משנה פאה פרק א׳ משנה ד׳

נאמר א] בכאן אוכל להוציא הכופר ופירושו אלחנ"א והלילוגא והאלצפיר והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצבעונים והדומה להם שאינם חייבים בפאה לפי שאמר הכתוב (ויקרא יט) ובקצרכם ומלת קציר נופלת על קצירת כל דבר הנאכל. ופירוש נשמר שיהיה במשמרת שכל דבר המופקר ואינו בשימור אינו חייב בפאה לפי שאמר הכתוב בענין פאה תעזוב אותם (שם) וזה מלשון משולח ונעזב ר"ל הפקר:

וגדולו מן הארץ. ר"ל שיהיו לשרשיו שריגים משתרגים תחת הארץ ובהם יפרה להוציא מכללם הכמהי' והפטריו' שאינם חייבי' בפאה מפני שאמר הכתוב קציר ארצכ' (שם):

ולקיטתו כאחת. ר"ל שיאספהו כולו בפעם אחת ואז יהיה חייב בפאה להוציא התאנים והדומה להם שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת כי הוא לשון קציר:

ופירוש מכניסו לקיום ר"ל אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים להוציא מכללו הירקות כולם שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר הנאצר כגון החטה ושעורה כמ"ש הכתוב פאת שדך לקצור ולא יפול על שדה ירק שם קצירה:

ושם תבואה נופל על חמשת המינים והוא חטה והוא שני מינים והשעורה והוא שלשה מינים א] ואלוהם חמשת מינים הנזכרים בכלמקום:

וקטניו'. הם כמו פולים ואפונים והלוביא והשומשמין וזולתם מן הדומה להם: ופירוש בכלל הזה כשנשלמו בהם אלו התנאים הראוים בחיוב פאה ולפיכך יתחייבו בפאה:

כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל לאפוקי ספיחי סיטים. והוא מין צבע וחזי לאכילה ע"י הדחק. משא"כ סיטים עצמן לא חזו כלל [נדה ד"נ ע"א תוס' שם] ולרש"י [שבת דס"ח] להכי לא ממעט סיטים גופיי'. מדאין דרך ללקטם עד שיעשו ספיח אחר ד' וה' שנים:

ונשמר למעוטי הפקר:

וגידוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות מיני שוואממען. שאינם מושרשים בארץ ומאויר קא גדלו:

ולקיטתו כאחת למעוטי תאנים וכל כי"ב:

ומכניסו לקיום למעוטי ירק. מיהו שומין ובצלים מדמכניסן לקיום חייבים:

והתבואה והקטניות בכלל הזה שיש בהן כל התנאים הנ"ל. ונ"ל דקמ"ל תבואה וקטניות דהא שאר גידולים יש שאין בהן כל התנאים הללו וצריך לחקור אחריהן:

ואילה"ק ממ"נ. אי בהפקיר השדה והתבואה המחובר בה. פשיטא דהזוכה בה חייב בפאה כשיקצרה. דהא אמרי' (ב"ק דכ"ח א') המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה. דע"כ הא דנקט שבצרו הוא עצמו. לאו דתידק מינה דבזכה אחר בכרם וגפנים ובצרן פטור. דמ"ש רק התם מיירי בהפקיר הגפנים במחובר ולא הקרקע דבכה"ג בזכה אחר פטור. דפאת שדך אמר רחמנא. והרי אין השדה שלו. משא"כ בעל השדה שהקרקע שלו חייב בכה"ג. ואי"ל דהכא מיירי בהפקיר רק התבואה המחוברת ולא הקרקע. דבכה"ג למה לי קרא תעזוב פרט להפקר שכולו עזוב כר"ב כאן. תיפוק ליה שאין השדה שלו. ונ"ל דהכא מיירי בהפקיר הקרקע עם התבואה ונקצרה ברשות הפקר. ואז הזוכה בקרקע ועומרים אח"כ פטור. ועי' בר"נ נדרים (דף מ"ד ב') ד"ה איתביה המפקיר:

כך כתב הר"ב וכ' עלה הגאון מוה' עקיבא שליט"א [באות ז']. מזה תמוה לי דברי תו' רפ"ו דברכות כו' רק בתירש ויצה"ר. וכ"כ הר"ש עכלה"ג. ולפע"ד אף דבכל דוכתא כ' תוס' דחיוב פאה ומעשר אינו רק בדגן תירש ויצה"ר. (כשבת דס"ח ונדה ד"נ ופסחים דנ"ו) עכ"פ לפמ"ש הרא"ש רפ"ו דברכות דלכ"ע חיוב ברכה מדרבנן. והנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו. א"כ מדעכ"פ שאר מינין עכ"פ מדרבנן מחייבי בפאה. עביד שפיר ילפותא. אברכות דרבנן. מחיוב פאה ומעשר דרבנן. ואי משום קושית רבינו הראשונה. כדי שלא יסתרו תוס' כל הגמרות הערוכות הנ"ל. דמפורש דאין פאה בתאנה. נ"ל דמ"ש תוס' פאה. הוא לאו דוקא. אלא ר"ל מתנת עניים ובכללן אתה מוצא מעשר. שכולן חייבים בה מדרבנן בכל מקום. משא"כ ירק פטור ממעשר בח"ל. [וכירושלמי סוף חלה. ורמב"ם פ"ב מתרומות]:

כלל אמרו כו'. כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי אסטיס עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט ע' במ"ש רפ"ק דמעשרות בשם תוס' ור"ש ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל כל שהוא אוכל בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי אסטיס וקוצה וכ' בתוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזי קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כו' וקתני התם ספיחי אסטיס וקוצה דהן ממיני הצובעין אשמעי' דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דתנא בשביעית וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו די"ל שביעית נקט הכא גבי פאה ומעשר דליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תנא ספיחין ולא תנא גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פ' כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כלוי דהא כל זרע ואפי' דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגדולין שייך כלוי. דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו ולאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי. ורש"י ז"ל כ' בפרק הגוזל קמא דמשום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין. ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון היוצא בשדה מופקרת. ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר. והאי נשמר דפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלשו"פ ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאי' בפ' הזרוע. והא קבעי' נשמר אלא ש"מ מין נשמר קאמרי' וכ"כ הראב"ד ז"ל בפי' תו"כ. ועוד הק' הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדים וערמורם ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזפין ורימין ופרישין ותותים. ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינים שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחין ועוזרדין ופרישין והשאל אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינים מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת והוו כתאנים. וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין פטריות דמאוירא קא רבו. ולקיטתן כאחת למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמתבשלין אינם ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהם לבשול. אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה. ומכניסן לקיום לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה. ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבים בפאה כגון שומים ובצלים ולוף וקולקס. והתבואה והקטניות בכלל. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטניות נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן ובירק הוא דממעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן. והכי איתא התם יכול הירק והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה. עכ"ל ז"ל:

והתבואה כו'. ס"א התבואה בלא וי"ו. ובירוש' דרשי' ובקוצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת"ל ארצכם אלנות מנין ת"ל שדך: