משנה פאה פרק ח׳ משנה א׳

אומר הכתו' בזה החלק הנעזב לעניי' לעני ולגר תעזוב אותם (ויקר' יט) וכשיפסקו העניים מלבקש אותם הם מותרים לכל בני אדם כי לא צוה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד או לעופות:

ונמושות. הם הזקנים הבאים בימים ועיקר לשונם הוא כן והשאילו בכאן זה השם ללוקטים אחר הלוקטים והם המלקטים השניים והמשיל אותם לזקנים לאיחורם מפני שבוששו לבא ולא ימצאו אלא מעט:

ורביעה שניה. המטר השני בזמן הרביעה השניה מן השנה והשאילו כמו כן שם הרביעה לזמן הסתיו לפי שהוא מגדל הצמחים ויוציאם מבטן הארץ כמעשה הבועל בנקבה והוא גזור ממלת תרביע וכן אמרו (תענית ו:) מטרא בעלה דארעא וזמן רביעה שניה בארץ הצבי בשנה המבכרת הוא בי"ז במרחשון ובשנה הבינונית בכ"ג במרחשון ובשנה המאוחרת בראש חדש כסליו ומה שירד מן הגשם קודם י"ז מרחשון הוא ממטרות החורף לא מתחלת הסתיו כל זה בארץ ישראל ועליו נאמר הדבר:

ופירוש מוסקין מנפצין או חובטין הזיתים והחובט נקרא מוסק כמו שיקרא לחורש עודר ולכורת ענבים בוצר ואוסף מיני התבואה קוצר:

איסרות. קיבוץ איסר ושיעור איסר ארבע' גרות כסף ואין הלכה כר' יהודה:

מאימתי כל אדם מותרין בלקט ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה:

משילכו הנמושות ר"ל אחר שהלכו הנמושות. והן הזקנים שהולכים לאט ושחוח. ומלקטין כל שבולת יחידי. ונקראין נמושות שממשמשין במקלות והולכין. וי"א לקיטי בתר לקוטי. ונקראין נמושות. שמשו והסירו הכל. דאח"כ כבר נתיאשו העניים. ומסתבר כפי' קמא דאי כפי' ב' היינו משילכו עניים ויבואו. ולמה שני תנא בלישניה:

בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ר"ל אחר שכבר הלכו העניים שלקטו תחלה וחזרו לביתם. ושוב באו אחרים ולקטו גם הם אחריהם. אח"כ מה שהשאירו השניים הרי הוא הפקר לכל אדם אפילו לעשירים. ולא תנא הכא נמושות דמדחביבי ענבים אזקנים משכימין ובאין:

ובזיתים משתרד רביעה שנייה המטר השני. ונקרא רביעה ע"ש שמוליד הארץ. א"נ ע"ש שמרביץ ומשכיב העפר. וזמנו עד כ"ג במרחשון. ולא תני נמושות. דאין הולכין אז דימי צנה הם:

אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין מוסק בזיתים. כקוצר בתבואה. וכבוצר בענבים. אורה בתאנים. גודר בתמרים. כולן לשון קוצר ממחובר:

את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות הם ב' פונדיון. ופונדיון הוא לב' סעודות. וכיון שאינו מוצא ב' סעודות לו. וב' סעודות לאשתו בשביל פרנסתו לבד שוב אינו יוצא:

כ"כ הר"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א. [באות עז] וז"ל אף דאיכא עניים כו'. ועדיין צ"ע. עכלה"ט. וינוע האחוז בחבלי בוז. פה קדוש יאמר על זה "ועדיין" צ"ע. מה צ"ע. לפע"ד זו א"צ לפנים ודאי הוא כרבעת"ו. דהרי רז"ל אמרו (פסחים ד"נ) דמעות יתומים אין בהן סי' ברכה. מ"ט. יתמי לאו בני מחילה נינהו. ואפ"ה אין איסור בדבר. ואדרבה ב"ד מצווין על כך (כב"מ ד"ע) דיהבינן להו לגברי דשייף נכסי'. וק' מ"ש מתמרי דשדי זיקא דאסור מה"ט (כב"מ דכ"ב). וכ"כ בהכל לאגלי גפא ולפרשא ולטרזינא אפי' מיתמי. וכ"כ כופין לאפטרופי לצדקה (כב"ב ד"ח א') וכ"כ באפטרופי דלביש ומכסי מיתמי (כגיטין דנ"ב ע"ב). דבכולה לא אמרי' יתמי לאו בני מחילה. ואי"ל דמש"ה מקלינן בכולהו. מדאית להו הנאה ליתמי. ליתא דעכ"פ צריכי למחול בשביל הך הנאה. והרי יתמי לאו בני מחילה. וא"כ אדרבה. ק"ו הוא. מה במעות יתמי. שהקרן כבר הוא שלהם. אפ"ה לא אסרינן הריוח מטעם דלאו בני מחילה. מכ"ש בפאה ולקט דגם הקרן לא זכו בהם יתמי עדיין מכ"ש שאין לאסרו מה"ט. אע"כ דוקא היכא דבעינן לאפקועי מרשותייהו דיתמי. צריך שיהיה קצת הנאה ליתמי. אבל היכא דליכא פקוע מרשותייהו. ואדרבה איכא נמי מדת סדום. דכופין עליה (כח"מ קע"ד) וכי הכא בפאה שלא ירוויחו הם ע"י הפסד של אחרים. בכה"ג אפי' לא ירוויחו כלל ע"י זכוי של אחרים. אפ"ה ל"א יתמי לאו בני מחילה. דא"צ מחילתם כלל אם היו גדולים. מיהו בירושלמי הכא משמע. דלא משום יאוש נגעו בה. דאל"כ למה צריך קרא לעני וגו' תעזוב. ולא לעורבים ועטלפים:

אב"י ולא הוכיח ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ דע"כ הפי' א' עיקר דהוא מר"י. והפי' הב' מר"ל. והלכה כר"י (כיבמות ד' ל"ו א') די"ל דשאני הכא דר"י ור"ל לאו בדינא פליגי ולא אפליגו רק בפירוש תיבות נמושות. וכתי' הכ"מ בשם הרשב"א על הרמב"ם שפסק בפרק א' מה' מת"ע הי"א באמת כר"ל. ועי' ירושלמי דמסיק כע"ר דנמושות זקנים. מיהא בענין קושית ע"ר. ל"מ נראה לתרץ כמ"ש ע"ר בסי' ג' והוא מירושל' כאן. דלהכי תנא בסיפא משילכו עניים ושני בלישניה ולא תני נמושות. שמפני שהן חביבין הם באין לאלתר]:

הנמושות. ירושלמי אבא שאול היה קורא אותן משושות וכן נמי אית תנויי תנו משושות מאן דתני נמושות שהן באין בסוף ולשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם שבאין אחר חבריהם ומ"ד משושות שהן ממשמשין ובאין על משענתם ופי' הרא"ש ז"ל ומתוך שהולכים כפופים ועיניהם מסתכלין למטה רואין כל מה שמוטל לפניהם בקרקע ואינם משאירין כלום וכשיודעין שאר עניים שהלכו אלו מתייאשין הם ובפ' אלו מציאות מייתי לה אייאוש שלא מדעת עכ"ל ז"ל. ואיתא בירושלמי דר' יוחנן בן נורי. שהיה עני היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה:

משילכו העניים וכו'. בירושלמי מפרש דלא תני נמושות הכא דעל ידי שהן חביבין באין לאלתר פי' הרא"ש ז"ל דזקנים חביבין עליהן ענבים ובאין מיד פי' באין והולכין ואין העניים מתייאשין בהליכתן וכן בזיתים מחמת הצנה שבשעת מסיקה אין הזקנים יוצאים עכ"ל ז"ל:

רביעה שניה. כאן פי' ר"ע ז"ל כמ"ד כ"ג בחשון אבל בפ"ק דתעניות סי' ד' וגם שם רפ"ג פי' כמ"ד י"ז במרחשון וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל עיין מ"ש ע"ז בפ"ט משביעית והנה תמצא דבריו כתובים בספר זה לקמן שם פ"ט מ"ו:

ולא יהא מביא אלא בד' איסרות. דהיינו שני פונדיונין וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט יש גורסין במשנה אלא בארבעה וגם החכם הר"ר יהוסף ז"ל כתב דבס"א גרסי' במתני' מלת אלא ולפ"ז צריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל בסמוך וכיון שאינו מביא זיתים אלא שוה ד' וכו' אם הוא גורס במשנה מלת אלא. והנכון שמלת אלא טעות היא וצריך למחוק אותה וכן בספרי כ"י שראיתי איננה:

בארבעה איסרות. שיעור כל איסר ד' שעורות נמצא שהפרוטה חצי שעורה כסף וכן תנן בריש קדושין וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי: