משנה פאה פרק ז׳ משנה ח׳

מן העקרים שבידינו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפיכך כשנראו העוללות לא יכול לעשותם הקדש מפני שהן ממון עניים:

וענין שכר גידולים שכר מה שהוציא האילן מן הפרי בשעת הקדש עד אשר חנטו פגיו ונתבשלו:

וערים הוא גפן אדרת אשר נטשו קציריה בענפי האילנות וגבה קומתם ונקרא בלשון ערב עריש:

וברגליות הם הגפנים השטוחות על הארץ שהרגל נוגעת בהם כמו הכרמים כולם והוא גזור ממלת רגל והלכה כרבי יוסי:

המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות שהענבים קטנים עדיין:

העוללות לעניים דאין מקדיש דבר שאינו שלו. ואף לר"ע לעיל. של עניים הן. רק שלא יקחום קודם הבציר:

רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש מדמשביחין בקרקע הקדש. ולת"ק פטירי מדכבר נתחייבה הקרקע להעוללות. ואילה"ק לר' יוסי אמאי סגי בשיתן שכר גידולין להקדש. הרי מה שגדל אח"כ מהקדש כולו אסור [כפסחים נו ב]. י"ל התם באין שם תערובות היתר. משא"כ הכא הרי מה שגדל מקודם שהקדיש כולו היתר [ועי' תרומות פ"ט מ"ד. ודו"ק]:

איזה היא שכחה בעריס בגפנים שמודלות ע"ג עצים כעל ערש רעננה:

כל שאינו יכול לפשוט את ידו במקום שנזכר אף שעדיין עומד אצלו:

וליטלה וברגליות גפנים שטוחים ע"ג ארץ:

משיעבור הימנה דכל גפן חשוב אז כאומן ושורה בפ"ע. ואסור לשוב לאומן כשעבר ממנו אף שיכול לפשוט ידו לראשון. ונ"ל דה"ט. דבשלמא בעריס. הוא מצרפן שיהיה כולן כאילן א'. ואע"ג דגם באילן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה. וכשכח עומר באומן א' [פ"ו מ"ד]. הכא שאני. דבעריס מחמת מדמונחים עליו גפנים רבים מעורבים. דרך המלקט לאחר שגמר לקיטתו לבחון ולחפש אח"כ שמא מונח עוד אשכול נסתר תחת העלים וכירושלמי הכא. לפיכך כל שעדיין יכול לפשוט ידו לשם. לא הו"ל שכחה. ואע"ג דלא קיי"ל כר"מ [פ"ו מ"ב] דאמר דסמך על חיפוש המחבא. י"ל דזה דוקא כשהמחבא אינו המלקט בעצמו. דכשבא המחבא כבר עבר משם המלקט. אבל כשהמלקט בעצמו דרכו לחפש אחר גמר לקיטתו. לא גרע משכח בעה"ב ולא פועל. דאם הבעה"ב עומד שם זכתה לו שדהו [כפ"ה ל]. וכ"ש הכא שהמלקט עצמו עומד אצל העריס. אבל ברגליות כל גפן מונח לבדו. ואין דרכו לחפש על כל נעלם אחר שעבר ממנו. והו"ל ככל עומר ששכחו. דאפילו באומן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה:

כתב רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. ואע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע משעבוד. זהו במשועבד הממשות. משא"כ הכא דאין הקרקע משועבד להעוללות רק ליניקה. אז אפי' קדושת דמים מפקיע משעבוד (ועיין ח"מ ססקי"ז) וכ"כ אשכחן פ"ה דמעשרות מ"ה בקנה שדה בסוריא מעובד כוכבים. דלרבי צריך לעשר מה שנתוסף ביד ישראל. וא"א קמא קמא דמטי בטל בלא נפסק הקלוח. וכתוס' ב"ק (ד"ק ע"ב) עכלה"ט. ולפע"ד בנו ותלמידו. ל"מ היה נראה דדוקא בלח בלח אמרי' קמא קמא דמטי בטל. מדמתערב מיד בכולו. דבלח יש בילה. משא"כ בלח ביבש. מיהו י"ל מדיש שם גם שרף לח שבהפרי הו"ל שפיר כתערובות לח בלח:

המקדיש כרמו. בפי' ה"ר שמשון ז"ל משנה זו קודמת למשנת כרם שכולו עוללות:

עד שלא נודעו בו העוללות. אית דל"ג מלת בו:

יתנו שכר גדוליו להקדש. ות"ק ס"ל שא"צ ליתן לפי שכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש והרא"ש ז"ל. פי' ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולאו משום דס"ל לת"ק כר"י דס"ל בפ"ג דמעילה במתני' דהתם דאין מעילה בגדולין דאפי' כר' יוסי דס"ל התם דיש מעילה בגדולין מצי סבר דשאני הכא שקודם נתחייב הכרם בעוללות:

איזו היא שכחה בעריס. פי' שכחה דגפנים וכבר פי' תנא דמתני' דלעיל איזהו פרט ואיזהו עוללות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמפרש בתוספתא דבעריס גדול מיירי דהיינו דיש בו חמש גפנים כדאיתא בפ' עריס. והיינו טעמא דתנא ליה הכא דבדין הוא דבהדי מתני' דשכחה הו"ל למתנייה אלא דתני מידי דלאו אורחיה בהדי הדדי כולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחת לאו אורחיה ותניא בתוספתא בד"א בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק ליה משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו ג' גפנים מלבצור דאין כאן שורה והרמב"ם ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת (הגה"ה. כבר כ' מהרי"ק ז"ל שם ספ"ה שגם בספר רבינו ז"ל נמצא מוגה ג"כ כך). כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. אבל יכול לפשוט את ידו וליטלה לא הוי שכחה אפי' שעבר ממנה: וברוגליות משיעבור הימנה. ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפי' יכול לפשוט את ידו וליטלה: וגפן המודלית על גבי אילן או על גבי גדר קרויה דלית ע"ש דלו עיני. וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהם עכ"ל ז"ל: