משנה פאה פרק ז׳ משנה ו׳

אמר הכתוב בכל אילן שנטע (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ודינו שיאכלו אותו בעליו בירושלים כמעשר שני ובה"א כשקרא הקב"ה תבואת השנה הרביעית קדש הלולים וקרא המעשר קדש משפטו כמשפט המעשר וכשיפדה נטע רבעי שלו לעצמו יוסיף חמישיתו על מה שהוא שוה כאשר אמר הכתוב (שם כז) במעשר אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. וביעור הוא להסירו מביתו כשישלם זמנו כמו שנבאר במסכת מעשר שני והוא מה שאמר הכתוב בערתי הקדש מן הבית וב"ש לא יחייבוהו כלום מכל זה שלא נכתב דבר בענין זה כלל כי אלו הפסוקים באו בענין המעשר ואינם מדמים כרם רבעי למעשר:

כרם רבעי לאו דוקא כרם. דה"ה כל עץ מאכל. פירות שנה ד' מנטיעתו. מעלה אותן או דמיהן לירושלים ואוכלן שם כמעשר שני. רק נקט כרם רבעי מדבעי למנקט נמי פלוגתייהו בפרט ועוללות:

בית שמאי אומרים אין לו חומש כשפודן א"צ להוסיף חומש מלבר כבמע"ש:

ואין לו ביעור א"צ לבערו מהבית כמע"ש ושאר מעשרות כשמבער המעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:

בית הלל אומרים יש לו דיליף קדש קדש ממעשר. ואע"ג דהו"ל ב"ש לקולא ולא נקט לה בפ"ו דעדיות י"ל כד אתשיל בבהמ"ד לענין סיפא אתשיל וקולא לב"ה ולא שייך לומר דהו"ל עכ"פ חומרא לעניים דהרי אין שייך לעני מיוחד [ועיין חולין נ"ב] [אב"י ועי' ר"ש לעיל פ"ו מ"ב בשם הירושלמי. דכל היכא דאיכא קולא מצד וחומרא מצד לא תני ליה בהדי מקולי ב"ש]:

בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ה"ה בפאה ושכחה דכחולין חשוב:

והעניים פודין לעצמם להעלות הדמים לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת דממון גבוה הוא כמע"ש וכולו לבעלים:

כרם רבעי וכו'. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בס"א גרסי' משנה זו אחר משנת הכרם שכולו כו' ע"כ. ובירושלמי פליגי תנאי רבי אומר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע מודו ב"ש די"ל חומש וי"ל ביעור רשבג"א אחד שביעית ואחד שני שבוע בש"א א"ל חומש וא"ל ביעור. ובריש כיצד מברכין. ר' חייא ור"ש בר רבי חד תני כרם רבעי בכולהו מתני' שהוזכר רבעי דס"ל דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דס"ל דנוהג רבעי בכל האילנות. וי"מ דלמאן דתני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל בגפן יחידית לא. והילך לשון ספר הלבוש בי"ד סי' רצ"ד סעי' ז' וי"א שאין רבעי נוהג בחו"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמ' בדין רבעי אפי' בא"י. איכא למ"ד דרבעי נוהג בכל הנטיעות כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו' ועליה קאי ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' וגו' שפי' אחליה והדר אכליה. ואיכא למ"ד שאפי' בא"י אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בשאר נטיעות משום שהוא דורש הלולים לשון רבים שתי פירושים לשון הלול כמשמעו ולשון חלולים שפירושו אחליה והדר אכליה ומפ' אין חלול אלא במקום הלול כלומר אין פודין ומחללין אלא דבר שמהללין ואומרים עליו שירה והוא היין. שלא היו הלוים אומרים שירה במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח כדילפי' מקרא דיין משמח אלהים ואנשים. ובמאי משמח אלהים אלא בזה שאומרים עליו שירה. וס"ל לי"א שבא הכתוב ללמדך דהלולים שאין תורת רבעי נוהג אפי' בא"י אלא בכרם. כלומר אין חלול אלא במקום הלול. וקי"ל כל המיקל בא"י הלכה כמותו בח"ל לפיכך בחו"ל קיי"ל אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ע"כ. והרמב"ם בפ"ט דה' מעשר שני סי' ד' פסק כמ"ד נטע רבעי:

והעניים פודין לעצמן. אית ספרים דל"ג ליה והרשב"א ז"ל נמי ל"ג ליה. וע' במ"ש עוד על משנה זו בפ' בתרא דמס' מע"ש שנשנית גם שם סי' ג' ותוסיף לקח טוב:

ובה"א כולו לגת. תימה דלא קתני כולו לבעל הבית. ומצאתי שכ' בתוס' יו"ט ויראה לי וכו' ע"ש ואני ההדיוט נלע"ד שא"צ לדין זה מורה מקום דפסוק מלא הוא וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם הא מוכח בהדיא מפשטיה דקרא שהבעה"ב אינו חייב לבצור העוללות או ללקט הפרט ולתתו לעניים. ואע"פ שכבר נדרשו מלות תעזב לעיל בספ"ד וברפ"ו כמש"ש מ"מ פשטיה דקרא משמע מה שכתבנו לכ"ע. והא דקתני כולו לגת נלע"ד דעצה טובה קמ"ל דאע"ג דיכול לאכלו ענבים או צמוקים אחר פדיון אם הוא חוץ לירושלים או קודם פדיון בתוך ירושלים אם הוא קרוב לירושלים מ"מ יותר טוב לו לעשותו יין ולשמוח בו הואיל וכתיב ביה הלולים לשון הלל ושירה. דו"ק: