משנה פסחים פרק ה׳ משנה ח׳

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו': לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פירש כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והיא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצים אותה בשבת. ואין הלכה כרבי יהודה:

אלא שהכהנים וכו'. ה"ק כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהני' מדיחים את העזרה אלא שהיה שלא כרצון חכמים. דאילו לרצון חכמים לא היו מדיחים ונמצא שלא היה מעשהו בשבת כמו בחול כ"פ הרמב"ם:

שלא כרצון חכמים. מסיק בגמ' דלית ביה אלא משום שבות משום אשוויי גומות. ואפ"ה שלא ברצון חכמים. דשבות צריכ' התירו. שבות שאינ' צריכה לא התירו. והקשו בתו' דהא בעזרה לא שייך אשוויי גומות שהיה לה רצפת אבנים. ותירצו דבין רובד לרובד היו גומות אבל א"ל שגזרו בעזרה אטו כבוד דעלמא [*דכמה שבות אשכחן במקדש בפרק בתרא דעירובין משנה י"ב] דהא בעלמא נמי ליכא אלא שבות אלו דבריהם ז"ל. ועי' במ"ז פרק ב' דביצה. אבל בפכ"א מהלכות שבת להרמב"ם כתוב דאין מדיחין הקרקע ואפי' היה רצוף באבנים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף ע"כ. והמגיד כתב שיצא לו מפרק כירה (שבת מ:) מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין כו'. ע"כ. וזו הראיה יש לדחות דדלמא קרקע עולם היתה ולא רצופה. לכך נראה בעיני דמהך מתניתין יצא לו. והכי דייק לישניה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמתניתין דתנן כמעשהו בחול וכו':

מדם התערובות. פירש הר"ב המוטל על הרצפה ומפרש טעמא בגמרא שאם ישפך דמו של אחד מהן לאחר שנתקבל בכלי דכהנים זריזין הם ובודאי עבדי קבלה בכלי שרת ואגב זריזותייהו משתפך נמצא זה מכשירו ואי משום דם התמצית שמעירב בו. הא קסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם במ"ו פ"ח דזבחים:

אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שפקקו הנקב שבו היה יוצא הנחל שעובר בעזרה, ועי"ז התפשטו המים בכל העזרה, והודחה הרצפה של שיש מדם הנשפך, ואח"כ פתחו הנקב והמים יוצאים:

שלא כרצון חכמים דרצון חכמים היה שלא יהיה מעשהו בשבת כבחול להדיח העזרה, דחיישינן שמא ידיח גם מקום אחר שאין בו רצפה, ואתי לאשוויי' גומות ואף שאין שבות במקדש, היינו רק לצורך עבודה:

ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות מדם שעל הרצפה:

זרקו זריקה אחת על גבי המזבח דאם מעורב בו דם שנשפך אחר שנתקבל בכלי, נתכשר בזריקה זו:

ולא הודו לו חכמים דעכ"פ מעורב הוא עם דם התמצית שפסול לזריקה, ונתבטל, ולר"י אין דם מבטל דם:

כך כ' רתוי"ט לרמב"ם, וכך נ"ל. ותוס' כתבו דטעמיי' דרבנן משום הסדקין שבין הרובדין דאשווי גומות וק"ל א"כ דאו' היא [כשבת דע"ג ב'] ופ"ר הוא, ולמה באמת הקילו הכהנים ולמה לא מיחו בידם חכמים אע"כ שהרובדין ישבו סמוכי' יחד בדוחק בלי סדק בין זל"ז. מיהו אי"ל לתוס' דעכ"פ הו"ל פ"ר דלא ניחא ליה דלערוך שרי אפי' לכתחילה (כמג"א שי"ד ס"ק ה') דא"כ למה באמת שלא ברצון חכמים היה אע"כ הוה ניחא להו בהפ"ר כדי שיתנקו הדמים שם יפה. ואילה"ק בין למר או למר הרי אמימר שרי זילחא במחוזא מדהי' העיר מרוצף באבנים [כשבת דצ"ה א'] י"ל דכבר תירצו תוס' שם ויש לחלק בין מרבץ הבית כי התם, למדיח ברבוי מים דוודאי עביד גומא, ועי' מ"ש בס"ד עירובין פ"י צ"ה]:

וכמעשהו בחול תוס' שבת פ' המצניע (שבת דף צ"ה:)

מדיחין המ"ם גרסינן בשב"א והדלי"ת ברפ"א:

שלא ברצון חכמים גמ' אמר רב חסדא שלא כרצון ר' אליעזר דאמר בעלמא גבי עכבד דהייני דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש בשכבר נעשה צורך גבוה אסור משום אשוויי גומות דבין רובד לרובד דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו במקדש שבות שאינה צריכה לא התירו. ופי' הרמב"ם ז"ל לפי שאמר וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פי' כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ע"כ. ושיעור המשנה מובן לפי זה שהוא כך וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהנים מדיחין את העזרה ג"כ בשבת אלא שהיה שלא ברצון חכמים:

רבי יהודה אומר פ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ד) ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס') ברייתא ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ט:)

כוס היה ממלא מדם התערובות. תניא א"ל ר' יהודה לחכמים לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאין בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערב פסח אמרו ליה שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא הוי חציצה דלח לא חייץ ואע"פ שבגדיהם מתלכלכין בדם ותניא היו בגדיו מטושטשין עבודתו פסולה ולהגביהן אי אפשר משום דכתיב מדו בד מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה והיו מהלכין עליהם להוליך אברים לכבש או להוליך הדם למזבח אבל להוליך עצים למערכה לאו עבודה היא דליבעי מדו כמדתו. ועיין במה שכתב רש"ל ז"ל על זו הברייתא: