משנה פאה פרק ו׳ משנה י״א

כבר בארנו בפרק זה שיש לקוצר שכחה כשישכח קמה וכן למעמר. והתנאי שישוב ויקח מה ששכח בטל שהעיקר בידינו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא בממון כמו שיתבאר במקומו:

הקוצר בלילה והמעמר בלילה:

והסומא יש להם שכחה דאע"ג דמסתבר דהחשיכה גרמה לו שלא ראה הדקין ושכחן. והו"ל כשכח מחמת ד"א פ"ה מ"ז. נ"ל דשאני התם דלא הו"ל למיסק אדעתיה לחפש תחת הקש. משא"כ הכא. מדידע שחשיכה הוא. בוודאי ימשש היטב. ומה שנשאר שכח מלחפש. וכשכחה מצ"ע דמי:

ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה לדקין שלא התכוון להם. ולפענ"ד דאפילו בגסין אין שכחה. כדמשמע סתמא דמתני'. ורב"א פי' שלקט כל השדה והתכוון ליטול הגסין ולהניחן לבד ואפ"ה אין שכחה אף בדקין. דטרדת נטילת הגסין לצד אחר. גרם ששכח בדקין. והו"ל כשכחה מחמת ד"א:

אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה דמתנה ע"מ שכ' בתורה:

וכ"כ רכ"מ פ"ה ממ"ע. ולא ידענא היאך יתישב לפ"ז הירושלמי שכ' בפירוש אפי' דקין אין להם שכחה. וגם הירושלמי בעצמו תמוה דמה אפי'. אדרבה בדקין וודאי אין שכחה. דהרי לא התכוון לעמרם כלל. וכי ס"ד שמי שהיה בדעתו לעמר חצי שדה. שיהיה חצי שדה הנשאר שכחה. ודברי הר"ש ורתוי"ט תמוהין מאד. ע"ש: אמנם לפמ"ש לעיל סימן מ"ט. דבידע מעיקרא שאפשר שישכח ע"י הד"א לא מחשב שכח' מחמת ד"א. א"כ בלא ידע מעיקרא שאפשר לו לשכח ע"י הד"א. הו"ל כשכחה מחמת ד"א. דדמי לחפוהו בקש. א"כ הכא בסיפא שלא סמך על הראייה כ"א על המשמוש שהתכוון ליטל הגס הגס. בוודאי לא הו"ל למיסק אדעתיה שיטעה במשמושו בין גדולים לקטנים. ואם אעפ"כ טעה במשמושו. כשכחה מחמת ד"א דמי. דהיינו ע"י המשמוש בחושך. ולא הוה שכחה. וזהו פי' הירושלמי "לא סוף דבר גסין" (ר"ל לא שהיה כאן גסין ודקין והוא היה מתכוון ליטול רק הגסין. דבכה"ג ודאי לא טעה במשמושו כלל. ולא מחשב שכחה מחמת ד"א כלל. רק שכחה ממש היא מה ששכח בגסין) אלא אף דקין (ר"ל דמיירי שהתכוון ליטול גם גסין שבדקין. דבכה"ג שפיר הי' אפשר לומר. דמסתבר דאפי' במשוש היטב אפשר שיטעה איזהו גס שבדקין. אפ"ה אין שכחה בגסין. וקאמר הירושלמי הטעם) "דכי מאחר שדרכו לבחון גסין אפי' דקין" (ר"ל דאפי' לבחון בין גסין שבדקין. נמי לאו אורחא שיטעה. ואדרבה דרכו לבחון היטב) להכי אין שכחה (דלא ידע מעיקרא שאפשר שישכח ע"י המשמוש והו"ל כחפוהו בקש. כנלפע"ד פי' המשנה חמורה זאת. ובא"י פוקח עורים:

כ"כ הר"ב. וכתב רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל אף דבדבר שבממון תנאו קיים. התם בידע וקמחיל (כב"ב דקכ"ו ב'). [הנה קול עלה נדף ה"ה בלא ידע ומסתמא מחל. (כב"מ ד"ל) מתנה בפני ב"ד שיטול כל מה שמפסיד ע"י שיחזיר אבידתו]. וכ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות סט] וז"ל ק"ל אר"ב מה צריך לטעמא דמתנה ע"מ שכתב בתורה. לו יהא דבעלמא תנאו קיים כו'. דאיך שייך אם לא יקיים התנאי לא יהא הקצירה קצירה. וה' יאיר עיני. עכלה"ט. ואם כה יאמר מאורן של ישראל מה יצפצף העטלף שלא ראה אור כמוני אישות בריה שאין לה עינים. וכבר רציתי לומר דמתניתין קמ"ל דסד"א דלא להוי שכחה מדגלי דעתו מקודם. והדעת מכרעת כן. מדנקטה מתני' דוקא שכחה. אולם א"א לומר כן. דגם בירושלמי נקט כר"ב. אמנם על רבינו הנ"ל גדלה עלי מדורת התימה למה תמה על הר"ב ולא התמיה על ש"ס בבלי כ"פ (מכות דף ד') ע"מ שלא תשמיטני שביעית. ע"מ שאין לך עלי אונאה. וכ"כ (ב"מ ד' ל') מתנה בפני ב"ד. ושם (דף צ"ד) מתנה ש"ח להיות כשואל. וכ"כ (ב"ב דף קכ"ו) פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים. דחשיב ליה התם מתנה עמשכב"ת. והרי ע"כ כבר הלוהו וכבר מכר וכבר הציל וכבר שמר. והרי הוא בנו ודאי. ומה דהוה איך יהפכו ללא הוה. ואת"ל בכולהו איכא קצת זכות לשכנגדו. וגם במתנה עם ש"ח איכא קצת זכות דליפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא (כגיטין דנ"ב) מאן לימא לן דהכא נמי לאו הכי. כגון דקיימו עניים הכא ורוצים לזכות בפיאה ולקט. אבל הבעה"ב לא היה רוצה לקצור. כ"א כשיתרצו העניים ע"מ שעכ"פ מה שישכח יהיה שלו. או שנתן להעניים מעות בתנאי זה (ולהכי נקט נמי שפיר "שכחה". דהו"ל ספק. שאינו רגיל לשכוח) דאע"ג דיכול להתנות ע"ד שלא בא לעולם (כח"מ ר"ט) הכא מתנה עמשכב"ת הוא. או נ"ל דאי לאו מתנה עמשכב"ת. הו"א אע"ג דוודאי נתחייב בשכחה מדכבר קצר. וכ"כ כשהוא בנו. ודאי יש לו פי שנים. עכ"פ מדלא רצה האב להודות שהוא בנו רק בתנאי זה. וכ"כ לא רצה לקצור. רק על תנאי. סד"א מדמתנה קריה רחמנא (כב"ב קכ"ד) והו"ל כמחל בכור בפירוש בחצי חלקו ע"מ שיודה הלה בחצי חלק האחר. קמ"ל דעכ"פ מתנה עמשכב"ת הוא. השיבני רבינו הגאון הנ"ל. וז"ל בשמיטה אכ"ל דה"ק אם תרצה להשמיטני יהיו המעות פקדון. ובאונאה י"ל דה"ק כשירצה לוקח שיחזיר לו האונאה והמקח קיים לא יהיה מקח למפרע ויתבטל המקח. [ואתהפך כתולעה הנדרסת. דתמיהני על דברי קדשו הרי באונאה ע"כ מיירי נמי כשהמתאנה רוצה שיתבטל המקח שנתאנה יותר משתות. והמאנה סומך על תנאו ורוצה בקיום המקח. דהכי מיירי ברייתא (ב"מ דנ"א ב) דקאמר בד"א בסתם אבל במפרש חפץ זה שאני מוכר במנה יודע אני ששוה ר'. ש"מ דלענין ביטול מקח נמי מיירי. וצ"ע] ובמציל שמתנה לפני ב"ד. י"ל כו'. אולם קושית ידידי הרב נ"י מבני בכורי. באמת עמדתי בזה ומצאתי קצת ישוב. רק שאין כאן מקום להאריך. עכלה"ט:

יש להם שכחה. צריך להגיה יש לו שכחה:

אם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה. דכתיב קצירך בשדך כדרך שבני אדם קוצרין הרש"ש ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים ע"כ. וכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ובפירוש ר"ע ז"ל צ"ע מאי לשון אפי' דקים (הגה"ה. אחר זמן רב מצאתי שהחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הגיה בפי' ר"ע ז"ל אפי' גסין) וכן רבינו שמשון ז"ל הביא לשון אפי' דקים בשם הירושלמי ונראה לפ' לפי הירושלמי כן שמתכוין לקצור כל השדה הגסין והדקין ומתכוין ליטול את הגס הגס שלא ישאר שום דבר מהגס א"כ אפי' מה ששכח בדקין אין להם שכחה מאחר שחזר על הגסין יזכור הדקים על דרך הקמה מצלת את העומר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ולפי פי' הרא"ש ז"ל נראה לומר שלא היה גורס בירושלמי מלת אפילו. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דלפי פי' ר"ש ז"ל וגרסתו תימה גדול איך יאמר לא מיבעיא לגסים דא"ל שכחה אלא אפי' הדקים א"ל שכחה והסברא היא להיפך וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ונ"ל לפ' ע"פ דרכו דודאי מתניתין כפשטא המתכוין ליטול הגס א"ל שכחה בעמרים הגסים קאמר וטעמא מדכתיב ושכחת עומר בשדה דפשטיה דקרא משמע שהוא הולך ומקבץ העמרים ונשאר השדה פנוי לאחריו רק שנשאר עומר א' ועליו צוה לא תשוב לקחתו אבל אם הולך ומקבץ הגס ומניח הדק אין אותו גס שכחה שהרי כל מה שאחריו לא קרינן בשדה שאינו פנוי אלא מלא עמרים דקים וזה פשוט בלשון מתני' והיה עולה בדעתינו שמאחר שקבץ כל הגסים לבדן כשיבא בסוף לקבץ כל העמרים הדקים אם שכח א' מהם ודאי הוי שכחה דהשתא קרינן ביה ושכחת עומר בשדה והשמיענו ר' יונה בירושלמי דאפי' בהן אין שכחה ונתן טעם דמאחר שדרכו בגסים שכיון בפעם הראשונה לקבץ ולהניח כבר נתבטל תורת שכחה משדה זו ומתני' דקתני אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה אפי' הדקים קאמר. גם הרמב"ם ז"ל בהל' מ"ע לא חילק בין גסים לדקים אלא שפירש ז"ל דאם היה מתכוין ליטול העומר הגס הגס אסומא ואקוצר בלילה קאי וסיפא דקתני ואם אמר הריני קוצר ע"מ וכו' אכל אדם. והלשון של המשנה קשה גם אין השכל סובל לחלק בין סומא וקוצר בלילה לכל אדם וצ"ע עכ"ל ז"ל: