משנה פאה פרק ה׳ משנה ב׳

בשבולת שבקציר. פי' כשיקצור השבלים אפשר שתשאר שבולת אחת בארץ נמלטה מן המגל ונקצר כל מה שסביב ואמר שאם הגיע לקמה עומדת יהיה דינה כדין הקמה והיא של בעל הבית ואם לא יגיע ראשה לקמה עומדת היא כמו לקט ויקחוה העניים:

ומה שאמר מעשר שבולת אחת. כבר בארנוהו ב] והוא שיקח שתי שבלים מן הגדיש ההוא ויקח אחת מהן ויאמר אם תהיה זאת שבולת לקט טוב ואם אינה שבולת הלקט יהיו המעשרות המחוייבות לה בזאת השבולת האחרת ויתן הראשונה לעני והשניה לכהן ואמר ר"א כי העני לא זכה בשבולת ההיא עד יקח תמורתה אחרת אא"כ נתן לו הזרע כלו על מנת שיחזירהו לו וזה הדין נוהג אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ותהיה אז אותה השבולת שהוא לקט באה ליד העני ואז יוכל שיקח אחרת על הענין הנקדם ואין הלכה כר"א:

שבולת שבקציר שנשכח לקצרה:

וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן:

שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט:

א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה:

וא"ת ל"ל כולי האי הו"ל לשלם להעני דמי השבולת דהרי אין בהשבולת שום קדושה. ואח"כ יפריש תרומות ומעשרות על התערובות כפי חיובו ממקום אחר. דמי גרע הכא מטבל דלא בטיל כלל (כע"ז ע"ג ב'). ואפ"ה בנתערב בחולין כיון דעכ"פ מדאורייתא בטל ברוב רשאי להפריש עליו מדמאי שבמקום אחר (כמנחות ל"א א'). וא"כ כ"ש הכא דהפטור בטל ברוב החיוב אפילו מדרבנן. הו"ל כל התערובות כאילו כולו חיוב ורשאי להפריש עליו גם מיניה וביה. ותו אף בל"ז יצטרך לטבל ממקום אחר לתקן הגדיש דשמא יפריש משבולת של לקט הפטורה. על החיוב. וא"כ ע"י טבל ההוא יתוקן ממ"נ שבולת שיתן לעני לאח"כ. ואי"ל דעכ"פ אין העני צריך להמתין עד שימצא טבל אחר. ליתא. דהרי יכול לשלם להעני מיד דמי הלקט. דמי גרע ממלוה לעני על מעשר עני שיהיה חייב לו (גיטין ד' ל' ע"א). וי"ל דמיירי דהעני אינו רוצה להטריח. ורוצה דוקא בשבולת או שאין לו לבעה"ב מיד לשלם השבולת להעני שעומד ורוצה לזכות בהשבולת. ומ"ש רכ"מ (פ"ג ממתנת עניים) שהעני ימכור להכהן השבולת שקבל. הוא תמוה. דא"כ למה לנו כל טרחא זו. ישלם לו הבעה"ב דמי השבולת לקט:

וק' ניחוש דלמא הא' שנותן להעני הוא לקט. וא"כ יהיה ב' וג' שיקבל הכהן טבל. שיאכל הכהן בטבלם. ואת"ל שמתנה הבעה"ב שאם הא' לקט. תהיה ג' תרומות ומעשרות על ב'. עכ"פ ניחוש דלמא כל הג' שבלים אינן לקט ונמצא השבולת ג' שיקבל הכהן טבל. ואי"ל שהכהן יפריש על שבולת הג' ממקום אחר תרומ"ע. ליתא דהרי יש לחוש שמא הג' היא לקט ונמצא שאותה שהפריש עליה ממקום אחר הוא טבל. וי"ל שמתנה הבעה"ב שא' מב' השבלים שיקבל הכהן. שא' מהן וודאי אינו לקט. יהיה תרומ"ע על שבולת א' או על ב' שהן טבל. והרי רשאי להוסיף על תרומ"ע יותר מהמחוייב (כתרומות פ"ד מ"ה). ומהו' משה טארן תי' שהכהן באמת יאכל שבולת ג' ארעי. ונ"ל דאפשר דאע"ג דהעני א"צ לאכלן ארעי וכמש"ל. היינו מדיש לו וודאי כאן לקט משא"כ הכהן מי יודע אם זו הג' היא טבל. וא"ת עכ"פ היאך יתן לכהן ב' השבלים הרי מעורב בהן המעשרות שחייב ללוי ויש כאן משום גזל השבט. וא"ל שיאכלם הכהן ארעי דהרי מדקרא עליהן הבעה"ב שם מעשר. ודאי מחוייב ליתנו להלוי. י"ל הרי קנסינהו ללויים שיותן גם המעשר להכהן (כסוף מע"ש) ואע"ג דלא קנס עזרא רק לעשירים ולא לעניים. וגם בל"ז הרי תיקן דלדור אחרון הרשות ביד בעה"ב ליתן לכהן או ללוי (ועי' יבמות דפ"ו ב'). אפ"ה הכא דלא אפשר. סגי בשיתן הכל לכהן ואף שלא נתמרח עדיין. שייך לעשרו כך. כמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. דחייל בדיעבד. וכל שעת הדחק כי הכא. שאין העני רוצה להמתין. גם לכתחלה כדיעבד דמי (כרט"ז י"ד צ"א סק"ב. ובסי' ק"ח כמה פעמים). ות"ג וודאי ג"כ צריך להפריש. דאי"ל משום דמעשר שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה. ליתא. דדוקא המעשר עצמו שהפריש פטור מתרומה גדולה. ולא החולין שהפריש המעשר עליהן. ותו התם בדיעבד. ולכתחלה כי הכא מנ"ל. אלא מעשר דנקט הכא ובכל מקום. כולל נמי ת"ג (כרתוי"ט רפ"ד דדמאי ד"ה עד):

כ"כ הר"ב וכתב עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא שליט"א (באות נ) וז"ל וק"ל ל"ל מתנה ע"מ להחזיר כו'. וצ"ע עכלה"ט. וכפן עניא ולא ידע. דתמהני על רבינו. הרי בירושלמי מפורש דלר"א בכה"ג לא קני מדמעורב השבולת: והשבני רבינו הנ"ל יפה כתב ידידי הרב נ"י לר' בא שם דס"ל דלת"ק נמי צריך לזכות עכ"פ בשבולת א'. א"כ לר"א לא מהני זכוי שבולת ובעי זכוי כל הגדיש. אבל קושיתי היא לר"ב שכתב דלת"ק א"צ לזכות כלל. מדעשו אינו זוכה כזוכה. ע"כ היינו כר"ל שם בירושלמי א"כ אפשר לומר לר"א דהעני יגביה הגדיש לזכות בשבולת. וגם לר' בא א"י שורש טעם. אמאי לר"א לא מהני הקניין לקנות השבולת. ומה בכך דמעורב. ומהר"א פורקאן כ' "כדאיתא" חילוק בקנייה זאת בקידושין עכ"ל. ולי העני נעלם מקומו בקדושין. עכ"ל רבינו הצדיק: ואני בעניי היה נראה דאליבא דר"א לא פליגי כלל ר"ל ור' בא. ולכ"ע לדידיה צריך לזכות בכל הגדיש. וכדקאמר מתני' בהדיא. "מזכה להעני בכל הגדיש". ומה שתמה רבינו על הסברא. ומאין יצאה למהר"א פורקאן. אני כאין עינים אגשש שכמדומה נתכוון מהר"א פורקאן לירושלמי (קדושין ד"ח וט') בסוגיא דמשחרר חצי עבדו. וסברא זאת לפע"ד לא רחוקה היא. וכבר מצינו דוגמתה (בח"מ סי' ר' ס"א) בהג"ה שם. ובח"מ (סי' רמ"א ס"ד). דהרי ה"נ יכול לדחות העני מכל שבולת ושבולת:

כ' תי"ט כר"י דס"ל הכי בפ"ב דבכורות. וכ' עלה רבינו הגאון הנ"ל [באות נא] וז"ל ק"ל לפ"ז סוגיא דגיטין כו' וצ"ע. עכלה"ט. ואנא אשכחנא דכבר רגש ביה דיילא הרמ"ז ותירוצו אחמכה"ג דחוק למעיין שם. ולפעד"נ דבל"ז ק' אירושלמי. איך מדמי מתני' דהכא להאי דבכורות. דהתם באמת חליפיו ביד כהן. משא"כ הכא אכתי אין חליפיו ביד עני. אע"כ דעדיף הכא מהתם. כיון דכל עיקר הענין הוא לטובת העני. שלא יאכל טבל. איכא נמי סברא קצת לומר דעני גופא ניחא ליה בהכי. דאע"ג דאם יעשה כר"א אין העני מפסיד. עכ"פ ניחא לעני לבלי להטריח לבעה"ב הרבה בדבר שהוא לטובתו. ובכה"ג כ"ע מודו כמ"ש תוס' (ב"מ ד' י"ב א' ובכורות ד' י"ח א'). ואי"ל לפ"ז למה לא הביא הירושלמי הך דב"מ הנ"ל דבנו ילקט אחריו. נ"ל משום דגם להתם לא דמי לגמרי. דהתם נהנו העניים ממה שנעשה כזוכה. משא"כ הכא הרי יכול לעשות כר"א. רק דאיכא הכא אחריתא למעליותא שיבוא גם חליפיו לבסוף ליד העני. להכי ניחא לירושלמי לאתויי סייעתא ממתני' דבכורות ולא מבריי' דב"מ:

שבלת שבקציר וכו'. כתב הרש"ש ז"ל דמשמע מהרמב"ם ז"ל דלענין לקט מיתנייא האי בבא שבלת שבקציר שהרי הביאה שם בפ"ד שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה ולדעתו אפי' הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב וכו' עד ונ"ל לפרש שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתני' מאיזהו לקט ואילך בלקט מיירו ומתני' דשבלת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבלת של לקט מיירי. ודינין דשכחה לא מפרש להו מתני' אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ע"כ. והקשה הוא ז"ל על פי' הרמב"ם ז"ל עשרה קושיות ולבסוף הכריח דודאי לענין שכחה מתנייא ששכח מלקוצרה ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו א"ר עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים נותנין אותה ובעדיות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתני' בכרם ביבנה ופליג אדר' עקיבא דאע"ג דאשכחן שכחה במחובר הך נצולת כר' יוחנן דאמר בירוש' דקמה חשיבה וקמה מצלת אותה ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקלו עליהם דכיון דשכחה דמיא לקצרוה עניים ולנהגו בה עין יפה בעלי בתים ופטורה מן המעשר ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפין כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דיינינן בה דינא דרישא דטעמא דרישא משום קנסא דבית דין הוא אבל הכא דליכא קנסא דב"ד טבל הוא ואע"ג דשכחה ונתנה להם בעין יפה ומש"ה תני לה הכא והכין פורשו לה רבינו שמשון והרא"ש ז"ל בשכחה כדפי' עכ"ל ז"ל: ובירושלמי א"ר יוסי והוא שיהא קציר שעדיין לא נקצר סובבה מד' רוחותיה:

מעשר שבלת אחת. כתב בכ"מ שם פ"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [דמשמע מדבריו שאינו מפריש אלא ב' שבלים בלבד אלא שחוזר ומתנה על השנייה שאם היא של לקט יהיו מעשרות הראשונה קבועים בעצמה ואם הראשונה של לקט יהיו מעשרות השנייה קבועים בעצמה] וז"ל ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשנית בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השנית היא של כהן כדין ע"כ: וז"ל הרש"ש ז"ל מעשר שבולת א' ונותן לו. כלו' תורם ומעשר ונותן לו לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבלת של לקט דפטורה מן המעשר ואע"פ שעדיין לא נתמרח בכרי מ"מ לא דמי לשבלת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי לימרחינהו הא טבלי. ומה שאין מזכיר כאן תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות: העני הזה. המקבל השבלת המתוקנת: מחליף דבר שלא באו לרשותו. דהא השבלת של לקט לא באה ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעה"ב זכות ממנו להחליף שבלת בשבלת כדאיתא בירושלמי דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפ"ק דחולין אלא מזכה את העני בכל הגדיש ע"כ. ועוד האריך לתרץ מה שנתקשה רבינו שמשון ז"ל: ובירושלמי קשה ליה מהיות טוב אל תקרי רע למה ת"ק לא הודה לר"א שיזכה לעני כל הגדיש. ותירץ דבהא פליגי ת"ק סבר מתנה להחזיר אינה כלום דלא הוי אלא כאדם המזכה חפץ מימינו שהוא משתמש בה לשמאלו ואומר כבר יצא מרשותי הלכך אין תקנה רק לתת לו שבלת א' במתנה גמורה ויתנה אם של לקט היא כו'. ור"א סבר דשמה מתנה ואינו כמזכה מימינו לשמאלו. וקשה לע"ד דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא בהא קיי"ל הלכתא כחכמים ואנן קיי"ל נמי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ובפי' הר"ש ז"ל למשנה זו נפלה מחלוקת ארוכה בהבנתו בין הרב ר' יעקב בי רב והרב ר' לוי ן' חביב ז"ל עם הרב שמואל הלוי ז"ל תמצאנה בשאלות ותשובות לה"ר לוי ן' חביב ז"ל מתחלת סימן קי"ב עד סוף סי' קי"ז: