משנה פרה פרק ט׳ משנה ז׳

אפר מקלה. אפר אלסועא"י ואין הלכה כר' אליעזר:

באפר מקלה. פירש הר"ב אפר כירה. עיין בפי' מ"א פ"ב דתענית:

הולכין אחר הרוב לטמא. כתב הר"ב אם רוב אפר מקלה אינו מטמא מסיק בגמ' פ"ג דבכורות דף כ"ג דהיינו במגע. אבל במשא מטמא:

אפר כשר דהיינו אפר פרה:

שנתערב באפר מקלה ר"ל אפר כירה:

הולכין אחר הרוב ליטמא אפר פרה אפילו הוא בעין. אע"ג שמקבל טומאה [כפי"א מ"ו]. אפ"ה אין דינן כמי חטאת טהורים שמטמאין במגע ובמשא [כרמב"ם פ"א מפרה ה"ד]. אלא ר"ל אם קידש בכל תערובות הזה יחד כלי א' של מים. אז אם היה בתערובות רוב אפר פרה. דינן ככל מי נדה לטמא במגע ובמשא [כך כתב הרמב"ם בפירוש פט"ו מפרה ה"ד]:

ואין מקדשין בו אפילו כשהרוב מפרה. דאע"ג דמדאורייתא ודאי בטל המקלה ברוב. אפ"ה בחטאת החמירו [וכלעיל סי' ד']:

ר"א אומר מקדשין בכלן בכל התערובות יחד בכלי א' של מים. דכיון שיש בהאפר פרה כל כך בכדי שיראה על פני המים הרי ?קידיש בכולו. מיהו נ"ל דר"א לא קאי רק ביש בהתערובות רוב אפר פרה. דאז לכ"ע מטמא. וקאמר ת"ק בהא דאפ"ה אין מקדשין בו. אהא קאמר ר"א דמדמטמא מקדשין בו ג"כ. אבל בנתבטל האפר פרה ברוב המקלה. וודאי מודה ר"א דכמו דאין התערובות מטמא. ג"כ אין מקדשין בו. דכיון דנתבטל האפר כשר ברוב. ודאי אם לחומרא דהיינו לטמא מחשב כליתא דמי. מכ"ש להקל בו לענין הזאה. ותו דמי עדיף ממשנה א'. דדוקא בנתערב בהמי חטאת כ"ש מים. מקיל שיזה ב' הזאות. הא בעכבר סוף מ"ג. מדאפשר ששתתה הרבה ופלטה וחזרה ופלטה רוק הרבה מודה דפסול להזות:

וכך הי' נ"ל לכאורה פשוט. דכיון דנתבטל האפר מקלה ברוב. אפילו לכתחלה מותר לקדש בתערובות זה. דמ"ש מבאר שנפל לתוכו עפר דא"צ שימתין עד שתצל [כלעיל ספ"ח]. אף שיש לחלק קצת. אלא שהחמירו במי חטאת [כסי' לו]. אבל האיך יקילו בה מה"ט שלא תטמא. אלא דמהסוגיא דבכורות [דכג"א] משמע להדיא דמשנתנו מיירי בדין תערובות האפר בעצמו. דקאמר התם בפירוש דכשהרוב אפר מקלה. נהי דבמגע לא מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא. והכי מוקי התם למשנתינו התם. ואי בנתקדשו כבר איירי. הרי כמו דפשיטא ליה דמטמא במשא. מדעכ"פ נשא הטומאה. ה"נ הו"ל להיות פשיטא ליה דלטמא במגע. מדעכ"פ נגע מי חטאת שנתקדשו: אע"כ דבהתערובות האפר עצמו מיירי. ולא מטמא במגע. דלמא לא נגע בגרגרי האפר פרה וכך כתב רש"י התם בפירוש. ורק מ"ש רש"י התם דביומא [דיד"א] אמרי' דגם אפר חטאת מטמא במשא בקשתי ולא מצאתי שם ביומא שום רמז מזה: ואדרבה מלעיל [פ"ד מ"ד] משמע דדוקא עד כנוס האפר מטמא בגדים. הא אח"כ לא. ואף די"ל דהיינו רק המתעסק שלא נגע ולא נשא. הרי הרמב"ם כתב בפירוש [פ"ה מפרה ה"ד] דמשנעשה אפר אפילו במגע אמ"ט. מכ"ש בנשאו. עוד מ"ש מפרים הנשרפין [זבחים דפ"ג] זהו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר וצ"ע: מיהו יהי' כרש"י או כרמב"ם. עכ"פ מוכח מכאן דלענין טומאה לא אמרי' דכשנתבטל ברוב הו"ל הנתבטל כאילו אינו בעולם אלא די"ל דזהו דוקא ביבש ביבש שנתערב [ועי' לעיל סי' ד'. ולקמן סי' ל"ו ודו"ק]:

וא"ת כיון דאף כשהרוב אפר פרה אפ"ה פסול להזאה. א"כ היאך קאמר ברישא דיטמא. דמשמע ככל מי חטאת דמטמא במגע ובמשא שלא לצורך הזאה והרי במשנה ח' אמרי' דכשנפסלו שוב אין דינן כמי חטאת ומטמאים רק במגע ורק לתרומה. ודוחק לומר דלטמא דקאמר ברישא היינו רק במגע ורק לענין תרומה דהרי סתמא קתני: ואי"ל דהא דאמרי' דבנפסלו פרחה טומאה מנייהו. זהו רק בנפסלו מדאורייתא. וכגון שלא נשמרו כראוי וכדומה משא"כ הכא כשהרוב אפר פרה דמדאורייתא הרי בטל מקלה ברוב. ולא נפסלו המים אין כח ביד חכמים רק להחמיר בהו. לומר שפסולים להזיי' אבל לא להקל בהו ולומר שלא יטמאו במגע ובמשא: ליתא דהרי גם כשהמקלה הוא ברוב אמרי' [בכורות כג"א] נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא ואמאי הרי מדנתבטל האפר ברוב הו"ל המים שנתנו בהן. כאפר בעלמא שנתן להמים: ולכאורה הי' נראה דהא דקאמרי' במ"ח דכשנפסלו המי חטאת פרח טומאה מנייהו. היינו בשנפסלו כל המים. וכגון שנשתנה מראיתן וכדומה משא"כ כשהפסול הוא משום תערובות. כיון שעכ"פ יש בהתערובות גם מים כשרים. עדיין מטמאים כשאר מי חטאת. אבל הרי הרמב"ם [פט"ו מפרה] כ' דגם בשתה מהן בע"ח. ג"כ שוב אין מטמאים כשאר מי חטאת. והרי בכה"ג כל עיקר פסולין רק משום תערובות רוק הוא. ואפ"ה פרח טומאה מי חטאת מנייהו: אלא נ"ל דהא דתנינן דכשנפסלו המים פרחה טומאה מנייהו. היינו רק כדנקט תנא שהפסול הוא בהמים. ולא מבעיא כשנפסלו כל המים כגון שנשתנה מראיתן. אלא אפילו כשנפסלו ע"י תערובות מים פסולים. ואפילו כששתה מהן בע"ח שאין לחוש רק לתערובות רוק שהוא רק מעט. והרוב הם מים כשרין. ונמצא שלא נפסלו רק מדרבנן ומדאורייתא כולי מים כשרין הם. אפ"ה כיון דקיי"ל דבלח בלח יש בילה [כזבחים ד"פ ע"א]. א"כ בכל טפה וטפה מעורב בו מים פסולים. ולא קרינן ביה והנוגע במי נדה. דמשמע רק כשהן בלי תערובות להכי אף כשנתערב בהן רק מעט מים פסולים. דמדאורייתא כשרין להזאה. אפ"ה לא פסלי במגע. רק לענין תרומה ומשום חומרא בעלמא: אבל הכא שכל פסולן הוא מחמת תערובת האפר. דהו"ל תערובת יבש ביבש. להכי אף שאפר מקלה הוא הרוב. עכ"פ כיון שיש כאן אפר כשר כשיעור לקדש כל המים. להכי נהי דבמגע לא מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא [כבכורות כג"א]. וכשהרוב אפר פרה. דמדאורייתא כל המים כשרים להזאה. לפיכך גם במגע מטמאי ככל מי חטאת כשרים: ובזה נ"ל ליישב נמי מה דאמרי' התוספתא דמכילתין [פ"ח] בנתערב מים בעלמא במי חטאת. אם הרוב מי חטאת מטמאין במשא. ואם הרוב משאר מים אמ"ט במשא. מחצה על מחצה. אמ"ט במשא. בין כך ובין כך אין מקדשין בהן. עכ"ל. וכלשון זה הביא הרמב"ם [בפט"ו מפרה פ"ד]: ולכאורה הי' נראה דהא דלא הביא התוספתא והרמב"ם דין מגע שבתערובות זה היינו משום דבכל מי חטאת אפילו כשהן בעין לא שייך מגע בלי היסט [כתוספתא פ"ק דזבים ורמב"ם פ"ו מאהט"ו וכך כתב גם רב"א זצוק"ל כלים פ"א מ"ב]. והרי כל היסט היינו משא. והרי משא כבר נקט לה התוספתא והרמב"ם: ואי"ל עכ"פ שייך גבי מי חטאת מגע בלי היסט כשקרשו המים [כר' קורקס שהביא רכ"מ פ"ו מאהט"ו]: י"ל דא"כ יהא דין קרח קרוש הזה כאוכל שנגע במי חטאת בשעה שהתחיל להקרש. ואין על הקרח רק דין ראשון [כטהרות רפ"ג]. והאיך יטמא אדם במגע. א"כ להכי לא נקט התוספתא שהתערובות יטמא במגע. מדא"א בשום אופן יטמא במגע: אלא דק' לפ"ז דהרי בסוגיא דבכורות [כג"א] אמרי' בפירוש דמטמא דקאמר תנא דמשנתינו היינו גם במגע והרי לרמב"ם [ספ"ה מפרה] כל אפר פרה אחר שאספו אפילו הוא בעינו אין בו שום טומאה כלל א"כ על כרחיך דהא דקאמר תנא דכשהרוב אפר פרה מטמא במגע. היינו רק בשקידש התערובות במים וק' הרי לפי דברינו הנ"ל לא שייך טומאת מגע כלל במים. אע"כ דנהי דבאדם לא שייך במי חטאת מגע בלי היסט. עכ"פ שייך גבייהו מגע בלי היסט. כשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין. דהרי הנך אין נטמאין בהסיטו או נשאו למי חטאת [כתוספתא פ"ה דזבים]. וא"כ הדרא קושיתינו לדוכתא דלמא גם התוספתא [פ"ח דפרה] וגם הרמב"ם בדין מי חטאת שנתערבו לא הביא האיך יהי' דינן בטומאת מגע כיון דנ"מ טובא בשנגע התערובות בכלים ואוכלין: אע"כ מה דשייר תנא במתני' מפרש לה תנא דברייתא דהרי במשנה ח' בפרקין לא נקט בהתערובות רק דין מגען. דאפילו כשהרוב מי חטאת ומיעוט מים פסולין כגון ששתה מהן בע"ח. אפ"ה אמ"ט במגע ואילו האיך דינן במשא לא נקט כלל. וזה מפרש בתוספתא דכשהרוב מי חטאת. נהי דמדיש בילה בלח בלח אמ"ט במגע עכ"פ כיון דהרוב מים כשרים ומדאורייתא כשרין להזאה. והרי כשנשא כל התערובות. נשא שיעור הזאה. לפיכך נטמא כשנשאן. אולם כשהרוב מים דעלמא. אע"ג דיש בכל התערובות מים כשרים כשיעור הזאה. אפ"ה כיון שנתבטלו ברוב כליתנהו דמי. ואפילו במשא אמ"ט [וה"ה במחצה על מחצה דהו"ל כרוב] וכ"ש כשנפסלו כל המים ע"י שנשתנה מראיתן. דגם במשא אינו מטמא מדלא גרע מרוב פסולין: אבל אפר שנתערב. אפילו כשהרוב מקלה. אפ"ה רק בלח בלח אמרי' דכשנתבטל כשר כליתא דמי. אבל לא בתערובות יבש ביבש [ועי' בי"ד סי' צ"ט ש"ך שם סקכ"א]. להכי בכה"ג אמרי' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא [וכבכורות כג"א. ועי' ברכ"מ פט"ו מפרה ה"ד]:

והר"ב פי' דר"א לטעמי' דס"ל הזאה א"צ שיעור [וכמ"א]. וא"א דליכא פורתא מאפר פרה. עכלה"ט: ולזה נוטין גם דברי הר"ש והרא"ש. ומזה הלשון של רבותינו משמע שפירשו מלת כולן דנקט ר"א. לאו דצריך שיקדש עם כל התערובות. דא"כ מה זה שכ' הר"ב דא"א דליכא פורתא מאפר חטאת והרי עם כל התערובות קידש ואי"ל דכוונת הר"ב דא"א שיהי' פורתא מהאפר כשר תוך ההזאה שיזה. ליתא דהיכא מצינו שצריך שיהי' פורתא מהאפר פרה תוך ההזאה אלא כיון שקידש המים. אפילו הזה אח"כ ממים הצלולים שנתקדשו סגי. אע"כ דס"ל להר"ב דמ"ש ר"א מקדש בכולן. ר"ל בין שהתערובות מרוב אפר פרה. או מרוב אפר מקלה מותר לקדש בהן. וא"צ לקדש עם כל התערובות. דא"א דליכא פורתא מהאפר חטאת בתוך האפר שיקדש בו: וזה תמוה דאפילו נימא דגם ביבש ביבש יש בילה. ויהי' במה שיתן לתוך המים פורתא מהאפר פרה. מה מהני הך פורתא. הרי קי"ל דצריך שיתן כל כך אפר בכדי שיראה על פני המים. ורק לר"ש דדריש ק"ו מסוטה. אינו מעכב בדיעבד [כסוטה טז"ב]. אבל קי"ל כרבנן דמעכב שיעורו. דאליעזר וחוקה כתיב בה [כיומא מב"א]. ותו שמעתי ולא אבין מ"ש רבינו דס"ל לר"א דהזאה א"צ שיעור. מזה ענין לכאן בתערובות אפר והרי סברת שיעור או בלתי שיעור לא שייך. רק בנתערבו מים כשרים ופסולין. דבכה"ג יש לחוש שמא בההזאה כשיעור שיזה. יהי' שם טפה מהמים הפסולים. על זה שייך שפיר לומר דכיון דהזאה א"צ שיעור ביחד לפיכך אפילו יש שם טיפה פסולה לית לן בה. אבל הכא כיון דלסברת הר"ב סגי בדיעבד כשקידש בפורתא אפר פרה. א"כ נתקדשו כל המים ויש שפיר כשיעור הזאה בהאזוב. ותמהני מאוד גם על רתוי"ט שרגיל הוא לחטוט אחר דברי רבינו הר"ב. והכא אמאי שתיק רב. וצ"ע:

אפר כשר. ובגמ' בכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג) וכתוב שם בתוס' חיצוניות אפר כשר פי' אפר פרה וי"ס דגרסי בשר בבית והיא היא ע"כ. ומשמע דהכי גריס הרשב"א ז"ל בתשובותיו סוף סימן תש"ל:

בפי' רעז"ל ואפילו רוב אפר חטאת וכו' דהוי כמו צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן דבריש פירקי':

ר' אליעזר אומר מקדשים בכולן. אזיל לטעמי' דאמר בריש פרקי' יזה שתי הזאות והזאה אינה צריכה שיעור: