משנה פרה פרק ט׳ משנה א׳

כמו שיקרא הכלי אשר בו המים המוכנים לקדוש שוקת כך יקרא הכלי אשר בה מים מקודשין צלוחית ואם נפל באלה המים מים אחרים בלתי מקודשין אמר רבי אליעזר שהוא יזה שתי הזאות וישליכם חוץ לכלי ותשאר השאר מי חטאת כשרין וכן אם נפל טל במי חטאת יושם הכלי בשמש הנה זה הטל הוא מה שייבש תחלה וישאר שארית המים כשרים ויערה הוא שיריק הכלי וינגב הוא שינגב הכלי ואז יכניס בו מי חטאת ואם נפל בו דבר ירשום כמו הדיו והווטריאול"ו והאורפומינט"ו אשר זכר הנה לא יצטרך שינגב הכלי לפי שאם נשאר בו דבר הנה הוא נראה לפי שהוא ירושם ואם רחץ הכלי עד שלא נשאר בו רושם או בעת ששפך מי הנדה לא נשאר בזה הכלי זה המראה הרושם אינו צריך לנגב:

יזה שתי הזיות. פי' הר"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ"ש) רפ"ג דמקואות. ומ"ש הר"ב והזאה א"צ שיעור עיין מ"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד"ה כדי הזיה):

וחכמים פוסלים. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע"ט). ומה שהקשה הר"ב על הרמב"ם נ"ל לתרץ דאע"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל"ל אלא כ"ש תנן ואין בילה:

וחכמים פוסלים. בתוספתא והביאה הר"ש. וחכ"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:

דיו. פירשתי במשנה ג' פ"ב דמגלה וכתב הר"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע"כ. ומסיים מהר"ם ולהכי א"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר"ב דאם איתא דנשאר וכו':

קומוס וקנקנתום. פירש הר"ב במ"ד פי"ב דשבת:

צלוחית סתם צלוחית שבמכלתין. היינו שיש בתוכו מים מקודשין כבר:

שנפל לתוכה מים כל שהן נ"ל דהאי כ"ש דנקט הכא לאו דוקא מעט אלא כל מים שהן. דאפילו מים שראויין לקידוש פסלו רבנן כשנפלו להמקודשין כבר [כפ"ה סי' י"ד]. ואפילו בנפלו לתוכן מים שאינן ראויין לקידוש מכשיר ר"א בב' הזאות. מיהו בנפלו מים שאינן ראויין לקידוש במים הראויין לקידוש שלא נתקדשו. אפשר דמודה ר"א דישפכו כולן [כפ"ה מ"ב ופ"ו מ"ג]. וה"ט מדאין כאן הפסד כשישאב אחרים:

ר"א אומר יזה שתי הזיות דס"ל דיש בילה. ולפיכך בכל הזאה יש מהן מעט ממים הכשרים. וס"ל נמי הזאה א"צ שיעור. דאפילו יזה על המוזה רק כ"ש, טהור. ולפיכך אפילו בחד הזאה הוה סגי לי'. דהרי מדיש בילה. יש בכל הזאה קצת ממים הכשרים. רק קנסינן שיזה ב' הזאות שלא ירויח ע"י תערובתו:

וחכמים פוסלין דס"ל יש בילה. ולפיכך ודאי יש בכל הזאה משהו מהפסולין. ומדס"ל הזאה צריכה שיעור בבת אחת להכי כל הזאה שממים הללו פסול. ואע"ג דמדאורייתא בטלו פסולין ברוב. אפ"ה החמירו חכמים במי חטאת שלא לבטלו:

וחכמים פוסלין ר"א ס"ל דטבע הטל דאף כשמעורב במים. אפ"ה כולו עולה נגד החמה באד רק שאינו נראה לעינים. ולהכי אף בחד הזאה סגי לי'. ולחכמים כשמעורב הטל במים שוב אינו עולה:

נפל לתוכה משקין ומי פירות מלת משקים בכל מקום משמעותו רק ז' משקים הידועים. דם, מים, יין, דבש דבורים, חלב, טל, שמן. אבל מי פירות. היינו שרף הנסחט מכל הפירות. דמדאין רגילין לסחטן אינן נכללין במלת משקין. מיהו הכא בין הנך או הנך מיירי שהן לבנים וצלולים כמים:

יערה ישפוך התערובות:

וצריך לנגב ייבש הכלי קודם שיתן לתוכו מים כשרים. ומיירי שהמשקין הללו נשמרו בטהרת חטאת. דאל"כ לא סגי בעירוי ויבוש. אלא צריך נמי טבילה [פ"י מ"ב]:

דיו קומוס וקנקנתום אע"ג דקומוס וקנקנתום דברים גושיים הם. וגם דיו משמעותו לפעמים גוש יבש וכדאמרינן [נדה דכע"א] פלי קורטא דדיותא [עיין רש"י שם]. הכא על כרחך דמיירי במים שנשרה בהן חד מהנך ג' מינין. שמשאירין רושם בכלי אחר שנתערו ממנו. דאילו ביבשים לא יניחו אחריהן רושם אחר שהוציאום מהכלי:

ואינו צריך לנגב דאם היה נשאר קצת ממשות. כבר היה ניכר בדופן הכלי קודם שיתן לתוכו מים הכשרין:

ונ"ל דלפ"ז לר"א רק פעם ראשון צריך להזה ב' הזאות וגם סגי בשישפוך כדי הזיאה א' לאיבוד אבל אי הוה ס"ל לר"א אין בילה. ואפ"ה כשיזה ב' הזאות נטהר משום דא' מהן ודאי כשר וכס"ד דש"ס [זבחים ד"פ ע"א] א"כ בכל פעם שיזה מהמים צריך שיזה ב' הזאות. דדלמא כל הזאות הראשונות כשרות היו וגם לא מהני שישפוך לאיבוד הזאה א': וא"ת לפי הס"ד דש"ס אע"ג דס"ל אין בילה. הרי מדאורייתא ברובא בטיל. ורק מדרבנן משום חומר מי חטאת לא בטל. הרי בדרבנן אמרי' שאני אומר [כפסחים ד"י ע"א] ונימא שאותה שהשליך לאיבוד טפת מים הפסולים הי' ואידך לתכשרו: י"ל משום חומר מי חטאת. גם שאני אומר לא אמרי'. וא"ת עכ"פ בין דס"ל יש בילה או אין בילה. היכי מכשיר ליה ר"א בב' הזאות. הרי יש לחוש דלימא ב' ההזאות כשרות. ונמצא נושא ההזאה שנייה שלא לצורך הזאה ונטמא ומטמא בגדים וכלים בשעה שהוזה. י"ל אין ה"נ והרי בל"ז טובל א"ע ובגדיו וכליו אחר שהוזה:

ורב"ע תוס' [חולין דט"ב ד"ה אם] כ'. דלהכי לא בטל ברוב. מדס"ל דבלח בלח יש בילה. ונמצא שבכל הזאה מעורב קצת ממים הפסולין אע"ג דקיי"ל הזאה א"צ שיעור [כרמב"ם בפי"ב מפרה]. עכ"פ הנ"מ כשהן בעינא אבל בתערובות לא [כזבחים דצ"ג]. ונ"ל עוד דאפי' נימא דס"ל לר"א דכל המתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר. א"כ יש שפיר בכל הזאה כשיעור. י"ל דה"מ בכל תערובות איסור בהיתר. אבל במידי דצריך שיעור. ואין כאן מהתערובות אלא כשיעור. אי נימא דהנתבטל כליתא. א"כ אין כאן כשיעור. וחילי מדאמרי' [זבחים עח"א] דפגול נותר וטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור והיינו בהי' רק כזית בכל א' ולא אמרי' דמיעוט של כל א' שנתערב בחבירו. לצטרף להשלים שיעורו משום דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור לבר מקדשים כשרים [כפסחים מה"א] ועכ"פ ק' דנימא דמיעוטו של כל א' שנתערב בחבירו נתבטל ונתהווה כחבירו. ע"כ דאין לומר כן מדצריך שיעור לחייב על כל א'. וא"כ אם זה בשיעור לחיוב כ"ש בשיעור לצאת. שלא מצינו שיתהפך בו הנתבטל להיות כמבטל [ועיי' בי"ד ק"ט וברמל"מ פ"ה מיסודי התורה בד"ה יש לחקור. ובפי"ד ממאכלות הי"ב] ודו"ק. וקיי"ל הכא כחכמים. והיינו משום דאע"ג דקיי"ל הזאה א"ל שיעור [כרמב"ם פ"י מפרה ה"ח] ורק בהכלי שטובל בו האזוב צריך שיהי' כדי לטבול בו ראשי גבעול האזוב [כיומא יד"א] והרי מדקיי"ל נמי יש בילה בלח. א"כ בכל הזאה והזאה שיוזה עליו מתערובות זה. יבוא משהו מהמים הכשרים על המוזה. י"ל דהא דהזאה א"צ שיעור היינו כשהיא בעינא. אבל כשהמשהו הוא בתערובות. אז כליתא דמי והרי גם ר"ש דס"ל כ"ש למכות מחלק בין כשהוא בעינא או כשהוא בתערובות [כתוס' מעילה דיח"א ד"ה תני] ואף לתוס' ע"ז [דסח"א] שדחו סברא א' י"ל דבחטאת דחמירא כ"ע מודו לחלק בין משהו בעינא למשהו בתערובות [וערכ"מ פ"ט מפרה ה"ח]:

ויש לדקדק למה שני תנא בלישני'. דלעיל במים וטל נקט התנא לשון פסולים והכא במשקין שנתערבו נקט בלשון יערה ושצריך לנגב. והרי גם בהנך דלעיל ודאי דנמי צריך לנגב [כפ"ז מ"ח]. ונ"ל דבמלת משקין דנקט תנא הכא. כלל נמי מים וטל שהזכירם מקודם וכדומה רק דלעיל אשמעינן דין התערובות בעצמו שפסול להזיי' להכי נקט לשון פסולין אבל הכא אשמעינן דין הכלי כשרוצה לתת לתוכה מי חטאת. נקט לשון יערה וינגב. והא דחלקן לב' בבות היינו משום דכל משקין שהן מין בשאינו מינו עם מי חטאת. גם ר"א מודה דאין בילה. ופסולין לגמרי. ומה"ט נמי לא פליג ר"א ברוק לקמן משנה ג':

ואע"ג דעכ"פ נשאר לחלוחית מהמשקין הפסולים בדופן הכלי. דהרי לא ניגב והוא יתערב אח"כ בהמים. י"ל כיון דמדאורייתא ברובא בטיל. ורק משום חומר המי חטאת החמירו בה. להכי לא גזרו רק בתערובות ממשות. ולא במשהו הדבוק בהכלי. ורק ברישא חיישי' שיהא נשאר ממשות המים. ומדאין בהן ממשות לא יהא ניכר. תדע דהרי גם ברישא כשינגב ישאר שם בלוע. ובפרט כשהיו המים הראשונים כבושים בהכלי. וכשיחזור ויתן לתוכן המים הכשרים זמן מרובה. יהי' הבלוע הישן נפלט לתוכן ושיהיה הבלוע ביני ביני נטל"פ [עי' י"ד ק"ה ברטו"ז סק"א] הרי לא שייך הכא. דגם דבר פגום שנתערב במי חטאת פוסלן אע"כ דרק בממשות גזרו בה רבנן: