משנה פסחים פרק א׳ משנה ז׳

אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה כו': ר"מ סובר אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאורייתא. ועוד יתבארו עקרי מחלוקתם במסכת טהרות. ושניהם מודים כי אמרו במה שקדם למה [לא] נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין וזה הבשר לדעת ר"מ ולד מדרבנן לפי שהוא כאשר בארתי לך סובר טומאת משקים לטמא אחרים דרבנן והוא לדעת רבי יוסי ולד מדאורייתא למה שביארנו מסברתו. ולפי שסבר רבי מאיר כי רבי חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאורייתא אמר מדברי רבי חנינא במחלוקתו עם רבי עקיבא נודע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאורייתא אין הפרש בינו ובין טהור.

ואמר לו רבי יוסי אינה היא המדה לפי שרבי יוסי סובר כאשר בארנו כי אותו הבשר טמא מדאורייתא. ואמר לו אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה נתיר שריפת טהור עם טמא א"כ יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה לרבי מאיר על עיקר סברתו היא המדה ולר' יוסי אינה המדה. אח"כ אמר לו רבי יוסי אפי' רבי יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת טהורה עם הטמאה אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה. ועוד יתבארו לך דברים שעושים התרומה תלויה כשנגע בהם במסכת טהרות ורבי יוסי אמר כי ארבעה עשר שחל להיות בשבת שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת שורפין טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. והלכה כרבי יוסי באמרו אין שורפין טהורה עם הטמאה. אבל שיטמאו המשקין לזולתם הוא מדרבנן כרבי מאיר:

מדבריהם למדנו. מ"ש הר"ב שנטמא במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ דהא אוקמינן לעיל שנטמא בולד ולד וכ"כ רש"י והקשה דסוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן [כדפי' הר"ב לעיל] מה קא מהני ליה האי בשר לבשר שלישי אי לשויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקים שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון. ואפי' ע"י שני הן נעשין תחלה [כמ"ש לעיל]. אלא על כרחך להאי שינוייא סבירא ליה אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ואשמעינן ר"ח דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולרבי מאיר ש"מ שני דרבנן טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר"י אשמעינן דשני דרבנן והוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא. הלכך אינה היא המדה. ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל א"צ לאוקמא בנטמא במשקים וכו' ומדבריהם מדר"א ורבי יהושע ע"כ. והשתא הר"ב שפי' לעיל אליבא דמאן דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הדרא קושית רש"י לדוכתא. וכן קשיא להרמב"ם דמפרש לעיל והכא כפירוש הר"ב וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות בדף ט"ו בד"ה ולד טומאה כו' דאומר ר"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע"כ. ולפי זה הך סוגיא שהבאתי לעיל דדייק בגמ' אדר"ע ממשקים שנעשו לעולם תחלה אתיא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא דלא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקין וכו' דמדבריהם אדר' אליעזר ור"י קאי וה"נ ס"ל דלאחר גזירה אמרו לדבריהם שהרי היו לאחר ב"ש וב"ה שגזרו לגזירה זו. וקשיא להרמב"ם שהביאם בפירושו ומפרש אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל. דאליביה קודם שנגזרה מיירי [*דאי לאחר כך לא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקים וכו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי] ומיהו אשכחנא בתוס' דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר וכו'. הקשו בסוגיא דהתם דהוי מצי לדקדק נמי בדרבי חנינא מהא דמשקים נעשים לעולם תחלה כמו דדייק לר"ע. ותירצו משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י"ח דבר דגזרו על המשקים להיות תחלה. ע"כ. הרי שלא חלקו בין הסוגיות כמו שחלקנו אלא כולה סוגי' כמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. וצ"ל דלא גרסי בדברי רבי עקיבא מימיהם של כהנים ור"ע לאחר גזירה מיירי ולהכי מדקדק תלמודא בדבריו:

ששורפין תרומה טהורה כו'. כתב הר"ב דרבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וכו' [*עי' בפירוש הר"ב במ"י פ"ד דטהרות] וכתבו התוספות בדבור המתחיל התם פסול וכו' ואם תאמר א"כ ר"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא דמדרבי עקיבא דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשות ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ובירושלמי פריך לה וקאמר למ"ד בולד טומאה דרבנן לא בא רבי עקיבא אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם ע"כ. והשתא אתי שפיר לישנא דמדבריהם. דמדבריו מיבעי ליה [כדפריך בגמ' למאן דמוקי מדרבי אליעזר ורבי יהושע] דהא רבי עקיבא לא קאמר אלא בשלישי דאורייתא. אלא ודאי רבי עקיבא נמי בשלישי דרבנן מיירי:

התלויה. פי' הר"ב דכתיב משמרת תרומותי כו'. עי' משנה ח' פרק שמיני דתרומות:

אמר ר' מאיר מדבריהם של ר"ח ור"ע, דמודו בבבא דבשר שנטמא:

ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אע"ג דלת דמי, דגבי הך דר' חנינא טמא וטמא, משא"כ הך דרבי מאיר טהור וטמא, י"ל דסבירא ליה לר"מ דמדסתם ר' חנינא וקאמר בשר שנטמא בולד [שני], משמע ודאי אפי' נטמא הבשר בולד הטומאה דרבנן כגון שננומא הבשר במשקין שהיו שני, והרי ס"ל לר"מ דמשקין מטמאין אחרים רק מדרבנן, ולפיכך הך בשר שנטמא מהמשקין, טהור גמור הוא מדאו', ולא די שגזרו שיטמאו המשקין להבשר, אלא גזרו ג"כ שיהיו המשקין תחלה, נמצא הך בשר שהיה שני רק מתרי דרבנן, לר' חנינא מותר לעשותו שני דחד דרבנן, כשישרפו עם הבשר שהוא ראשון, דאוכל מטמא אוכל ג"כ דרבנן. לפיכך קאמר שפיר ר"מ, דכמו בבשר שנטמא במשקין הטמאים, דמדאו' טהור גמור הוא, אפ"ה מדאסרוהו חכמים שרי להוסיף לו טומאה דרבנן, לשרפו בהדי בשר שיעשוהו שני דרבנן, כמו כן מותר לשרוף חמץ טהור משהגיע שעה ו', דאסור רק מדרבנן, עם חמץ טמא:

אמר לו רבי יוסי אינה היא המדה דס"ל דמשקין מטמאין לבשר מדאו', וכבר קודם שישרפנו עם הבשר הראשון טמא היא, ואיך ילפת מנה לחמץ מתחלת ו', שהוא מותר מדאו':

ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע ששורפין ר"ל ואפי' ר"א ור"י שנחלקו לקמן במתני', בהא מודו:

על מה נחלקו על התלויה ר"ל תרומת חמץ שטמא' מספק:

וזו לעצמה דס"ל דחייב בשמירת התלויה:

ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת דס"ל דאינו חייב בשמירתה:

מ"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל, בשער המלך פ"ד ה"ב מגירושין הקשה. הא בת"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ"ל דכיון דת"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ"ה א' ד"ה כך], א"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל"ה א'] ל"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת, שפיר ק' קו' שעה"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ"ל לשיטתו, דה"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל"ש יו"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו"ל לש"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע"ג דאינו רק מדרבנן, עכ"פ פסול מה"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב"י מלבד זה תי' הגאון נ"י דחוק במח"כ דמה יענה לרמב"ם רפ"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ"מ מתוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה דבר ע"ש]. גם מה שתי' בשעה"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב"ם וכן משמע קצת מחו' [ב"ק דע"ז ב' ד"ה והלא] ותמהני א"כ מה מקשה הש"ס [יבמות ק"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה"מ, הרי סנדל מנוגע ג"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב"ם ואת"ל דלהכי לא מנאן הרמב"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק"ב וק"ג], ובכה"ג כבר כתב הרמב"ם בספר המצות [בשורש י"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע"ש א"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י"ל משו"ה לא מנאן הרמב"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ"ב וקצ"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה"ע קכ"ד ס"א וח"מ וב"ש שם], א"כ מ"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא"כ ת"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ"ה דאסור בהנאה גם שלכד"הנ [כפסחים כ"ה א']. ואי"ל א"כ האיך יליף ר"מ שמותר לשרוף ת"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די"ל דלמא ר"ח לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר"מ לשטתיה דס"ל כל העומד וכו', מנ"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ"ל לתרץ כדתירץ הש"ס [מנחות ק"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ"ל. אבל אין להקשות האיך משכח"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ"ל] וליכא למימר דכוונת הש"ס דהו"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא"פ חייב [ככריתות י"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ"ל די"ל דעפרא הוא ואעפ"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה"נ עכ"פ נהנה [ככריתות די"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד"ו ב']:

כך נ"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ"ש רש"י (ש"ס דט"ו ב' ד"ה ור' יוסי). ואי"ל א"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר"ע. דשמן דר"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא"כ השמן ג"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א"כ צ"ע לע"ד לרש"י שבת (די"ג ב'), וביצה (די"ח א'), שכל טימאה דרבנן א"צ הערב שמש (ועי' מ"ש פ"ח סי' כ"ה), וכן מוכח לענ"ד מש"ס דילן (שבת די"ד ב'), אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א"צ הערב שמש. א"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ"ל. נ"ל דהבבלי ס"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא"כ הך דר"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי"ז טומאה דאו', א"כ שפיר מוסיף ר"ע אהך דר' חנינא]

אר"מ מדבריהם למדנו וכו'. ירוש' מהו בפסח בי"ד. ופי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דבפסח עצמו דהוי חמץ איסור תורה אפי' ר' יוסי לא יפליג עליה דשורפים כדאמר ר' יוחנן לקמיה הכל מודים בששה עשר ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה והירושלמי אזיל לשיטתיה דאמר לעיל לדעת ר"מ ליכא איסור תורה בחמץ רק קרוב ללילה ע"כ. ובגמ' בברייתא קאמר ר"מ י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות. בבלי וירושלמי א"ר יוחנן מדבריהם למדנו כמשמעו מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים. פי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דיליף ר"מ דכי היכי דשורפין טומאת תורה או פסול תורה עם טומאת תורה ה"נ שורפין בי"ד תרומה טהורה כיון דאסירא מדרבנן עם הטמאה מן התורה דאע"ג דשריא טהורה בי"ד מן התורה הא תריץ לקמן דר"מ לטעמיה דמחמיר בדבריהם כשל תורה. ר"ש בן לקיש אמר מדבריהם ר"ל מדברי ר"א ור' יהושע ולא קאי ר"מ אדר' עקיבא ודר' חנינא דדוקא התם שורפו משום דתרווייהו טומאת תורה או פסול תורה אבל הכא בי"ד דשרי חמץ מן התורה לא ילפי' דשורפין יחד טהורה עם טמאה אלא מדברי ר' אליעזר וכו' וז"ל רש"י ז"ל בבבלי א"ר שמעון בן לקיש לא תידחוק לאוקומה הכי דמאי מדבריהם דקאמר מדברי ר"א ור' יהושע דלאו אמתני' קאי ר"מ אלא בעלמא קאי והכי קתני מדברי סופרים שמענו ששורפין וכו' ומאן נינהו סופרים ר' אליעזר ור' יהושע והאי עדות דר' חנינא ור' עקיבא לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפים טהור עם הטמא נקט לה עכ"ל ז"ל. ונמצא דמדבריהם הוי כמו הרי זה אבק רבית מדבריהם וכאלה רבים והכא נמי מדבריהם מדברי סופרים למדנו והם ר' אליעזר ור' יהושע ע"כ. ובגמ' דילן מפ' הי ר' יהושע ומסיק ר' יהושע דחבית שנשברה בגת העליונה וכו' דבפ"ח דמסכת תרומות וכתבו תוס' ז"ל והא דקתני במתני' מילתיה דר' חנינא ור' עקיבא משום דר' יוסי קטעי וסבר דר"מ מר' חנינא סגן הכהנים קאמר כדקאמר בגמ' בסמוך ע"כ: והתם בירוש' אמרי' דבר קפרא ס"ל כר"ש בן לקיש ובגמ' דילן אמרה ריש לקיש משום בר קפרא:

א"ל ר' יוסי אינה היא המדה וכו'. פ"ג דהלכות חמץ ומצה סי' ד' [הגהה עיין בחידושי הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל שבסוף ספר סמ"ג על סימן ע"ו וז"ל. קצת מדבריו שכתב הרא"ש ז"ל בהדיא דשלהי מתני' דפ"ק דפסחים מוקמי' לה כר"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרינן באכילה עד הלילה למה שורפין. אך קשה דהא דמוקי תלמודא למתני' כר"ש אינו אלא לענין זה דס"ל לר"מ ור' יוסי דחמץ לפני זמנו בלאו כר' יהודה אבל אי הוה ס"ל כר"ש דמתיר לאוכלו עד הלילה לא היו שורפין תרומה טהורה לא עם הטמאה ולא זו לעצמה וזו לעצמה ועוד וכו' ע"ש]:

ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. גמרא רמי רב חסדא פסחא אפסחא ומשני ומי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהי א"ר יוסי וכו' וקתני היאך ישרף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע דהיינו מתני' והכי נמי אמרי' בירוש' דפירקי' ודפ"ח דתרומות. וברייתא ר' יוסי אמרה כדקאמר א"ר יוסי והאי ר' יוסי דמתני' ה"ק ר' יוסי לר"מ אפי' ר"ש אליבא דר' יהושע דמקל כי מקיל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא: ר' יוסי ב"ר חנינא רמי תרומה אפסחא פי' תרומה דעלמא אתרומה דפסחא ומשני. מי א"ר יהושע שתיהן כאחת דמותר לטמא תלויה בידים ורמינהי דתנן פ"ח דתרומות חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום מוצנע ואם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה ואם היתה מכוסה יגלנה גרמא אין בידים לא ואע"ג דתלויה היא ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע פי' מתני' והא דקתני בידים לא ר' יוסי היא ואליבא דר' יהושע דגבי תלויה דפסחא נמי ה"ק בברייתא ואנן היכי נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה: ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני כתבנוה כבר שם במקומו פרק שמיני דתרומות:

סליק פירקא