משנה פסחים פרק ח׳ משנה א׳

האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה כו': רגל ראשון פירוש הרגל הראשון מזמן נשואיה.

ואמרו לא יאכל משל שניהן כשיש ביניהם קפידא על זה השעור אבל כשהן מתרצין זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל.

ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין.

ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העיקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על יד בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן:

לעשות בבית אביה. פירוש לעשות שמחת החג:

תאכל במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאם לא כן אין ברירה לומר שהוברר הדבר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר אזדריק עלה דההיא אתתא. ועיין במשנה דלקמן. ועיין בפרק ה' דנדרים. וא"ת אי בררה בשעת שחיטה פשיטא מאי למימרא. וי"ל דקמ"ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס"ד דבתר בעלה גרירה טפי כך כתבו התוספות:

אפטרופסין. אבי ילדים בלשון יון פטירא פידיאה. ערוך:

יאכל במקום שהוא רוצה. הכא לא שייך לומר שברר בשעת שחיטה דפשיטא ומאי קמ"ל הלכך אמרינן בגמרא אף על גב דלא בירר ויליף מדכתיב שה לבית מכל מקום וא"צ מדעתו של בני ביתו:

לא יאכל משל רבו. פירש רש"י דמסתמא שלא היה דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל משל עצמו יאכל כיון דדינא הוי דכופין כו' וכפירש"י בגמרא. ומחלפה שיטתיה ברפ"ק דחגיגה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו יותר כדי שיוכל העבד לקיים המצוה. והוא פירושו של הרמב"ם במשנתינו:

ושחט עליה אביה ולא אמרה תחילה אנה תאכל:

תאכל משל בעלה דמסתמא דעתה על של בעלה:

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה שכך נהגו אחר הנשואין, לילך ולעשות שמחת יו"ט אצל אביה:

תאכל במקום שהיא רוצה ר"ל במקים שהיתה רוצה בשעת שחיטה, דאל"כ אין ברירה בדאו', ואסור' מלאכול בשתיהן. וקמ"ל דבלא ביררה, לא אמרינן דמסתמא ניחא לה בשל בעלה. ומיירי נמי באינה רגילה לילך לבית אביה, דאם רגילה מסתמא ניחא לה בשל אביה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי התנא סתמ', דתאכל במקום שהיא רוצה, ר"ל במקום שיש הוכחה מבוררת שרוצה שם, דהיינו בין שהחליטה מתחילה לאכל שם, או ברגילה לילך לשם או לא:

יתום יתום קטן:

ששחטו עליו אפטרופסין ר"ל ב' אפטרופסין:

יאכל במקום שהוא רוצה אף שלא בירר בשעת שחיטה, דמן התורה א"צ קטנים להמנות כלל על הפסח ואעפ"כ אוכלין, דמ"ש תורה שה לבית אבות, משמע מכל מקום, שיאכלו אף שלא נמנו [עי' ר"ן נדרים לו"א]:

לא יאכל משל שניהן לא מזה ולא מזה, רק כשהתרצו יחד מאיזה יאכל:

לא יאכל משל רבו דלא ניחא לרבו שיאכיל פסחו להצד חירות שבו:

האשה וכו'. נלע"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל והכלה הופכת את פניה שרי השתא באשה או בכלה שכבר עבר זמן שנשאת אם היא רדופה או אם אינה רדופה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק פרק שני דהלכות ק"פ ובפ"ג סי' כ"ג:

בזמן שהיא בבית בעלה. מלת בזמן צ"ע אמאי איצטריך למתנייה:

תאכל ממקום שהיא רוצה. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרי' הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומתרץ מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה לא קשיא כאן ברדופה פי' ברייתא ברדופה ללכת אצל אביה לספר שבתה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק. מתניתין בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הלכך בבית בעלה חביב לה וכל שאר הרגלים ודאי שייכא בהדיה ורגל ראשון ספק הלכך תאכל ממקום שהיא רוצה וכדאשכחן בקרא דיש כלה רדופה דכתי' הייתי בעיניו כמוצאת שלום נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו וא"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה האיך מקובלת היא בבית חמיה וכתבו תוס' ז"ל מאי רוצה בשעת שחיטה ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אכל ברישא אפי' סתמא אוכלת משל בעלה ע"כ. (הגהה אלא דלפי' התוס' כל הכלות רדופות ע"ש ולפי שיטתן ז"ל כתבו בסוף דבריהם והלכה דקתני במתני' לאו דוקא דאי דוקא כבר גלתה דעתה שרוצה בשל אביה א"נ אפי' הלכה כל זמן שלא בררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרסי' ואי גרסי' צריך לומר דלעשות לאו דוקא ע"כ בקיצור):

יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין וכו'. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' שהוברר הדבר שבזה נתרנה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו א"ר זירא שה לבית מכל מקום איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו תניא נמי הכי וכו' ומסתברא כמו שהגיה רש"ל ז"ל שמחק מלות תניא נמי הכי והגיה במקומן תנו רבנן וכו'. וכתבו תוס' ז"ל הכא לא שייך לומר מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועי' דאי לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל ע"כ:

עבד של שני שותפין. גמ' רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתני' בדקפדי אהדדי פי' שני הבעלים אין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפי' נתרצה האחד שיאכל העבד אין חברו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וברייתא דלא קפדי אהדדי. והרמב"ם ז"ל פי' שם בפ' שני דבזמן שמקפידין זה על זה רוצה לומר שלא יגנבנו לעבד כלומר שחושש זה שאם יאכל אצל חברו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו ע"כ ותוס' ז"ל כתבו אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנו' את חברו וכו' עד לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וכו':

מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל חציו עבד וכו' ומחק מלת מי והשין. ובגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו דתנן פ"ד דגיטין מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. כך פי' רש"י ז"ל וכן בפי' ר"ע ז"ל כאן אכן הרמב"ם ז"ל פירש ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין ע"כ: