משנה פאה פרק ה׳ משנה ג׳

מגלגלין. ידוע:

וטופח. שם מין ממיני הגרגרין קרובים בדמותם וטבעם מן השעורים והרופאים קוראין אותן בלשון ערב קורטומ"ן ואמר ר"מ שיש להשמר מזה המין שלא יקצרוהו בכלל הזרע מפני שיזיק לעניים שמא יהיה הלקט הנופל מן המין ההוא וחכמים מתירין כי הם אומרים שאפשר שיהיה הלקט מן הזרע הטוב ולא מזה המין ואין הלכה כר"מ:

אין מגלגלין בטופח בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט:

דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי:

אין מגלגלין בטופח. פי' בערוך מלשון משקה טופח ומגלגלין דקאמר מלשון מגלגל עמו עד שתים עשרה שנה דפ' נערה שנתפתתה דהיינו בדברים רכים ובלשון נחת וכגון דבעה"ב זה אחר שקצר שדהו והניח פאתו רוצה מיד להרביצה כדי שתהא לחה ומטוננת כדי לחופרה ולחזור ולזרעה מה שירצה. ואם העניים הולכין עליה כשהיא לחה נעשית טיט וגומות ומתקלקלת. וקאמר ר"מ דאין בע"ב מגלגלין עם העניים לומר תבואו מחר ותהא גריד ותלקטו הפאה מ"ט דהפסד ביטול מלאכתן עדיפא. ובגמרא ירושלמית מפ' דשמין לו הפסדו. וחכמים מתירין לגלגל עמהן מפני שתקנתם אפשרית שנקל הוא שיבואו מחר ובגמרא ירושלמית מפרש דשמין לעניים הפסד מלאכתן עכ"ל הח' הר"ש שירילי"ו ז"ל: וז"ל ס' האגודה פי' ר"י שלא ירבץ שדהו כ"כ שיהא משקה טופח בה שמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וכו' ע"כ:

מפני שאפשר. מצאתי מנקודת האל"ף בנקודת חירק. שוב מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כן מצאתי בספרים ישנים שאיפשר ור"ל שאי אפשר כי כן דרך הישנים לכתוב בל' קצר ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה"ב הפסדו ונוטל מן העניים ע"כ. אמר המלקט נראה דה"פ דר"מ ס"ל שאם הגיע לו הפסד לבעל הבית מחמת מה שנמנע להרביץ שדהו בעבור העניים נוטל מן העניים כשיעור מה שהפסיד. אח"כ מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל פי' אם השדה יבשה ונשר הרבה שמין לו לפי שדה בינונית והשאר יקח מן הפאה ע"כ. אלא שאיני יודע כיצד הוא מכוון עם ל' המשנה. ובירושלמי מקשה דרבנן אדרבנן דבמתני' קתני וחכמים מתירין סתם ולא חלקו דמשמע דבכל ענין התירו אפי' הפסד עניים מרובה על הפסדו. ובברייתא קתני המרבץ את שדהו עד שלא ירד עני לתוכה אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו ומשני תמן בברייתא אי אפשר דברי היזקא שיודע בודאי שיפסד הלקט על ידי הרבוץ לכך אסר כשהפסד העניים מרובה על דידיה ברם הכא במתניתין הא בהדיא קתני דלא התירו אלא מפני שאפשר כלו' דאין הפסד של עניים ברור דאפשר שע"י הרבוץ לא יפסד הלקט והפסד בעה"ב ברור הלכך ראוי לחוש על הפסדו הברור מהפסדם הספק אע"פ שאם יקרה שיפסידו הפסדם מרובה מהפסדו. והתם ג"כ מקשה נמי מהאי ברייתא דר' יהודה אדר' יהודה דהמדל בגפנים וכתבתיו לקמן במקומו פ"ז סי' ה' ע"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל בה' מ"ע פ"ד סי' ח' הרוצה לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו עד שיבא העני ויטלנו ה"ז מדת חסידות ע"כ: