומר קיימת. בפ"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר"מ נמי כה"ג. ופסקו שם הר"ב והרמב"ם כר' יהודה. ולכאורה ה"נ הכא. אלא שראיתי להרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות עדות דפסק כת"ק דהכא ונ"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת"ק ולא תנן דברי ר"מ כמו התם. ור"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י"ג פסקינן בהדיא כר"י מה שאין כן הכא:

שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע"כ:

אחד אומר בשנים בחדש בד' בשבת ב' בחודש פלוני:

ואחד אומר בשלשה בחדש בד' בשבת ג' באותו חודש:

וזה אינו יודע בעבורו של חדש שסבר שהחודש שעבר היה כ"ט יום, ומנה יום הל' לראשון של חודש זה [ואף שבדקום אח"כ ונודע שידעו בעיבור החודש. י"ל דאמרינן מדהושוו תחילה ביום השבוע, אנן סהדי שחוזר עתה ורוצה לבטל עדותו להכי קאמר שידע בעיבור החודש [תוס' מ"א ב' ד"ה שזה]. מיהו מחצי חודש ולהלן, לא תלינן בטעותו, דאז כבר הכל יודעין מתי ר"ח. וא"ת [בדף מ"א ע"ב תוד"ה שזה תראה דלק"מ ע"ש (אהבת איתן).] כיון דידעינן מאיזה יום בשבוע הם מדברים, א"כ ע"כ טעה ולא ידע מתי ר"ח. וכ"כ ק' בסיפא בב' ימים. וי"ל כיון דתחילה שאלוהו על ימי החודש ואחר כך על יום שבשבוע אמרינן דתחלה היה מתכוון בשקר לומר על יום אחר שבשבוע. ואח"כ נתבלבל בדעתו ואמר שהיה באותו יום שבשבוע שאמר חבירו, או אולי ביני ביני נזכר ששמע מחבירו חוץ מב"ד שהיה ביום פלוני בשבוע ואומר גם הוא כן:

עדותן בטלה דבב' ימים א"א שיטעה. [ויש לדקדק טובא למה נקט תנא ב' וג' והדר נקט ג' וה', טפי הו"ל למנקט א' וב', וא' וג'. ונ"ל דרצה למנקט בימי החודש בגוונא דבעי למנקט בשעות, דצריך למנקט ברישא בשיעית ב' וג', דאי הוה נקט א' אומר בשעה ראשונה, וא' אומר בשנייה, לא פסיקא מלתא שתהיה עדותן קיימת, דהרי בשעה ראשונה נכלל נץ החמה והרי באחד אומר תוך הנץ וא' אומר אחר הנץ, עדותן בטלה [כש"ס מ"ב א']. ומדרצה למנקט כולה מתני' בחדא גוונא, נקט נמי בימי החודש בב' וג'. והא דלא נקט בסיפא דרישא בימי החודש ב' וד', דוגמת רישא דרישא דא' אומר בב'. נ"ל דלהכי נקט בסיפא שלשה וחמשה, דקמ"ל דלא אמרינן מדשני המלות אלו בסופן שוין בהברה שה שה מטעה טעי העד במספר השעות, ושמע וטעה, קמ"ל דלא תלינן בטעות כה"ג]:

עדותן קיימת דכי נמי זה אמר תחלת ב' וזה אומר סוף ג', אדם אפשר שיטעה ב' שעות חסר משהו. מיהו נ"ל דכל זה במחולקים באומדן השעות שזה אומר שלפי אומדן שלו היתה שעה ב', וזה אומר שחושב שהיה שעה ג', אבל אם היה שם צל המעלות [כמלכים ב' כ'] ומחולקים באיזה מדריגה עמד הצל אז כבזמנינו שהיה להם מורה שעות אוהר בל"א ומחולקים באיזה שעה, אז אפילו אומר א' בב' וא' בג' עדותן בטילה, ודמי לא' אומר קודם נץ החמה, וא' אומר אח"כ דגם כן עדותן בטילה אפילו שניהן תוך שעה א'. תדע דהכא באומדן השעות איירינן, דאי בראיית החמה, יום המעונן מה אכ"ל, וכי יתבטל אז שאלת איזה שעה. אמנם ק"ל אדקאמר בסוף א' אומר וכו' שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב, עכ"פ הו"ל לשאלם דאם יום המעונן היה גם בכה"ג אפשר שיטעה אחד. וצריך לדחוק דה"ק דכיון דבה' חמה במזרח וכו' רגילין בנ"א להיות בקיאין באותן השעות, ואין טועין בהן אפילו ביום מעונן, וכדאמרינן [פסחים י"ב ב'] רביעית זמן סעודה לכל היא, ואין טועה בה, משמע ודאי אף שהוא שבע ואינו רוצה לסעוד אז:

רבי יהודה אומר קיימת אפילו זה אומר תחלת ג', וזה אומר סוף ה', ס"ל דאפשר שיטעה אדם ג' שעות. וקיימא לן כת"ק [רמב"ם מעדות פ"ב ה"ה]:

ובשבע חמה במערב ואף דבחמץ [פסחים פ"א מ"ד], מודה דגזרינן משום יום המעונן וטעה עי"ז בין ה' לז'. הכא ספק נפשות להקל, ואפילו אמר השתא בפירוש מעונן הוה, לא מהימן מדאמר כבר בז' סתם הו"ל כאילו אמר בפירוש וודאי בז' הווה, אינו חוזר ומגיד:

ותמה רלח"מ דהרמב"ם פסק בחמץ כר"י [רפ"א מחמץ ה"ט], וה"נ פסקינן בא"ח [תמ"ג], והכא בעדות פסק כרבנן. ונ"ל ממ"ד בסנהדרין [דס"ט א'], דמהא דתנינן א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת, שמעינן דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות. וק"ל הרי סתם משנה ר"מ, ומלבד זה, מדפליג ר"מ בסיפא במחולקים בשעות, ש"מ ברישא מודה, ומטעמא דקאמר הש"ס דאזלינן בתר רובא, והרי ר"מ חייש למיעוטא לחוד בכל דוכתא, וכ"ש הכא דאכ"ל סמוך מיעוטא שאינן טועין לחזקת כשרות של הנידון, ונימא דמכחישין העדים זא"ז. ואע"ג שלעדים ג"כ חזקת כשרות יש. עכ"פ אי נימא שמכחישין זא"ז לא נפסל עי"ז שום אדם ידוע מהן, משא"כ אי נימא דאין מכחישין זא"ז, מרעינן חזקת כשרות של הנידון וודאי. ועוד דמסייע נמי הכא סברת ספק נפשות להקל, ואנן ניקום ונקטול להנידון. ואת"ל מדמכוונין ליום א' בשבוע, דאנן ידעינן דאותו יום בשבוע הי' כחד מנייהו, ש"מ דאידך טעי בעיבור' דירח', וכעין שכ' תוס' לתרץ קו' אחרח [סנהדרין דמ"א ב'] א"כ ה"נ מה"ט מסתבר טפי שאינו מהמיעוט שאינן טועין. עכ"פ ק"ל בסיפא בא' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה לד"ה, על כרחך ליכא למימר משום דליכא דטעי בהכי כלל, דהיכא אפשר שלא יהיה מיעוט בעולם דטועין, גם בב' ימים בחודש' ואת"ל דהן מיעוטא דמיעוטא, ובמיעוטא דמיעוטא גם ר"מ מודה [כע"ז ל"ד ב'], עכ"פ הכא מדמכוונין ליום א' בשבוע, נימא דע"כ דא' מהן הוא מהמיעט דטעו גם בהכי. ואת"ל ממ"ש תוס' [חולין פ"ו ב'] דהיכא דאיכא חזקה בהדי רוב גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא, א"כ ה"נ בג' וה' כיון דאיכא חזקת כשרות של הנידון בהדי הרוב שאינן טועין בהכי, טפי מסתבר לומר דטעי בימי השבוע וסותר א"ע עם העד הב' מדנימא דטועה בימי החודש, או דהו"ל אמירתו באותו יום בשבוע כחוזר ומגיד, אף שהוא תכ"ד. עכ"פ ק"ל בסיפא כשא' אומר בשעה ב' והשני אומר בשעה ג'. עדותן קיימת לד"ה. ובהא ודאי ק' אמאי והרי ר"מ חייש למעוטא. דבהא אי"ל מדמכוונין ביום א', דבשלמא במחולקין בימי חודש, י"ל מדכוונו על יום א' מוכרח דטעו בימי חודש, אבל במחולקין בשעות, מה יועיל שכיוונו יחד ליום א' דנימא עי"ז שהן מהרוב דטעו בשעות. וגם דוחק לתרץ דרק מעוט דמעוטא לא טעו בשעה א', הא וודאי ליתא ואת"ל דר"מ כרב אחא ס"ל, דגם בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא [כתוס' שבועות דל"ד א ]. א"כ ה"נ מדכיוונו שניהן על אדם א' ויום א ופעולה א', אף שמכחישין זא"ז בשעה א', מסתבר שא' מהן הוא מהרוב הטועין בשעות. עכ"פ ק"ל הא תינח בעדות שיש שם כיון היום והגוף, אבל הרי גם בחמץ פליג ר"מ [פסחים די"א ב'], ובשלמא בטעות דשעה א'. י"ל דאף ע"ג דאיכא מיעוטא דלא טעו בהכי, עכ"פ הרי אכילו נימא דר"מ חייש למעוטא מדאורייתא, אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא, ואזל גבי חמץ לחומרא, אבל בטעות בב' שעות. דס"ל לר"י דרובא טעו הכי וא"כ לר'"מ וודאי מעוטא איכא דטעו בהכי, והאיך ניקל ולא ניחש למיעוטא. ואפילו לירושלמי פ"ק דפסחים בהך סוגיא, דקאמר דס"ל לר"מ דחמץ עד הלילה מדרבנן, אי"ל דלהכי לא חייש למעוטא בטעוח דב' שעות, מדהו"ל ספיקא דרבנן, דא"כ ק' בטעות דשעה א' נמי ניחש למעוטא וניקל מה"ט. ומכ"ש לש"ס דלן דס"ל לכ"ע חמץ משש שעות אסור מדאוריתא. א"כ למה ניקל. בטעות דב' שעות, ניחש לחומרא למעיטא דטעו גם בב' שעות. ואי"ל בחמץ נמי איכא חזקת היתר אכילת חמץ נגד המיעוט הטועים בב' שעות, ליתא דהך חזקה עשויה להשתנות שאינה חזקה, לא לבד כשהשתא וודאי נשתנה [כי"ד שצ"ב רט"ז שם סק"ב, ותוס' יבמות ס"ח א' ד"ה רישא], וגם לא לבד כשעדיין השתא הוא בספק, כי הכא [כרמג"א א"ח ח' סקי"א], אלא אפילו כשהיה מתחלה שלם, וגם השתא נמצא שלם, כיון שעשוי להשתנות חיישינן שמא השתנה ביני ביני [כי"ד ר"א סס"ה], והרי התם היתה המקוה מתחלה שלימה וגם השתא נמצאת שלימה [כש"ך שם], ואפ"ה מדעשויי' להשתנות אינה חזקה, מכ"ש הכא דבשעת האכילה עדיין בספק הוא. ואת"ל דחזקה העשוייה להשתנות היינו בדבר התלוי במקרה שיוכל להקרות כל שעה, משא"כ חמץ, שעת האיסור לא יקרה אלא בזמנה, להכי לא מחשב חזקה העשויי' להשתנות, עכ"פ ק"ל, א"כ שזו חזקה מעליא היא, א"כ בטעות דשעה א', דמחמיר ר"מ בחמץ מדאיכא רוב בנ"א טועין בשעה א', עכ"פ רוב ומיעוט לר"מ כמחצה על מחצה. ומדאיכא נמי חזקת היתר אכילת חמץ בהדי מיעוט, נימא דאיתרע לה רובא ולשתרי. ואפילו נימא דלר"מ רק מעוטא דמעוטי. טעו בב' שעות, ולמעוטי דמעוטי גם ר"מ לא חייש [כע"ז ד"ל ב'], אפ"ה לא יתיישב, דעכ"פ חמץ לכל מסור ואותן המעוטי דמעוטי ישנן תוך הרוב, והאיך ניקל ולא ניחש להני. על כרחך צ"ל דר"מ ס"ל דבב' שעות ליכא דטעו כלל. מיהו לדידן וודאי לא ימלט שיהיו עכ"פ מיעוט דטעו בהכי. ואפילו יהיה רק מיעוטי דמעוטי עכ"פ מדחמץ לכל מסור, יהיה המעוט בכלל הרוב, להכי לא דמי לעדות, ושפיר פסק הרמב"ם משום חומרא דחמץ, דחיישינן אולי יש מעוט דטעי גם בב' שעות. ואי"ל א"כ מה מקשינן בפסחים [די"ב ב'] פשיט' דכדפליגי בעדות פליגי בחמץ. ומה קושיא, הרי טובא קמ"ל, דפליג ר"מ גם בחמץ, דאי מעדות סד"א דטעמא דר"מ דלהכי (בב' וג') [בג' וה'] שעות עדותן בטיל, מדהוו הטועין רק מעוטי דמעוטי, דגם ר"מ לא חייש לי' וא"כ בחמץ דהמיעוט הוא תוך כלל הרוב, גם ר"מ ממודה דחיישינן לטעות גם בב' שעות, להכי קמ"ל שפיר דגם בחמץ פליג ר"מ דלא חיישינן לטעות ב' שעות, א"כ וודאי ס"ל דאפילו מיעוט דמיעוטא לא טעו בהכי. י"ל הרי בל"ז ק' מה מקשי הש"ס, הרי טובא קמ"ל, דבשלמא התם הו"א דטעמי' דר"מ דמשום הצלת נפשות לא חיישי' למעוטי דטעו גם (בב)[בג']שעות להכי אצטריך לאשמעינן דגם בחמץ לקלא לא חייש ר"מ למעוטי. אע"כ דרק לר"י פריך, דחייש התם לטעות (ב') [ג'] שעות אפי' במקום הצלות נפשות, מכ"ש הכא בחמץ להחמיר, וכך כ' רש"י התם [פסחים ד"י ע"ב] ד"ה כמחלוקת, וע"ש:

אחד אומר בשנים בחדש וכו'. פ"ק דפסחים ד' י"א ואיתה נמי בר"פ בן סורר:

שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. הקשו תוס' ז"ל וא"ת היכי דייק מהכא בריש פ' בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וי"ל דאם איתה דלא אזלינן בתר רובא ה"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח"כ דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אמר בשלשה ואחד אומר בה' דאפילו כוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרינן חד טעה בשני עבורי משום דבשני עבורי לא טעו אינישי כדאמרינן בגמרא ע"כ:

אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה'. נראה דהה"נ אחד אומר בשתים ואחד אומר בד' דעדותן בטלה אלא משום דבעו למתני גבי שעות בשלש וחמש פלוגתא דר"מ ור' יהודה תנא הכא דגבי ימים כולהו מודו דעדותן בטלה. ושם בפסחים מפ' רבא דלר"מ אין אדם טועה אלא ב' שעות חסר משהו ומעשה דעדות רציחה או דעבירה כי הוי או בתחלת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו הלכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש מודה ר"מ דעדותן קיימת אבל אחד אומר בג' ואחד אומר בחמש ס"ל דעדותן בטלה דטפי מהם לא טעו ור' יהודה ס"ל דאפילו בהא עדותן קיימת דאדם טועה בשלש שעות חסר משהו ומעשה דהאי עדות כי הוה או בתחלת שלש או בסוף חמש וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסרי משהו ופרכינן עליה מדתנן בריש פירקין דחוקרין אותו לומר באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי מצו למימר לבאים להזים אותם ולומר להם עמנו הייתם בשעה חמישית מצו למימר בשעה רביעית אבל טעיתי ומשני דיהבינן לעדים כל זמן טעותייהו לר"מ כדאית ליה ומי שאומר בשתי שעות נותנין לו שתי שעות לפניו ושתי שעות לאחריו ואם אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל שלש נמי יהבינן ליה לקמיה ב' שעות ולבתריה ב' שעות ואי מזמי בכולהו חמש הרי הוזם ולר' יהודה כדאית ליה ואם אמרו לו כל שש שעות עמנו היית הרי הוזם ע"כ בקיצור:

אחד אומר בשתי שעות. וכו' גמרא אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות דמ"ס טעי איניש בהכי ומ"ס לא טעי איניש בהכי אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ או אפילו בתוך הנץ עדותם בטלה דסימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת:

אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו'. כך נראה שהיא הגרסא שם בפסחים וכמו שכתבתי וכן נראה ג"כ מן הירושלמי דפירקין ודפ"ק דפסחים וכתבתיו שם. אבל ביד פ' שני דהלכות עדות כתב מהרי"ק ז"ל ופסק כת"ק ע"כ משמע דלא הוה גריס דברי ר"מ וכן נראה ג"כ מתוי"ט:

אחד אומר בחמש ואחד אומר בז'. וכו' כתיב שם בר"ש לוריא ז"ל מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר"ם דמש"ה נקט ה' וז' שהיא מילתא דפסיקא דאפילו אחד אמר בסוף חמש והשני אומר בתחלת ז' אפ"ה עדותן בטלה משא"כ בששה ושבעה והודה לו מהר"ם ז"ל ע"כ: