משנה פסחים פרק ט׳ משנה ג׳

מה בין פסח ראשון לשני כו': אמר השם בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני ככל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אח"כ בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בוקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי לפי שלא היה צריך לאלו הבאורים כולם כי אמרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כולם אינו אלא השלמת ענין כאלו אמר חקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל כיוצא בו אמרו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט:

מה בין פסח ראשון לשני. שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ"ו]. תוספות. [*ועיין לקמן במשנה ה' בד"ה מקחו וכו']:

והשני מצה וחמץ עמו. כתב הר"ב מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים אף על גב דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני הכי קאמר דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים:

ודוחין את השבת. פי' רש"י דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"כ. ופלוגתא דתנאי בגמרא דף צ"ג ע"ב. וכתבו התוספות במסכת יומא פרק ה' דף נ"א דלמ"ד דהך במועדו אראשון קאי יליף ליה מככל חקת הפסח. ועוד האריכו לפרש ע"ש. ובגמרא. שבת אין טומאה לא מאי טעמא. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע"כ. ותניא נמי הכי בספרי:

והשני אינו טעון הלל באכילתו תנא ושייר ביקור, שיהיה מוכן ד' ימים קודם יום שחיטה, ושנשחט בג' כתות, דשניהן אינן רק בראשון ורק ראשון דוחה טומאה:

ודוחין את השבת אבל טומאה אינה נדחה מהשני, דמפני טומאה דחיתו ואיך יחזר ויעשהו בטומאה מיהו שייר גם בבבא זו שבירת עצם ונותר, דשייך בתרווייהו:

מה בין הראשון. בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בשלש כיתות ואין השני נשחט בשלש כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי בקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמרי' בגמ' ובתוספתא דלא קתני בקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו ובקור נוהג נמי בתמיד תוס' ז"ל:

זה וזה טעונין הלל בעשייתם. דלילה מיעט קרא משיר ולא יום ואב"א אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין את לולביהם ואין אומרין הלל:

ונאכלין צלי על מצות ומרורין. לשון הרמב"ם ז"ל ברפ"ח דהק"פ וכן אכילת בשר פסח שני בלילי ט"ו לחדש אייר מצות עשה שנאמ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ: ומתני' דלא כאיסי בן יהודה דאיהו ס"ל בברייתא בגמ' דדוקא במצות שבגופו ממש כגון צלי הוא דשוה לפסח ראשון אבל מצה ומרורים שעל גופו לא אע"פ שהן תובה לו וכ"ש מצות שלא על גופו כלל כגון השבתת שאור:

(הגה"ה פי' דדייק אותו דלגמרי בעינן כגון צלי ורבנן ס"ל על מצות ומרורים פרט וכן לא ישאירו ממנו עד בקר פרט וכן ועצם לא ישברו בו פרט וככל חקת הפסח יעשו אותו כלל לרבות נמי מצות שעל גופו כגון מצות ומרורים וקרא דיעשו אותו מיבעי להו לאשמועינן דגם בפסח שני אין שוחטין אותו על היחיד דלהכי כתיב יעשו לשון רבים ופי' רש"י ז"ל ואיידי דכתי' יעשו כתיב אותו דאע"ג דכתיב ברישא יעשו אי לא כתב זימנא אחריתי אותו ה"א אורחיה דקרא הוא ע"כ ועיין בתוס' ז"ל שכתבו קשה לרשב"א ז"ל דתיפוק להו מככל חקת הפסח וראשון הא נפקא לן בפ' האשה דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי"ל דלית להו ההיא דרשא ובפסח ראשון נפקא להו משום דלא גרע מפסח שני עד כאן). ובגמ' מסקי' וילפי' מקרא דל"מ בשעת אכילת פסח שני שמותר להיות חמץ בתוך ביתו אלא אפי' בשעת שחיטתו מותר להיות לו חמץ בתוך הבית:

ודוחין את השבת. דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני רש"י ז"ל: ועיין בתוס' יומא פ"ה דף נ"א על זה: ובגמ' שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה דתניא דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה ר' יהודה אומר אף דוחה את הטומאה מ"ט דת"ק מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ור' יהודה התורה חזרה עליו לעשות בטהרה לא זכה יעשה בטומאה ואיכא בגמ' תרי ברייתות דפליגין אהדדי והם תרי תנאי אליבא דר' יהודה דחד אמר דר' יהודה ס"ל דפסח שני טעון לינה וחד אמר דר' יהודה ס"ל דפסח שני אין טען לינה. וביד פ"א דהל' ק"פ סי' ד' י"ד וס"פ עשירי. וז"ל מה בין פסח ראשון לפסח שני הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאין עמו חגיגה ואפשר שיבא בטומאה כגון אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית ואינו טעון הלל באכילתו ומוציאין אותו חוץ לחבורתו ואין מביאין עמו חגיגה ואינן בא בטומאה ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור ואין מותירין מהן ואין שוברין בהן את העצם ע"כ: ולינה לא הזכירה אי בעי פסח שני אי לא אלא מדכתב שם בסוף דבריו ז"ל ולמה לא ישוב השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו לפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח ללמד שאינו שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו והן המצות שבגופו והן חוקות הפסח ע"כ משמע דלינה שהיא חוץ מגופו לא בעיא בפסח שני וא"ת ומ"ש דמי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום א' כבר תרצו תוס' ז"ל דשמא כיון דתשלמין דראשון הוא לא בעי לינה אפי' יום אחד: