משנה פסחים פרק ב׳ משנה א׳

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות כו': זו המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש. ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו.

ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלל בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן ומה שפרט.

ואמר ומוכרו לנכרי כי ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיע כי זה המאמר דחוי.

ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח.

ואמר עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו.

ואמר ולא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה. ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן נפרש פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳) ואין הלכה כרבי יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק חלקיו [וצריך] (ו) לכתת כדי שיאבד מהר:

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש"י:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [*רש"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה"ה דהמ"ל דלמא אכיל מיניה:

עבר זמנו. פירש הר"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש"י בפרק קמא ד"ז ע"א ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:

אסור בהנאתו. פירש הר"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות י״ג:ג׳) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ"ע מודו:

וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר"ב כמותם:

או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע"ז:

כל שעה שמותר לאכול ר"ל כל שעה שאפשר בשום אופן שיהי' מותר לאכל חמץ, דהיינו בשעה ה' שמותר בה הכהן לאכול תרומה:

מאכיל מותר כל אדם להאכיל חולין לבהמה וכו':

לבהמה לחיה ולעופות צריכי, בהמה אע"ג שכשישתייר לא תצניעו, ושמא ישכח לבערו ויאכלנו, וחיה קמ"ל אף על גב דכשמשייר' מצנע', עכ"פ סד"א שעי"ז ישכח לבערו ולבטלו ויעבור על בל ימצא, ואיידי דנקט בהמה וחיה, נקט נמי עופות [ונ"ל דנקט עופות לשון רבים, למכלל עוף בייתי ועורבין שמצויין בחצרו. ולאשמעינן דאח"כ, לכל עופות אפי' של הפקר אסור להאכיל. ועי' בתוי"ט פ"ה דנזיר מ"ה ד"ה בה"א, ודו"ק]. מיהו במצא אחר זמן איסורו שלא אכלוהו, חייב לבערו, מדמונח חמץ הפקר בחצירו [ססי' תמ"ה]:

ומוכרו לנכרי אפי' לא יאכלנו עכו"ם קודם פסח [שם]:

ומותר בהנאתו ר"ל בששרפו אז בשעה ה', ואפי' רק חרכו אז עד שאינו ראוי לכלב, מותר להנות ממנו אח"כ אפי' בפסח, וכ"ש שמותר ליהנות ממנו בשעה שישרפנו בשעה ה'. מיהו טוב שלא ליהנות ממנו בשעת שריפה, אפי' קודם זמן איסורו [תמ"ח מג"א ד']:

עבר זמנו תחלת שש:

אסור בהנאתו ועי' בקופת הרוכלין בכללא דחמץ:

ולא יסיק בו תנור וכירים אפי' לר"י דמצריכו שריפה אסור ליהנות משריפתו *):

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף [ג"ש] מנותר, שאסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת כמו חמץ, ומצותו בשריפה, א"כ ה"ה חמץ:

וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ר"ל או מפרר ומטיל לים אף שאינו ים המלח, דס"ל חלב שור הנסקל יוכיח, שג"כ אסור בהנאה והאוכלו בכרת, ואפ"ה א"צ לשרפו מכח הילפותא מנותר, על כרחך משום דלא דמי לנותר בבל תותירו, א"כ ה"נ בחמץ. וקיי"ל כרבנן, אבל נוהגין לשרפו. מיהו אחר זמן איסורו מודו דהשבתתו בכל דבר [תמ"ה]:

וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל. ק"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג"כ בבל תותירו, ואפ"ה ס"ל לר"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח"ז מצאתי קו' זו בנ"ב בשם א"ד הגאון מהר"ל זצ"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, "וילפינן" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע"ג, עכלה"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה"ג באשם תלוי אמנם גם בל"ז אחמ"כ הגאון הנ"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא "מה מצינו". נוכל לומר הפרכא הנ"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש"י [דכ"ז ב' ד"ה ודנו] כ' דילפותא דר"י היא מכח ג"ש, דלא כתוס' [שם ד"ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא"כ מנ"ל דר"ב ס"ל כתוס', והרי מסתבר כרש"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק"ו, כ"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש"י לנו כן בדבריו הקדושי' [ע"ש], דעל כרחך הילפות' היא ג"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט"א וז"ל לא זכיתי להבין, דעכ"פ לרש"י לשטתי' [סוכה דל"א ח' ד"ה לא מקשינן] ר"י ס"ל מכל הי"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק"ו. א"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש"י, עכ"פ לרש"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ"ל. עכ"פ מנ"ל דר"ב ס"ל כרש"י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר"י מה מצינו הוא, א"כ מה מהדרו לי' רבנן לר"י דס"ל אשם תלוי בקבורה, עכ"פ קשיא לדידהו דס"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' [ד"ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס"ל מעוט' דלעיל [דכ"ד א'], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר"י. אע"כ דילפותא דר"י היא ג"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר"י אליבא דנפשיה דס"ל הך ג"ש. ותו הרי לר"ב ע"כ צ"ל דס"ל דילפותא דר"י ג"ש היא, דאל"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א"צ שריפה, וכמ"ש רתוי"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר"י מה מצינו היא, א"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי"ל דאשם תלוי בשריפה. אע"כ דילפותא דר"י ג"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי"ל שפיר כוותיהו דחמץ א"צ שריפה, ואפ"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג"ש דר' יודא, עכ"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ"ש הפני יהושע הכא דכ"ז ב' בד"ה תוס' ד"ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס"ל דחמץ לאח"פ אסור מדאורייתא. וא"כ כיון דילפותא דר"י מלא תותירו הוא מכח ג"ש, א"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג"ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ"ל בד"ה הנ"ל], וע"כ צ"ל נמי דהך ג"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ"פ מצד אחד, דאל"כ לכ"ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ"ב ב'], והרי במופנה מצד א' ס"ל לר"ע [נזיר דמ"ח ב' תוס' שם ד"ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי"ל כר"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר"ע הוה [כפסחים די"א], ואפ"ה הלכה כר"ע בפלוגתתיה עם רבו ר"א כברכות [דל"ו א']. וא"כ כ"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר"ע היה [כסנהדרין דנ"א ב'], א"כ הלכה כר"ע דבמופנה מצ"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד"ע ע"א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ"א א'] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג"ש היא. והוכחנו ג"כ דעכ"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ"ל]. א"כ במח"כ הגאון הנ"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ"ל לפע"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר"ב הך ילפותא בתרייתא דר"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג"ש, דיש כמה ג"ש בש"ס דלא נאמרו הל"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' [קדושין ד"כ ע"ב ד"ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר"י מהק"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר"י מג"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ"ל דבל"ז ק', כיון דלרש"י הך ילפותא בתרייתא ג"ש נינהו א"כ כיון דר' יודא קבל ג"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק"ו ותו מה פרכו לי' אק"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס"ל דאפילו כה"ג גמרינן ק"ו [כסוכה דל"ו ב'] אלא ע"כ דר"י ג"ש נקט בקדמיתא, וה"ק להו לרבנן, בשלומא ג"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג"ש מעצמו, אלא ק"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה"ג [פסחי' ס"ו א'], ואמרו לי' ק"ו פריכא היא. ואיהו ס"ל דאהני ק"ו ואהני ג"ש [כב"ק ד"י ב'], אהני ק"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק"ו טרח וכ' לי' קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל, מסקנא, דלר"י אצטריך דסד"א מדלר"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ"פ למה נקט הש"ס דסד"א בהדי דשריף לתהני מנה ] ונ"ל ממ"ש הר"ן פ"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע"ז ס"ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א"כ ה"נ סד"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ"ל. ואי"ל א"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י"ל דקמ"ל לר"י אף דא"א זולת שריפה שפיר סד"א דשרי קמ"ל, עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א, וז"ל אב"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר"ן דפ"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר"ש, וכמ"ש מפורש בר"ן שם והרי כאן אליבא דר"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע"ר זצוק"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל"ק כלל, די"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר"י יותר מפ"ר לר"ש, דכמו דפ"ר לר"ש מותר באיסור הנא', ה"נ שאינו מתכוון לר"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע"ר זצוק"ל, דה"ק דעכ"פ מדצריך לשרפו לר"י הו"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר"י שרי [פסחים כ"ה ב'] סד"א כאביי, קמ"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע"ר זצוק"ל ממ"ד [תמור' ל"ד א'] דנשרפין אפרן מותר. א"כ סד"א מדמקיל ר"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד"ד ב'], וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים [כ"ז ב'], קמ"ל דהכא אסור:

כל שעה שמותר לאכול מאכיל. פ"ק דמכילתין דף י"ג. ומתני' לא ר' יהודה ולא ר"מ דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל דקאמר תולין כל חמש ואי ר"מ האי כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה וכו' כדפי' רעז"ל: ובירוש' משמע דלא דייק מלת מותר ומוקי לה כר' מאיר:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו אפילו אחר זמנו מפ' לה בגמ' כדפי' רעז"ל. וכתבו תוס' ז"ל וכגון שנפסל מלאכול הכלב דבענין אחר לא הוה שרי ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ וז"ל והאי מותר אלאחר זמנו קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו ע"כ:

עבר זמנו אסור בהנאתו ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס דמיו כדתנן בפ' שני דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תוס' ז"ל. וכל היכא דתנן בפ"ק או הכא דחמץ אסור בהנאה או ששורפין אותו הוי דלא כר יוסי הגלילי דלדידיה שרי חמץ בהנאה כל ז' אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לגוי:

ולא יסיק בו וכו'. תוס' בפ"ק דמכילתין דף ה' ועם מה שמפ' בגמרא דלר' יהודה איצטרי' וכדפי' רעז"ל מובן ומיושב סמיכות פלוגתא דר' יהודה ורבנן אולא יסיק בו תנור וכירים: וכתבו תוס' ז"ל אבל לרבנן דס"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרי' פ' בתרא דתמורה דאפרן אסור פשיטא דלדידהו אסור ליהנות ממנו בהדי דקא שריף לי' אלא לר' יהודה דס"ל דהוי בשריפה וקיימא לן התם דכל הנשרפי' אפרן מותר איצטריך. עד כאן:

ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. בפ"ק דמכלתין תניא א"ר יהודה אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו פי' רש"י ז"ל דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: ור"ת הכריח דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורא אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצווה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירוש' בפ' כל שעה ע"כ. ושם בפ"ק דף ה' אמרי' דר' עקיבא ס"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה:

וחכמים אומרי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת אף וכתב שכן מצא: וביד ספ"ג דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תנ"ה וע"ש בספר לבוש החור וכתבתי רוב דבריו בס"פ בתרא דתמורה ע"ש: ובגמ' איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא חמץ דלשאר נהרות קאזיל דהא לא מצינו בשום מקום גבי חמץ ים המלח בעי פירור דחיישי' שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו אבל ע"ז דלים המלח אזלא דהא אשכחן בכמה דוכתי גבי ע"ז יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתנן גבי ע"ז הוי ים המלח שאין ספינה עוברת שם לא בעי שחיקה ורב יוסף אמר אדרבא חמץ דמימאיס ונימוק ונימס מאליו לא בעי פירור אבל ע"ז שאין המים ממסות אותה בעיא שחיקה בשאר נהרות מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח. וברייתא תניא כותיה דרבה וכוותיה דרב יוסף ומן הירושלמי משמע דמדלא קתני מטיל לים או מפרר וזורה לרוח משמע דמפרר ארוח ואים קאי דאפי' לדגים שבים שהן הפקר אסור להשליך ככר שלם לים וכי קתני רישא מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות בין שלו בין דהפקר קאמר. וכתב הרי"ף ז"ל ופרישנא מפרר וזורה לרוח או מפזר ומטיל לים אלמא אפי' לים בעי פירור וכ"ש לשאר נהרות וחטים של חמץ בעו שחיקה והדר מטיל לים ע"כ: ובטור א"ח סי' תמ"ג. וכתבו תוס' ז"ל אומ' ר"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים א"נ מתני דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר ולא ידבק בידך ונו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי שלא כדרך הנאה ע"כ וכן כתבתי בשמו ז"ל שם פ' כל הצלמים שכתבו בשם רשב"ם ז"ל: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל או מטיל המ"ם בצירי והטי"ת רפויה: