משנה פאה פרק א׳ משנה ג׳

דעת ת"ק שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה. ור"ש אומר שהיא פאה מכ"מ שיניחנה אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה וכשנשאל אותם אומרים במקום אחר נניחנה וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכ"מ עד שיקצרו כל השדה ור"י אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה (נ"א בתחלת) השדה או באמצעה אינו פאה בשום פנים אבל הוא הפקר ולא נקרא פאה משיניח בתחלת השדה או באמצעיתו אא"כ הניח בקצה השדה ואפי' שורש א' לפאה ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השרש ההוא והוא מה שיאמרו סומך לו משום פאה. ופי' שייר השאיר והותיר. ופי' הפקר הדבר המשולח לכל ב"א לקחתו כמו שיתבאר בזו המסכת' ודע כי הפאה היא לעניים בלבד ופי' משום מצד כך וכך ומי שאומר שהפאה שהניח בתחלת השדה או באמצע השדה הפקר ר"ל הוא מותר לכל בני אדם ור' שמעון אומר שהוא פאה ואף ע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה לא יתירוהו אלא לעניים בלבד והלכה כר"ש:

נותנין פאה מתחלת השדה או מאמצעה. ולכתחילה צריך להניח בסופה:

ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור נ"ל דבהא פליגי. מדכתיב פאת דמשמע בסופה וכתב לקצור דמשמע גם באמצע ובתחלה. וכירושלמי. לת"ק פאת למצוה. ולקצור לדיעבד. ולר"ש פאת לתשלומי חיוב פאה. ולקצור דגם באמצע ותחלה לפטור ממעשר. ולר"י לקצור אינו פאה עד דאיכא נמי פאת. ובירושלמי אמרי' דמה שאמר ר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור היינו שצריך שיניח בסוף פאה כשיעור מה שחייב ממה שקצר אחר שהפריש הפאה הראשונה:

ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד משיעור ששים. במה שנתן באמצעו ובראשה:

סומך לו משום פאה מצטרף הכל:

ואם לאו שנתן מאמצע כל השיעור:

אינו נותן אלא משום הפקר ר"ל כל מה שנתן במחובר. מדלא נתנו בסופו הו"ל הפקר אם הפקיר אף לעשירים [כלקמן רפ"ו] ונותן פאה אחרת בתלוש. ואז אינו מוסיף על ששים. כך נ"ל:

נותנין פאה. פי' סמ"ג שם סי' רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיע' דתניא אר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שר"ל דאע"ג דהכא נמי במתני' ר"ש פליג מ"מ הא מודה לת"ק שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:

ובלבד ס"א גרסי' בלבד בלא וי"ו וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור. בירוש' מפ' כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה. רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וס"ל דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף א"ל שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח א' לפחות. ושייר קלח א' דקא' אסוף דר"ש קסמיך. וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ס' ויותר מניח בסוף קלח א' וטופל הראשון אליו כדאי' בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים. וה"מ משום דהניח הפאה שלא במקומה. אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים. וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה. והכי איתא בתוס' רי"א אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אר"י בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו'. פי' בד"א דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש וכן פי' רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:

רי"א אם שייר כו'. פי' הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו' אא"כ הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כב"ה כך פי' ר"ש ז"ל. ונ"ל דאף ב"ש מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו' והרמב"ם ז"ל פי' דר"י קאי אמילתיה דת"ק ור"ש וכו'. ובירו' מפ' טעמא דת"ק ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פי' טעמא דת"ק דכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פי' טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעי' שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור. ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור ה"ק אם הנחת פאה בסוף אפי' קלח א' אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור. אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אע"ג וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפי' פי' כשיעור. כשיעור המשתייר ע"כ. עוד כתב החכם הנ"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה. וז"ל ונ"ל שפי' זה דחוק מאד הוא דהיאך י"ל דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה ועוד מהו הלשון אינו נותן הול"ל אינו ניתן דהוה משמע לשעבר. לכן נ"ל הפי' כך ר"י סבר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ר"ל אם שייר קלח א' בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ס' פחות קלח א' יכול ליתן בסוף אפי' הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח א' של חיוב פאה. ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה א"כ פטור הוא משום חיוב פאה ואפ"ה מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל: זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וז"ל. זה הפי' שהביא הר"ע ז"ל אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מס' עם מה שנתן אינו נ"ל כלל דא"כ הול"ל ובלבד שיתן גם בסוף. ע"כ נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו' ור"י בא להוסיף ולומר שאפי' כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח א' לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח א' ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים אבל אם לא שייר לעצמו א"ל דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אא"כ הפקיר. ובירושלמי קא' דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף א' מס' על כל השדה כולה או מ"מ צריך ליתן א' מס' מהנשאר מן השדה כולה. ולא יתן א' מס' מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף. ע"כ. ועי' בס' קרבן אהרן פ"א דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':